פרסומים

האיחוד האירופי ניצב זה מספר שנים בפני תהליכים המאיימים לפגוע בלכידותו וביכולתו למלא את ייעודיו כארגון על, המאחד את מדינות היבשת בהיבטים המשפטיים, הכלכליים, המדיניים והביטחוניים. ביניהם, אכזבה מהתוצאות הכלכליות של האיחוד ברמת האזרח; צירופן של מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שהייתה החלטה פוליטית אמיצה אבל יצרה נטל כלכלי כבד על החברות המייסדות; התגברות הכוחות הצנטריפוגליים במדינות חברות שונות, המעדיפות עליונות של מדינת הלאום על פני הארגון העל-מדינתי; היעלמותו של דור המנהיגים של האיחוד, אשר שיקם את אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ניווט את הארגון במהלך שנות המלחמה הקרה מול השכן הסובייטי והחל בבנייה הדרגתית של גוש מדיני, שאינו ארגון כלכלי בלבד.

הגוף העליון של האיחוד מאז הקמתו הוא הפורום של ראשי המדינות החברות. המועצה האירופאית מכתיבה את מדיניות העל וקווי היסוד. מתחתיה פועלות מועצות השרים לנושאים השונים, בכללם חקלאות, תחרות כלכלית וסחר, חינוך, תרבות ונוער. על הניהול והביצוע השוטפים ועל התחלת תהליכי החקיקה והתקינה מופקדת הנציבות ועל הניהול המוניטרי מופקד הבנק האירופי המרכזי. האתגרים שבפני האיחוד ניכרים בקשיי התיפקוד של מוסדות אלה ובכלל זאת בפעילותו של הפרלמנט האירופי, הסובל מנחיתות בעוצמתו מול שאר המוסדות ומסרבול הנובע גם מגודלו - 751 חברים.

הבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו בסוף מאי 2019 שיקפו שתי מגמות מנוגדות, שבשורש המשבר האירופאי: מחד גיסא, נרשמה החלשה של המרכז הפוליטי, הנשען על שתי מפלגות - מפלגת העם האירופית (שמרנים) מזה והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית מזה. מאידך גיסא, שיעור ההצבעה הכללי עלה מ-42.5 ב-2014 ל-51 אחוזים, היינו, בניגוד לרושם של חוסר עניין בקרב אזרחי המדינות השונות במישור העל-מדינתי, נרשם עניין גובר במישור זה.

על אף הריחוק האידיאולוגי בין שתי המפלגות - מפלגת העם האירופית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית -  הן היו שותפות להגשמת הרעיון של אירופה המאוחדת. הלמוט קוהל, קנצלר גרמניה השמרני (1998-1982) ופרנסואה מיטראן, נשיא צרפת הסוציאליסט (1995-1981), ניווטו יחדיו את האיחוד במהלך השנים הקריטיות של התרחבות והתמודדות עם התוצאות של התפוררות הגוש הסובייטי. בבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו ב-2014 זכו שתי מפלגות אלו ב-412 מכלל המושבים. ואולם, בבחירות שנערכו באחרונה זכו רק ב-331 מושבים, ולכן תתקשינה המפלגות להסכים על זהות ראשי הגופים המרכזים של האיחוד. במפגש ראשי המדינות החברות ב-28 במאי החל התהליך לבחירת ראשי הגופים המרכזים - נשיא המועצה האירופאית, נשיא הנציבות, נשיא הבנק המרכזי, נשיא הפרלמנט והנציג הבכיר למדיניות חוץ וביטחון.

