פרסומים

תקציר

ניתוח שלושת המישורים

המישור הראשון - היקף ההגנה על זכויות אדם במדינה

דמוקרטיה מהותית מושתתת, בין היתר, על הרעיון של כיבוד זכויות האדם במדינה. במסגרת זו מתעוררות שאלות לא פשוטות על יחסי הגומלין בין מימוש אינטרסים שלטוניים ולאומיים לבין הגנה על מעמדן של זכויות הפרט וזכויות המיעוט. אחת השאלות המרכזיות נוגעת להגדרת הזהות היהודית של המדינה והשלכותיה על היחס למיעוטים במדינה.

נושא זה התעורר במלוא עוזו בעקבות חקיקת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. במאמר זה - חוק הלאום, שהתקבל ב־18 ביולי 2018 ברוב של 62 חברי כנסת מול 55 מתנגדים. בחוק נקבע כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי. כן נקבע כי עברית היא שפת המדינה, בניגוד למצב לפני חקיקת החוק, אז הוגדרו שתי השפות - עברית וערבית - כשפות הרשמיות.

סעיף מפורש בחוק קובע כי פיתוח התיישבות יהודית הוא ערך לאומי שיש לעודד ולקדם. סוגיית היחס למיעוט הערבי התעוררה גם בעקבות אירועים נוספים ובכללן התבטאויות של גורמי ציבור, לרבות חברי ממשלה, שכללו תיוג אזרחי ישראל הערבים ככלל כבוגדים או כסכנה לביטחון המדינה, והיעדר גינויים של גורמי הממשלה נגד ביטויי אלימות כלפי ערבים וכלפי רכושם על רקע גזעני.

שאלות נוספות אשר להיקף ההגנה על זכויות האדם במדינה נוגעות להתייחסות לגורמים שנתפסים כמאיימים על שלום המדינה. בתקופת הממשלה הנוכחית מקודמים על ידי גורמים שונים בממשלה ובקואליציה רעיונות ומסרים שלפיהם אין חובה להתחשב בזכויות של מי שנתפס כמאיים על המדינה, בין אם מדובר במחבלים ובני משפחותיהם, באזרחי אויב או במבקשי מקלט/מסתננים למדינה, ויש לתת העדפה מוחלטת לאינטרסים של המדינה על פני הזכויות של גורמים כאלה.

הטענות העיקריות העולות משני הצדדים ביחס למצב הדמוקרטיה:

הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה

נטען כי בישראל מתקיים תהליך של העדפת הרכיב הלאומי היהודי על פני הרכיב הדמוקרטי, תוך הסטת המדינה מהגדרתה כמדינה שהיא יהודית ודמוקרטית כאחת, כפי שנכתב במגילת העצמאות ובחוקי היסוד שנחקקו בעבר. ביטוי לכך מצוי בחוק הלאום, המדגיש את המעמד הייחודי של היהודים במדינה בלי לכלול את עקרון השוויון ובלי להתייחס להיותה של המדינה דמוקרטית. מודגש גם כי לחוק הלאום יש השפעה מעשית ולא הצהרתית בלבד, שכן הוא יוכל להוות בסיס למדיניות מפלה בין אזרחי המדינה ולפגיעה בזכויות אזרח, על בסיס טיעונים של מימוש האינטרס הלאומי היהודי. עוד נטען כי החוק אף נועד להכשיר סיפוח של יהודה ושומרון או חלקים מהם, תוך המשך שליטה בפלסטינים בלי להעניק להם את מלוא הזכויות. העיגון החוקתי של הערך הלאומי, בעוד אין עיגון מפורש של עקרון השוויון בחוקי היסוד, יוכל לשמש לבלימת התערבות שיפוטית במדיניות מפלה כזאת. חשש זה מתגבר נוכח הכוונה הגלויה להשפיע על הרכב בית המשפט באמצעות הכללת שופטים ימנים ושמרנים, כמפורט בהמשך.

