פרסומים

הקדמה

במשך יותר מעשור הייתה סוגיית הגרעין במוקד תשומת הלב של העיסוק בהתנהלותה של איראן. הסוגיה הזאת הגיעה לתחנת ביניים בקיץ 2015 , כאשר הושג הסכם בין שש מדינות מובילות לבין איראן. ההסכם הזה, לדעת אלה שתמכו בו, דחה את הצורך להמשיך לטפל באופן אינטנסיבי בפעילותה הגרעינית של איראן למשך כמה שנים, בתקווה כי עד שיפוג תוקפן של המגבלות המרכזיות על איראן, המשטר יתמתן. התומכים בהסכם איתנים בתמיכתם בו למרות החשש שאיראן עלולה להפר אותו בשלב כלשהו בדרך ולמרות הסכנה שהמשטר לא ישתנה, וכי לאחר שיוסרו ההגבלות מעל תוכנית הגרעין האיראנית בעשור הבא, תוכל איראן לנסות לפרוץ לעבר נשק גרעיני על בסיס תכנית רחבה ומתקדמת להעשרת אורניום, שרכיביה העיקריים נותרו בידיה מתוקף ההסכם.

נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ, שנכנס לבית הלבן בינואר 2017 , אימץ גישה שונה בתכלית כלפי הסכם הגרעין. הוא מאיים לפרוש מההסכם, שבעיניו הוא בעייתי ביותר ואינו משרת את האינטרס הביטחוני של ארצות הברית. בשלב הראשון הוא דורש לחזק את ההסכם ולתקן את פגמיו המרכזיים. עמדתו של טראמפ מעמידה בסימן שאלה את עתיד ההסכם והביאה לאיום של איראן לנקוט צעדי־נגד.

האתגר שמעמיד טראמפ בפני איראן אינו מוגבל רק לסוגיית הגרעין. טראמפ רואה באיראן איום מרכזי לא רק על ארצות הברית, אלא גם על בעלות בריתה. לתפיסתו של טראמפ, האיום הזה נובע מחתירתה של איראן לנשק גרעיני, וכן ממערך הטילים הגדול שבנתה, מהתערבותה ומחתרנותה במדינות שכנות, מהיותה איום אסטרטגי על ישראל וממעורבותה העמוקה בטרור. מהאיום הרב־ממדי הזה שמציבה איראן גוזר הנשיא טראמפ את יעדי ממשלו כלפיה: לבטל או לשנות את המרכיבים המסוכנים שבהסכם הגרעין, להטיל הגבלות על תוכנית הטילים של איראן ולהגביל את השפעתה האזורית ואת התערבותה במדינות שכנות. גישתו זו של טראמפ הגבירה את חששו של המשטר באיראן, כי הממשל האמריקאי חותר להפילו.

לצד המשך הפעילות הגרעינית של איראן בתחומים שההסכם אינו מגביל — כמו מחקר ופיתוח בתחום הצנטריפוגות המתקדמות ופרויקט הטילים הבליסטיים וטילי השיוט — ממשיכה איראן במאמציה לחזק את מאחזיה ואת השפעתה בלב המזרח התיכון, בעיקר בסוריה, אך גם בעיראק ובתימן. במוקד פעילותה של איראן עומדת השתלבותה בלחימה בסוריה מאז 2014 באמצעות כוחות צבא — רובם כוחות חזבאללה ומיליציות שיעיות לא־איראניות אחרות, ומיעוטם כוחות יבשה איראניים. ההתערבות הזאת נועדה בראש ובראשונה לחלץ את משטר אסד ממצוקתו הקשה ולבנות בסוריה מאחז השפעה לטווח ארוך, לחזק באמצעותו את השפעתה בעיראק ובלבנון ולחזק את כושר ההרתעה והאיום כלפי ישראל גם מכיוון רמת הגולן — באמצעות חזבאללה ומיליציות שיעיות. לשם כך מתכוונת איראן להשאיר את הכוחות האלה בסוריה לפרק זמן ממושך בשיתוף פעולה עם רוסיה. כן שואפת איראן להעמיק את אחיזתה בסוריה באמצעות מעורבות נרחבת בשיקומה — מעורבות שאמורה לכלול השקעות רחבות היקף בכלכלת המדינה. עם זאת, עדיין לא ברור אם יעלה בידי איראן להשאיר את כוחותיה בסוריה לפרק זמן ארוך. איראן גם צריכה להביא בחשבון שהצבת כוחות שלה או כוחות שיעיים בסוריה בקרבת הגבול עם ישראל עלולה לחשוף אותם לתקיפות ולפגיעות של ישראל.

