פרסומים

בחודשים האחרונים ובהיעדר הישגים, מצויה הנהגת חמאס על קרני הדילמה המחריפה במספר מישורים מקבילים, אך קשורים: 1) המציאות ההומניטרית הקשה והמחאה העממית שהיא מעוררת נגד הנהגת הארגון; 2) מתחים פנים-ארגוניים; 3) גורמים מיליטנטיים הפועלים בשטח הרצועה; 4) היריבות עם הרשות הפלסטינית; 5) מדיניות ישראל.

האחד הוא המציאות ההומניטרית הקשה ברצועת עזה והמחאות מבית נגד יוקר המחיה. הנהגת חמאס מבקשת להסיר את הסגר מעל הרצועה ולהביא לשיפור משמעותי של המציאות ההומניטרית הקשה באזור, אך במחיר הנמוך ביותר האפשרי מבחינתה, קרי סירוב להפסיק את ההפגנות ההמוניות על הגדר, אלא במחיר הסרה מוחלטת של הסגר על הרצועה, לצד נכונות עקרונית להשעות את שיגורי הרקטות. מדיניות זו מובלת על ידי מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סנוואר, עד כה בהצלחה מוגבלת ובמחיר כבד מבחינת האוכלוסייה המקומית.

ברחבי הרצועה, כך נראה, נסדק באחרונה מחסום הפחד מפני חמאס. אזרחים יצאו בפנים גלויות להפגנות המוניות, בקריאה "רוצים לחיות" (בדנא נעיש). אלא שגל המחאה דוכא ביד ברזל, תוך שחמאס מנסה להסיט את הזעם והאשמה ליוקר המחיה ושעורי האבטלה הגבוהים לכיוון הרשות הפלסטינית והנשיא מחמוד עבאס, המכביד את ידו על רצועת עזה בסנקציות קשות, ולכיוון ישראל, המואשמת בהמשך המצור הקשה על רצועת עזה. את ההסטה לכיוון ישראל מיישם חמאס זה כשנה על ידי הובלת 'תהלוכות השיבה' מדי יום שישי לאורך גדר הגבול ובהטרדות ליליות על ידי יחידות המפעילות מטעני חבלה וחוליות משגרי בלוני התבערה והנפץ.

הביקורת על הנהגת חמאס התבטאה באחרונה במחאה עממית, שהייתה שונה מגילויי מחאה קודמים שנרשמו ברצועה הן בהיקף המשתתפים בה, הן בשימוש בשפה בוטה כלפי ההנהגה עצמה וגם ראשי מנגנוני הביטחון, והן בתמיכה שקטה בה מצד פלגים אחרים ברצועה. המחאה, המעידה על שחיקה בלגיטימציה הנשחקת ממילא של הארגון בקרב הציבור העזתי, מהווה גם רקע לביקורת ציבורית ברצועה עקב האלימות המופעלת על מנת לדכאה. חשש מהתפתחות דינמיקת כיכר א-תחריר במצרים, העלולה להוביל לאובדן השליטה והשלטון, עלול לדחוק את הנהגת חמאס לשכפל אירועים דוגמת שיגור הרקטות למרכז ישראל. אם הנהגת חמאס לא תשכיל למצוא דרך להרגיע את המחאה, אפשר שתתקשה לגייסו להמשך 'תהלוכות השיבה' על הגדר ואפילו תיאלץ להתמודד עם נטישה של פעילים ממנגנוני הביטחון של הארגון עקב אלימות נגד אזרחים. מאידך גיסא, אפשר שעל מנת להכיל את המחאה ולשככה, הנהגת חמאס תעדיף הסכם רגיעה שיכלול מענה משמעותי למצוקה ההומניטרית, גם בתנאים שלעת עתה אינם קבילים עליה, ובלבד שההסדרה תציע אופק שאותו תציג לציבור כהישג אסטרטגי.