מנגד נטען כי חוק הלאום הוא בסך הכול עיגון חוקתי של מהותה של המדינה כמדינת העם היהודי, בהתאם למה שנקבע בעת הקמתה. מאחר שחוקי היסוד נועדו להיות פרקים בחוקת המדינה, בשל הקושי לגבש חוקה כוללת, הרי אך מתבקש "להוסיף למערך החוקתי סדרת הוראות העוסקות במאפייניה היסודיים של המדינה כמדינה יהודית" )כפי שכתוב בדברי ההסבר לחוק(. אין בחוק פגיעה בזכויות הפרט של האזרח ואין בו התנערות מעקרונות הדמוקרטיה. החוק נחוץ משום שבית המשפט העליון, בהתבסס על חוקי היסוד שעוסקים בזכויות אדם, העניק עדיפות לרכיב הדמוקרטי על פני הרכיב הלאומי־יהודי של המדינה. כן מובהר כי ערך השוויון אינו נכלל בחוק בגלל החשש שבית המשפט יתבסס עליו כדי לפסול הסדרים הנחוצים למימוש הממד היהודי של המדינה.

היחס למיעוטים

נטען כי חוק הלאום, אשר מעגן את מעמדם של היהודים במדינה מבלי להזכיר כלל את מי שאינם יהודים, מקבע את מעמדם של האחרונים כנחותים במדינה. השילוב של חוק זה עם התבטאויות של גורמים שלטוניים ביחס למיעוטים מדיר מן הכלל את מי שאינו יהודי, והוא מוצג כמי שאינו שותף מלא במדינה. בייחוד אמורים הדברים ביחס לערביי ישראל, אשר מוצגים לא פעם כאיום על המדינה. בכך יש מעבר מתפיסה לאומית לגיטימית לתפיסה לאומנית מסוכנת. לאומיות מאפשרת ביטוי לזהות היהודית של המדינה תוך הכרה גם בזכויות המיעוטים. לאומנות מדגישה את ההתנגדות לכל מי שאינו שייך ללאום היהודי ומכשירה פגיעה רק על בסיס אי־שייכותו ללאום זה.

לעומת זאת נטען כי קיימת בישראל מגמה ליברלית להדגיש את זכויות המיעוט להגדרה עצמית ולשימור תרבותו וזהותו הייחודיות, ואילו להגנה על הזהות התרבותית הייחודית של הרוב היהודי לא מוענק משקל דומה. החתירה לשוויון אזרחי מוחלט מובילה לאימוץ רעיונות של מדינה דו־לאומית או מדינת כל אזרחיה, וחוק הלאום נועד לחסום רעיונות כאלה.

בהקשר זה, אין להתעלם מכך שעדיין מתקיים סכסוך לאומי, אשר במסגרתו אין השלמה עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אלא רצון להפוך אותה למדינה מוסלמית ערבית שבה יהיו היהודים בסטטוס של מיעוט. לכן אין מקום להכיר בזכויותיו הלאומיות של המיעוט הערבי. אין בכך משום פעולה לאומנית, שכן היא אינה נובעת ממניעים גזעניים, אלא מכך שעדיין מתנהל מאבק לאומי בין העמים.

היחס לאויב ולזר

נטען כי הממשלה מתכחשת לחובתה לכבד את הזכויות של מי ששייך לאויב או קשור אליו, וכן של מי שנכנס למדינה שלא כדין. במסגרת זו, בין היתר, הממשלה נוקטת צעדים של ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים, מפעילה כוח מוגזם נגד מפגינים ופוגעת בזכויותיהם של מבקשי מקלט. נוסף על כך, גורמים בממשלה נוטלים חלק פעיל בשיח הציבורי האגרסיבי נגד אוכלוסיות אלו. התנהלות זו מתנגשת עם ערכים דמוקרטיים המקדשים את הזכות לחיים, לחירות ולהליך הוגן, ואת הקלת הסבל של בני אדם גם כאשר לא מדובר באזרחי המדינה, ואף כאשר מדובר בתושב של ישות אויב.

מן הצד השני עולה הטענה העקרונית שאין לסכן את ביטחון המדינה ותושביה בשם ערכים דמוקרטיים. כך גם לגבי המסתננים, אשר נכנסו לישראל שלא כדין ואשר פוגעים בביטחון הפנים במדינה. יש ללמוד מהטעויות של מדינות אירופה, שסובלות מתוצאותיה של מדיניות הגירה בלתי מרוסנת בשם ערכי הדמוקרטיה והליברליזם, הפוגעת קשות במרקם החיים הפנימי בהן.