מנהיגי גרמניה וצרפת, הקנצלרית אנגלה מרקל והנשיא עמנואל מקרון, חלוקים בנוגע למועמד לראשות הנציבות ושבכל מקרה בחירתו, גם אם השמרנים והסוציאליסטים יסכימו על תמיכה בו, תדרוש תמיכה של לפחות מפלגה נוספת. מרקל טוענת שעל המועמד המוביל להיות מנפרד וובר, ראש מפלגת העם שהיא הגדולה בפרלמנט. מנגד, מקרון גורס שרשימת המועמדים צריכה לשקף גוון מפלגתי ומגדרי וברשימתו כלולים, נוסף לוובר, גם פרנס טימרמן ההולנדי מהמפלגה הסוציאליסטית, מרגרט וסטאגר הדנית מהמפלגה הליברלית, ומישל ברנייה הצרפתי, שניהל מטעם האיחוד את המשא ומתן עם בריטניה על תנאי פרישתה מהאיחוד, וכן היה שר חוץ בממשלה הצרפתית, חבר הפרלמנט האירופי מטעם מפלגת העם וחבר בנציבות האיחוד האירופי. הדיון יימשך במפגש הבא של ראשי המדינות החברות, שנקבע ל-21 ביוני.

בעוד שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט נחלשו, המפלגה הליברלית הגדילה את כוחה מ-67 ל-105 מושבים וכוחה של מפלגת הירוקים גדל מ-52 ל-69 מושבים. הישגים אלו של מפלגות התומכות ברעיון של איחוד אירופי חזק סותרות את ההערכה שרווחה לפני הבחירות (ולא נעלמה גם אחריהן), כי האיחוד ניצב תחת מתקפה אידאולוגית, שבמרכזה הדגשת עליונותה של מדינת הלאום על פני איחוד מדינות, המשלימות עם וויתורים על ריבונותן המוחלטת בשורת נושאים. עם זאת, גם המפלגות הנאבקות מתוך הפרלמנט נגד קבלת מדינות הלאום את החקיקה וההחלטות המתקבלות בבריסל, "בירת" האיחוד, זכו להישגים בלתי מבוטלים. "אירופה של לאומים וחירויות" ו"אירופה של חירות ודמוקרטיה ישירה" (המזוהה עם מפלגת 'היורו-סקפטים' הבריטית ומנהיגה נייג'ל פראג') זכו יחדיו ב-112 מושבים.

ואכן, מאזן הכוחות החדש מצביע כי בפרלמנט האירופי, הגוף הקרוב ביותר מבין מוסדות האיחוד לדעת הקהל, הרוב המוחלט תומך ברעיון של איחוד חזק ובעל סמכויות רחבות בנושאים המשפיעים על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המרחב האירופי. מכאן השאלה, איזה מסר ביקש הבוחר האירופאי, שבכל זאת נתן קולו למפלגות הקוראות תגר על מהותו של האיחוד, או מה ניתן להבין מתוצאותיהם של משאלי דעת קהל באירופה. אלה מצביעות כי האזרח האירופאי חושב שהאיחוד מחזק את השלום, הרווחה והערכים הדמוקרטים, ועדיין הוא מוטרד מחסר היעילות של האיחוד ומאי-יכולתו להתמודד עם בעיות הקשורות בהגירה ליבשת ובהשפעותיה על מקורות תעסוקה. כן אין האזרחים משוכנעים שהאיחוד יוכל לשרוד מעבר לשני העשורים הבאים. אולי החשש הזה דרבן את הבוחר, ובמיוחד את בני הדור הצעיר, להצביע ובה בעת להביע שאיפה להתעוררות ולהתחדשות. מכאן עליית כוחם של הליברלים והירוקים.

למגמות הנצפות ביחסי הכוחות בפרלמנט האירופי ולחילופי הגברי הצפויים במוסדות האיחוד צפויות להיות השלכות על מערכות היחסים בין ישראל למדינות אירופה. וזאת, נוסף להשפעת המתח בין ארצות הברית לבין האיחוד, שלא נוצר עם כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן אבל התעצם בשנתיים האחרונות. להתרחקות בין וושינגטון לבין ברלין, פריז ובריסל יש השלכות ישירות על ישראל בכל הקשור לשתי סוגיות מרכזיות: עתיד הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) מ- 2015, וכן עתיד התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים.