המישור השני הוא הפנים-ארגוני, שם התעוררה ביקורת על ההנהגה מחד גיסא עקב חוסר האונים שהיא מפגינה המציאות ההומניטרית הקשה ואי-יכולתה לקדם הסדר, ומאידך גיסא מצד גורמים מיליטנטיים בשורות ההנהגה הפוליטית של הארגון, המבכרים התקרבות לאיראן, בגין התקרבות למצרים. מעבר רפיח, צינור החמצן של רצועת עזה והחיבור שלה לעולם, משמש בידי קהיר אמצעי להפעלת לחץ על הנהגת חמאס במסגרת מאמצי התיווך לקראת הסדרה עם ישראל. בהיעדר מתווך אפקטיבי זולת מצרים, על הנהגת חמאס להתחשב בדרישות קהיר - מה שהופך אותה בעיני מבקריה לחיצה וסחיטה. כן מתמודד סנוואר עם גורמים מיליטנטיים מקרב הזרוע הצבאית של הארגון ופעילי השטח. בראייתם, מדיניותו מתרפסת ומשקפת כניעה ללחצים מצד מצרים וישראל, ולהערכתם היא לא תביא לשיפור המציאות ההומניטרית ברצועת עזה, לא תחזק את מעמד חמאס מבית ובמאבק מול הרשות הפלסטינית וגם לא תשמר את יכולת ההרתעה של הארגון מול ישראל.

המישור השלישי - הג'האד האסלאמי, הפועל כשלוחו של איראן ומאתגר את החמאס תוך הפגנת קו מיליטנטי יותר וברוב המקרים שלא בהתאם למדיניות חמאס. הג'האד האסלאמי וגורמים מארגונים מיליטנטיים אחרים, לצד גורמים בהנהגת חמאס ובשורות הזרוע הצבאית של הארגון, חיבלו בעבר במאמצי ההסדרה כל אימת שהתקדמו ועלולים לעשות מאמצים לסכל התקדמות בתהליך ההסדרה מול ישראל בתיווך המצרי גם כעת. כך למשל אפשר להסביר את שיגור הרקטות לאזור גוש דן, שהוצג על ידי הנהגת חמאס כטעות, כשיגור שבוצע באופן מכוון על ידי גורמים מהזרוע הצבאית של חמאס. אין מדובר בתקדים (כך למשל פעל אחמד ג'עברי, שארגן את חטיפתו של גלעד שליט בניגוד לדעת ההנהגה המדינית ולקו הפייסני, לגישת ג'עברי, שהובילה באותם ימים).

המישור הרביעי - מדיניות הרשות הפלסטינית כלפי חמאס. לצד הסנקציות החריפות שמפעילה הרשות הפלסטינית נגד רצועת עזה והתחייבות להחרפתן, ועל רקע המבוי הסתום בתהליך הפיוס בין חמאס לפת"ח, מינה עבאס לאחרונה אישיות מרכזית בפת"ח, מחמד א-שתייה, לתפקיד ראש הממשלה במקום ראמי חמדאללה שהתפטר. מינוי זה מהווה קריאת תיגר על חמאס ואיתות נוסף לבחירתו האסטרטגית של עבאס להתנתק מהארגון ומרצועת עזה.

המישור החמישי - מדיניות ישראל. התנאים שמעמידה ממשלת ישראל להסדרה מעמידים את הנהגת חמאס במצב שלא תוכל להציג בפני הציבור ובפני מתנגדיה ומבקריה הישג משמעותי. הנהגת חמאס ברצועת עזה חוששת שקבלת תנאי ישראל לא תוביל לשיפור משמעותי דיו של המציאות ההומניטרית ברצועת עזה ותגזור עליה מגבלות ביכולת לשפר את תנאי ההסדרה, בין היתר, בגין המחויבות למצרים. תוצאה כזו תוביל למשבר צפיות של הציבור העזתי ועלולה להוביל לחידוש ההפגנות נגד חמאס ולהתחזקות הביקורת משורות הארגון וכן האתגרים שמציבים בפניה הארגונים האחרים, מה שיוביל לערעור מעמדה הן ברצועת עזה והן בזירה הפלסטינית ולסיכון יציבותה השלטונית.

בה בעת, הנהגת חמאס מזהה את התנהלות ישראל מולה, המתאפיינת בהכלה ובהימנעות מפעולה צבאית מסיבית ברצועה, כיתרון שאותו היא מבקשת למנף לחילוץ מירב ההישגים במחיר הנמוך ביותר מבחינתה. לכן, את שיגור הרקטות לגוש דן ניתן גם להסביר כמהלך מתוכנן של הנהגת החמאס עצמה, שחשה שממשלת ישראל, באופן כללי, נרתעת ממערכה צבאית ברצועת עזה במיוחד בימים שטרם בחירות. הסבר האירוע כשגגה ניתן להבנה כמרחב הכחשה, שאתו יכולה גם ישראל להשלים על רקע רתיעתה ממערכה נרחבת. במקרה זה מדובר באימוץ אסטרטגיית "הבריחה קדימה" (הרוב אלא אלאמאם), שנקט חמאס כבר בעבר. החלטת הקבינט הביטחוני לאחר אירוע שיגור הרקטות להגדיל את סכום הכסף המועבר מדי חודש על ידי קטר, להרחיב את שטחי הדיג ולאפשר הקלות אזרחיות נוספות, עשויה לבסס הסבר זה, לפחות בראיית חמאס.