התייחסות לטענות: 

ראשית, שוויון בין אזרחי המדינה הוא רכיב חיוני של דמוקרטיה. אפילו אם נניח שרוב העם תומך בפגיעה בשוויון, הרי רצון הרוב צריך לסגת במקרה זה כדי להמשיך לקיים דמוקרטיה מהותית. מצד שני, אין לפרש את עקרון השוויון כמונע מימוש ערכים לאומיים. חוק השבות, למשל, נוגע למדיניות הגירה הנותנת עדיפות לעולים יהודים, לכן אין חובה לפרשו כמייצר אפליה בין אזרחי המדינה. במקרים שבהם נוצר מתח בין ערכים לאומיים לבין עקרון השוויון, למשל בכל הנוגע להקצאת קרקעות להתיישבות יהודית במדינה, נדרש למצוא איזון תוך כרסום מינימלי בעקרון השוויון.

שנית, כיבוד זכויות המיעוט גם הוא רכיב חיוני של דמוקרטיה. חיזוק הממד הלאומי של המדינה אינו פסול מעיקרו, אך זאת מבלי להדיר את המיעוטים אלא תוך כיבוד זכויותיהם, כולל הזכות לשימור תרבותם, שפתם ומורשתם. יתרה מכך, יש להבטיח כי הממד הלאומי לא הופך לממד לאומני, וכי פועלים בנחישות נגד גילויי גזענות. הציפיות מהנהגה אחראית הן להוקיע אמירות ומעשים גזעניים, קל וחומר להימנע בעצמה מביטויי גזענות, כולל אמירות מכלילות נגד הציבור הערבי בישראל. מצד שני, יש מקום לצאת גם נגד אמירות קיצוניות מן הצד הערבי נגד ישראל והיהודים.

שלישית, אין בהכרח סתירה מובנית בין המהות היהודית והמהות הדמוקרטית של המדינה. עם זאת, חוק יסוד המגדיר את מהותה הלאומית של המדינה, כמו חוק הלאום, היה צריך להתייחס גם למהותה הדמוקרטית ורצוי היה להשתמש בניסוחים של מגילת העצמאות, שבהם בא לידי ביטוי האיזון הראוי שנקבע על ידי האבות המייסדים. כך גם נעשה בחוקי היסוד העוסקים בזכויות אדם, המתייחסים לעיגון ערכיה של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית".

רביעית — בכל הנוגע לשימוש בכוח ובצעדים ביטחוניים — יש לאפשר למדינות חופש פעולה מספיק לשם לחימה אפקטיבית בטרור ולא להטיל עליהן מגבלות מיותרות, כפי שיש הדורשים. עם זאת, אין להסיק מכך שהתמודדות עם איומים ביטחוניים מצדיקה הסרת כל מגבלה על אופן השימוש בכוח ובאמצעים ביטחוניים.

לבסוף, לגבי היקף החובות לדאוג למי שאינו אזרח המדינה, כגון הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה והמסתננים/מבקשי המקלט — מותר למדינה להביא בחשבון את האינטרסים שלה ואת הצורך להגן על אזרחיה, אולם, אין פירוש הדבר שניתן להתעלם לגמרי מהמצוקה של אוכלוסיות אלה. המשמעות של מדינה דמוקרטית )ויש שיאמרו גם של מדינה יהודית( היא מחויבותה להתחשב בזכויות הבסיסיות של כל אדם הנמצא תחת שליטתה או עלול להיפגע ממעשיה.

המישור השני - היחס למבקרי השלטון ולגורמי החברה האזרחית

אחד העקרונות המרכזיים בבסיס המשטר הדמוקרטי הוא היכולת להביע עמדות המנוגדות לעמדות השלטון, לבקר באופן חופשי את השלטון ולנסות להחליפו באמצעים דמוקרטיים. שלטון דמוקרטי כולל אפוא חופש מצפון, חופש ביטוי, חופש התאגדות והתכנסות, זכות להפגין ועוד זכויות, המיועדות כולן לאפשר שיח חופשי ופתוח וקיום אופוזיציה אפקטיבית לשלטון. מספר מהלכים שננקטו על ידי הממשלה והכנסת הנוכחיות העלו טענות לפגיעה בחירויות אלה, לצמצום מרחב הביקורת כלפי השלטון, לדה־לגיטימציה של מבקרי השלטון, כולל גורמי תקשורת, ארגוני זכויות אדם וגורמים פוליטיים, ואף לפגיעה בהם בהיבטים שונים בשל עצם העברת הביקורת. בין המהלכים החקיקתיים שספגו ביקורת ניתן לציין כאלה שנועדו להגביל או להקשות על פעילות של ארגונים המבקרים את פעילותה של מדינת ישראל.