אשר להסכם הגרעין, ארצות הברית תחת טראמפ פרשה ממנו על סמך הערכה - התואמת את טיעוניו בהקשר זה של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו - כי הוא רע ומסוכן שכן אינו נותן מענה לשאלות כבדות משקל, ביניהן מה ימנע מאיראן לחדש את פעילותה הגרעינית המלאה כאשר תפקע התקופה הנקובה בהסכם, אתגר ההתחמשות של איראן בטילים ארוכי טווח ויכולת גבוהה לנשיאת מטענים, ובנוסף תמיכתה המסיבית של איראן בארגוני טרור הפועלים במזרח התיכון. עמדתו זו של הממשל האמריקאי התקבלה בניגוד לגישתן של השותפות האירופאיות למשא ומתן עם איראן - בריטניה, גרמניה וצרפת - כשבראש הצוות המשותף, שכלל גם את ארצות הברית, סין ורוסיה, הייתה הנציגה הבכירה למדיניות חוץ וביטחון של האיחוד. כל השותפות להסכם, להוציא ארצות הברית, דוגלות בכיבודו. מדינות אירופה ערות לחסרונותיו, אך טוענות כי מוטב המצב של הסדר ולו לקוי, על פני היעדר מוחלט של הסדרה. השותפות האירופיות מוכנות גם להמשיך ולדון עם איראן בנושאים הטעונים שיפור. ישראל מצדה תומכת בעמדה האמריקאית, הגורסת, הלכה למעשה, לחץ כלכלי ישיר ועקיף על איראן, במטרה לאלצה לשוב לשולחן המתן כדי לגבי הסכם חדש, משופר.

ולגבי התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני, יש להניח שכל מנהיגות אירופאית הייתה מסתייגת מתכנית לקדם פתרון לסכסוך שיניח הממשל האמריקאי על סדר היום, והמתח האישי הנוכחי ביחסי אירופה-ארצות הברית מצמצם, ואולי אפילו מאיין, את נכונותו של האיחוד להביע תמיכה - ולו צנועה - ב"עסקת המאה" של טראמפ. הסתייגות צפויה זו אמורה להחליש את מעטפת התמיכה הבינלאומית (המדינית והכלכלית) שתידרש על מנת לתרגם את סעיפי העסקה מהלכה למעשה, גם אם ישראל והפלסטינים ייאותו לבחון אפשרות ליישמה ואפילו חלקית בלבד.

מזה שני עשורים יחסי ישראל והאיחוד האירופי תלויים בהתקדמות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על רקע הקיפאון המתמשך במשא ומתן ניתק הדיאלוג הבילטרלי שהתקיים ברמת הדרג המדיני הבכיר בשני הצדדים. 'מועצת האסוציאציה', שבמסגרת מפגשה השנתי מתנהל הדיאלוג המדיני, לא נפגשה בשמונה השנים האחרונות והוקפאה כל פעילות שעשויה להביא לשדרוג ביחסים הבילטרליים. כל זאת, כשברקע ביקורת עקבית של האיחוד האירופי על ישראל והתנהלותה בנושא. יש להניח שהתחזקותן של המפלגה הליברלית ושל מפלגת הירוקים בפרלמנט האירופי, לצד היעדר התקדמות במישור המדיני בין ישראל לפלסטינים, יחמירו את המתח ביחסים בין ישראל לאיחוד. מנגד, יצוין שהשלכותיה השליליות על אירופה של הטלטלה שפקדה את המזרח התיכון בשנים האחרונות (אירועי "האביב הערבי") שילבו ממד של התפכחות בהתייחסות האירופאית למזרח התיכון בכלל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט.

זאת ועוד, בהיעדר התקדמות לקראת פתרונו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יתכן שהאיחוד האירופי לא ירחיב אך גם לא יצמצם את מערכת היחסים בינו לבין ישראל. אמנם, כל ניסיון ישראל לקדם חקיקה שייעדה סיפוח של חלקים מיהודה ושומרון יתקל בביקורת חריפה, אך אימוץ סנקציות נגד ישראל יצריך החלטת פה אחד במועצת השרים ובמועצה האירופאית ודי יהיה בהתנגדות מצד מדינה חברה אחת כדי להכשיל מהלך בכיוון זה. יש לשער שזה ההיגיון המנחה את ראש ממשלת ישראל לבסס את מערכת היחסים בין ישראל למדינות מזרח אירופה ומדינות הבלקן, תוך עקיפת בריסל.