במציאות של התמודדות במספר חזיתות - הציבור העזתי, מתח פנים-ארגוני, אתגרים שמציבים גורמים מיליטנטיים ברצועה, הרשות הפלסטינית/פת"ח וישראל - תעמודנה בפני חמאס שתי אפשרויות עיקריות: האחת, המשך המדיניות הקיימת המיועדת להסיט את הלחץ לכיוון ישראל באמצעות הסלמה יזומה, מבוקרת, גם תוך ניצול ימי האזכור הקרבים ('יום האדמה'; 'יום הנכסה') כדי לגייס המונים לצעדות לעבר הגדר. אלא שהתנהלות זו ואף החרפתה בהתבסס על הנחה שניתן להמשיך ולאתגר את ממשלת ישראל ולהביכה, אפשר שתתברר כשגויה ותוביל למערכה צבאית נרחבת. השנייה, היענות למאמצי התיווך המצרים והתקרבות לתנאי ישראל בנוגע להסדרה, במטרה להביא לשיפור מהיר של המציאות ההומניטרית ברצועת עזה ולהציג זאת כהישג משמעותי לטובת האוכלוסייה.

בראיית האינטרס הישראלי, עדיפה בחירה של חמאס באפשרות השנייה. זו צריכה להיתפס ככזו שלא נכפתה על חמאס אלא נבחרה על ידה כנכונה יותר, אחרת תאותגר על ידי ספוילרים משורות הארגון וגורמים אחרים המבקשים לאתגר את שלטונו ברצועת עזה. בראיית האינטרס הישראלי, נכון יהיה לא להחצין את השפעתה על בחירה אסטרטגית של חמאס בכיוון זה ולא להתהדר בכפיית תנאיה על חמאס. אמנם הפיתוי לדחוק את חמאס בעת חולשתה אל הפינה גדול ויש שיאמרו שזו ההזדמנות להוביל להפלת חמאס באמצעות שילוב בין תמיכה במחאה נגד חמאס ועידודה בדרכים יצירתיות לבין מהלומה צבאית, אך יש לשער שהריק שיותיר חמאס, אם תאבד שליטתו ברצועה, לא יתמלא בהכרח על ידי הרשות הפלסטינית או על ידי גורם אחר, נוח יותר לישראל.

במאזן הרווח וההפסד בהשוואה להפלת שלטון חמאס או כיבוש מחדש של הרצועה, על ישראל להשלים עם קיומה של ישות מדינתית עוינת בשליטת חמאס בגבולה הדרומי, למרות שבאופן אירוני, היא עצמה תימצא אז כזו שהצילה את החמאס מהתרסקות, בדומה להצלת אש"פ מהתרסקות בעקבות תהליך אוסלו. ככל שהישות הזו תאמץ היגיון התנהלות מדינתי, כך יקל על ישראל להתנהל מולה. ישראל היטיבה לאורך שנים להתנהל מול ישויות עוינות תוך שימור ופיתוח ההרתעה נגדן, לצד ביטויים שונים של שיתופי פעולה מתחייבים. החלופה של התנהלות למול ישות מדינתית עוינת ברצועת עזה תוך שימור ההרתעה הצבאית מחד גיסא, ופיתוח שיתופי פעולה הכרחיים בתחומים האזרחיים מאידך גיסא ואפשור התנהלות הרצועה בתנאים סבירים, היא החלופה הפחות גרועה עבור ישראל, גם כאשר ברור שמציאות עתידית כזו תהיה כרוכה גם במשברים אלימים מעת לעת.

על פי גישת סבבי העימות שבבסיס תפיסת הביטחון הלאומי, על ישראל לשאוף להגדלת המרווחים בין הסבבים תוך סיוע לשיפור המציאות ההומניטרית ברצועת עזה, ולהכות בעוצמה בכל סבב כדי לחדש את ההרתעה ברוח "קיר הברזל", שעליו תתרסק בכל פעם מחדש תוקפנות חמאס.