נטען כי בתקופת הממשלה הנוכחית יש ניסיון להשתיק קולות ביקורתיים ולצמצם את חופש הביטוי. נעשים מהלכים לצנזר תכנים ולפסול כל דעה, גורם או פעילות שאינם עולים בקנה אחד עם העמדות הפוליטיות של הממשלה. כן מתנהל שיח ציבורי שבמסגרתו כל מי שמבקר את המדינה, ולעיתים אף כאשר הביקורת מתמקדת במדיניות הממשלה בלבד, מוצג כבוגד החותר תחת המדינה. שיח קיצוני זה לא רק שאינו זוכה לגינוי מצד ההנהגה הפוליטית, אלא דווקא לגיבוי ותמיכה, ואפילו להשתתפות פעילה מצידה. מהלכים אלה יכולים להוביל להפחדה ולהשתקה ולפגוע בחופש הביטוי ובחופש המצפון, שהם רכיב חיוני בדמוקרטיה. נוסף על כך יש חשש כי יובילו לאלימות. אם יצליח הניסיון להשתלט על התקשורת ולאייש אותה בגורמים התומכים בשלטון, תוך הרחקת קולות ביקורתיים, הוא יוביל להחלשת שומר סף חשוב של הדמוקרטיה. זאת ועוד, הפגיעה בארגוני החברה האזרחית מחלישה גורמים שיש להם תפקיד חשוב בשמירה על הדמוקרטיה, בכך שהם מגנים על זכויות האדם של קבוצות מוחלשות וחושפים מעשים שלטוניים בעייתיים.

מנגד נטען כי גם במדינה דמוקרטית לגיטימי להטיל מגבלות על הביקורת, כאשר מדובר בגורמים המשחירים את שמה של ישראל בעולם ועושים יד אחת עם אויביה בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, כולל בסיוע לייזום הליכים נגד חיילי צה"ל מחוץ לישראל, ולקידום חרמות נגד מדינת ישראל. צעדים כגון קבלת מימון ציבורי, גישה לתלמידים בבית הספר או כניסה לישראל של זרים הפועלים נגדה בעולם פירושם שלילה של זכויות יתר בלבד.

התייחסות לטענות: 

ראשית, במדינה דמוקרטית חיוני לאפשר ביקורת חופשית נגד השלטון, שהיא כלי הכרחי להשפעה על מדיניות הממשלה ולהותרת האפשרות להחליף את השלטון. אין לקבל תיוג כל ביקורת כבגידה, שכן הדבר עשוי להפוך לכלי של השלטון להשתיק את האופוזיציה נגדו. כן חשוב לאפשר חופש ביטוי רחב בתחום התרבות והאומנות. בישראל אפשר למתוח ביקורת על השלטון באופן חופשי וחופש הביטוי נשמר. קיימת מגמה מדאיגה של גורמים הנמצאים בשלטון אשר מאמצים שיח בוטה ואף אלים נגד מבקרי השלטון. הדבר עלול לייצר אווירת פחד וחשש להתבטא נגד השלטון, ואפילו להתפרש כהכשרת מעשי אלימות נגד מבקרי השלטון. חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, וראוי שגם המנהיגים ידגישו זאת ויכבדו גם את מבקריהם. על נבחרי הציבור להימנע מהשמעת ביטויים קיצוניים ואלימים נגד מי שמחזיק בעמדות שונות, וכן מהבעת תמיכה בביטויים כאלה.

שנית, מי שפועל בזירה הבינלאומית נגד המדינה, למשל קורא לחרם נגד המדינה - לגיטימי גם במסגרת משטר דמוקרטי שהמדינה תטיל עליו הגבלות מסוימות, במטרה להגן על עצמה.

שלישית, יש להימנע מהפגנת חשדנות ועוינות כלפי כל מי שפועל לקידום זכויות אדם. ויכוח על האיזון הנכון בין ההגנה על זכויות אדם לבין הקידום של אינטרסים לאומיים או ביטחוניים הוא ויכוח לגיטימי. רצוי שהדוברים בתחום ובפרט בדרג הפוליטי יקפידו על מסגור כזה של השיח, אשר יועיל לצמצום המחלוקות וינהל את הדיון באופן ענייני יותר.

המישור השלישי - מערכת איזונים ובלמים ומעמדם של שומרי הסף

אחד הרכיבים המרכזיים של שיטת משטר דמוקרטית הוא קיומה של מערכת של בלמים ואיזונים, שבמסגרתה השלטון כפוף לחוק וכן למערכת של פיקוח חיצוני אפקטיבי, כולל ביקורת שיפוטית. לאורך שנים מתנהל ויכוח על ההיקף הראוי של הבחינה המשפטית, ובפרט על ההיקף ואופי ההתערבות המשפטית במעשי הממשלה ובחקיקה של הכנסת. בתקופה האחרונה נראה שגוברת הביקורת על ההתערבות המשפטית ויש ניסיון לצמצמה, שמתבטא במספר מהלכים ופעולות.

מהלכים אלו הובילו לוויכוח בשאלה אם יש בהם החלשה מכוונת של שומרי הסף, תוך פגיעה חמורה ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, או שמדובר בצעדים שנועדו לבלום את ההתערבות המשפטית המוגזמת, ולאפשר לממשלה ולכנסת ליישם את המדיניות שלמטרת קידומה נבחרו.

הטענות העיקריות העולות משני הצדדים ביחס למצב הדמוקרטיה:

נטען כי חיוני לדמוקרטיה הישראלית לשמר את כוחו של בית המשפט כגורם המפקח על הממשלה ועל הכנסת, כדי להבטיח כי זכויות האדם והמיעוטים יוגנו מפני עריצות הרוב. קידום 'פסקת התגברות' מיועד לעקר פיקוח זה ולתת בידי השלטון כוח בלתי מרוסן. ההתבטאויות נגד מערכת המשפט, בתי המשפט והיועצים המשפטיים בשירות הציבורי כאילו הם מחבלים בעבודת הממשלה עושות דה־לגיטימציה לגורמים אלה, ויוצרות אי־אמון במערכת המשפט בקרב הציבור.

מנגד נטען כי בישראל חל תהליך של "משפטיזציה", קרי השתלטות היועצים המשפטיים ובית המשפט על פעולות השלטון, שבמסגרתו מוכשלים מהלכים שלטוניים בשל העובדה שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת העולם הפוליטית של המשפטנים והשופטים במערכת. אלה מייצגים תפיסות עולם אליטיסטיות שמאלניות שאינן תואמות את העמדות של רוב העם, שהוא ימני בדעותיו.

התייחסות לטענות: 

ראשית, עצם הכפיפות של רשויות השלטון לחוק ולפיקוח שיפוטי הוא אחד מן האדנים של המשטר הדמוקרטי, המתבטא בעיקרון של איזונים ובלמים. לכן, מהלכים שמנסים למנוע פיקוח כזה או להכפיף את המשפטנים לשיקולים פוליטיים יכולים לסכן את הדמוקרטיה. בהקשר זה יש להצטער על כך שגורמי שלטון משמיעים ביקורת כוללנית על היועצים המשפטיים ועל בית המשפט, ויש מקום להימנע מביטויים אשר מכרסמים במעמדם.

שנית, אכן יש מגמה של "משפטיזציה" מוגזמת בישראל. דיונים ציבוריים עוברים מייד לפסים משפטיים ומוכרעים על ידי היועצים המשפטיים ועל ידי בתי המשפט, ונעשה שימוש נרחב מדי בכלי המשפטי של "סבירות" הפעולה השלטונית. עקב כך יש התערבות משפטית גם בנושאים שהם נושאי מדיניות גרידא. עם זאת, יש לציין שמגמה זו נובעת גם מהתנהלות גורמי הממשלה. במקרים לא מעטים מקבלי ההחלטות מעדיפים להעביר את ההכרעה לשדה המשפטי תוך קבלת החלטה פופוליסטית, בידיעה שהיא בלתי סבירה, וכך ניתן להאשים את המשפטנים בבלימת המהלך. בה בעת, גורמי אופוזיציה תורמים אף הם למצב בכך שהם בוחרים לנהל את המאבק בחזית המשפטית במקום בחזית הציבורית. יש לבלום מגמה זו ולייצר דיון ענייני בנושאי מדיניות בזירה הציבורית והפוליטית, ולא בזירה המשפטית.

שלישית, התערבות של בית המשפט בהחלטות שלטוניות ראויה כאשר מדובר בפעילות שהיא בלתי חוקית, או שיש בה פגיעה לא מוצדקת בזכויות ובחירויות יסודיות. במקרים כאלה בית המשפט אומנם כובל את ידיה של הממשלה, אולם הדבר אינו משקף בהכרח יישום תפיסת עולם פוליטית, היות שהבטחת כפיפות השלטון לחוק וכן הגנה על זכויות אדם אינם עניין פוליטי של השמאל, אלא מרכיב בדמוקרטיה שכל ממשלה במשטר דמוקרטי נדרשת ליישם. גם אם רוב העם תומך בצעדים שיש בהם פגיעה מוגזמת בזכויות אדם, אין זאת אומרת עדיין שבית המשפט חייב, או רשאי, להימנע מהתערבות בצעדים כאלה.

נקודה רביעית - יש לשמר את האפשרות של בית המשפט לפסול גם מעשי חקיקה, אחרת יהיה סיכון להשתלטות של עריצות הרוב ולפגיעה חמורה בזכויות אדם, תוך שחיקה של אדני היסוד של הדמוקרטיה. עם זאת, רצוי לשמר ריסון שיפוטי בכל הנוגע להתערבות בחקיקה. 'פסקת התגברות', שלפיה הכנסת תוכל לחוקק מחדש חקיקה שנפסלה על ידי בג"ץ בתנאים מסוימים, אינה בהכרח פגיעה אנושה בדמוקרטיה. עם זאת, פסקה כזו תפגום ברעיון הבסיסי של פיקוח שיפוטי חוקתי, אם די יהיה ברוב של 61 חברי כנסת שיש לכל קואליציה לפחות, כדי להתערב בחקיקה.

לבסוף, שיטת המינויים של שופטים בישראל במסגרת ועדה הכוללת נציגים מהמערכת המשפטית לצד נציגים פוליטיים היא שיטה טובה, שהובילה למערכת שיפוט מקצועית עצמאית וחזקה.

סיכום

התשובה לשאלה האם הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה תלויה בעיני המתבונן. גורמים שונים בחברה הישראלית יתנו תשובות שונות ואף מנוגדות לשאלה זו. הסיבה לפערים נעוצה במידה רבה בהגדרות שונות למושג 'דמוקרטיה'. המחלוקת העיקרית מצויה בשאלה עד כמה נדרשת מדינת ישראל — כדי להיחשב דמוקרטיה — להתחשב בזכויות ובצרכים של קבוצות ויחידים שאינם משתייכים לרוב היהודי, ובפרט כאשר מדובר בגורמים המאיימים על המדינה, מתכחשים למהותה היהודית או פוגעים בה באופן אחר. בעניין זה יש פערים ניכרים בין בעלי תפיסת עולם ליברלית המשתייכים ברובם לאליטה במדינה, לבין חלקים נרחבים בציבור הישראלי.

אחת התובנות המרכזיות מכתיבת מאמר זה היא שנדרשים יותר קשב וכבוד מצד כל מי שעוסק בסוגיה, באשר לטענות ולתחושות של הצד השני. ראוי שקוראי עיתון 'הארץ' ייחשפו לעמדות של הכותבים ב'מקור ראשון', ולהיפך. כדאי להכיר ולהבין את נקודת המבט של הצד השני בוויכוח, ולא רק כדי להכין טיעונים נגדיים. כך יתאפשר ניהול שיח ענייני פורה ומפרה, שבמסגרתו אפשר יהיה להתוות את הדרך להגן ולשמר את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח החזון של מקימיה.