עד כה יצאה איראן מחוזקת מהתערבותה במדינות ערביות. מצבו של משטר אסד השתפר במידה ניכרת, אם כי הוא נדרש עדיין להתמודד עם בעיות קשות. איראן חיזקה את השפעתה בסוריה ובעיראק, והיא גורם חשוב בעיצוב ההסדר העתידי במדינות האלה. שיתוף הפעולה האזורי שלה עם רוסיה התהדק, והוא צפוי לעלות מדרגה נוספת בשנים הבאות, כשתיחתם עסקת הנשק הגדולה ביניהן שעומדת כעת על הפרק. כמו כן יש לצפות להעמקת הקשרים הכלכליים בין רוסיה לאיראן ולהרחבת הסיוע הרוסי לאיראן בתחום בנייתם של כורי כוח גרעיניים. גם הפחתת יכולותיו של דאע"ש, הסופג מכות קשות בסוריה ובעיראק, חשובה לאיראן ומסייעת לה, שכן היא רואה בארגון הזה איום משמעותי על ביטחונה ועל האינטרסים שלה.

השפעתה האזורית של איראן התחזקה גם משום שהעולם הערבי שקוע בבעיות הפנים הקשות שלו, ואין כיום גורם אזורי שיכול לבלום ולאזן את איראן. סוריה תלויה באיראן, עיראק מצויה במרחב ההשפעה שלה, ולשתיהן אין יכולת צבאית של ממש. מצרים שקועה בייצוב המשטר של א־סיסי, בבעיותיה הכלכליות ובמלחמה בטרור בתחומה, ולמעשה היא אינה מנהיגה את העולם הערבי זה שנים. אומנם ערב הסעודית מנסה לאתגר את איראן בשנים האחרונות, במיוחד מאז עלה לשלטון המלך סלמאן, ולעיתים אף נראה היה ששתי המדינות מתקרבות לעימות ביניהן, אלא שהאסרטיביות של ערב הסעודית מוגבלת בעיקר לניסיונה לעצור את התערבותה של איראן בתימן ובבחריין, בשל רגישותה לנעשה בהן. לעומת זאת, השפעת ערב הסעודית במדינות מפתח כסוריה ועיראק נותרה מוגבלת. יתר על כן, ערב הסעודית כשלה במאמציה להביא להפלתו של משטר אסד וכן במאמציה לערער את מעמדו הדומיננטי של חזבאללה בלבנון.

לצד הישגיו בזירה האזורית ניצב המשטר באיראן בפני אתגרים לא פשוטים בזירה הפנימית בשל תהליכי שינוי עמוקים בחברה האיראנית ובשל כשלים מבניים בכלכלת המדינה. בסוף דצמבר 2017 — בהתפתחות שחלה לאחר שנחתם קובץ מאמרים זה — פרצו הפגנות בערים שונות באיראן. המחאה העממית החלה בשל המצוקה הכלכלית והאבטלה, ועיתויה נבע כנראה מהאכזבה על שלא התממשו הציפיות לשיפור משמעותי במצב הכלכלי בעקבות הסרת חלק מהסנקציות במסגרת הסכם הגרעין. אבל דרישות המפגינים גלשו במהירות לתחום הפוליטי — לקריאות נגד ראשי המשטר ולדרישות לשנות את אופי המשטר, להפסיק את התערבותו בסוריה ובמדינות אחרות ולהשקיע את המשאבים בתוך איראן. אלא שהמחאה לא צברה תנופה מספקת ולא הצליחה להשיג את מטרותיה. מספר המפגינים היה הפעם קטן ממספר המפגינים ביוני 2009 , אז יצאו המונים לרחובות בעקבות טענות לזיוף תוצאות הבחירות לנשיאות איראן. מספרם המועט, יחסית, של המפגינים בדצמבר 2017 הקל על המשטר לדכא את ההפגנות בתוך זמן קצר. היו שתי סיבות נוספות שתרמו לכישלון המחאה: הראשונה, המשטר בנה כבר בתחילת דרכו כוחות ביטחון מיוחדים, ובראשם משמרות המהפכה, שמשימתם העיקרית היא להגן עליו. הכוחות האלה מאומנים ומצוידים לבלום בכוח רב כל תסיסה נגד המשטר, ובכלל זה באמצעות פתיחה באש ומעצרים המוניים. כ־ 30 הרוגים ומאות רבות, אולי אלפי עצורים הספיקו הפעם לשכנע את המפגינים להפסיק את ההפגנות. הסיבה השנייה הייתה היעדר הנהגה מרכזית להפגנות, כך שאלה נותרו התפרצויות ספונטניות בערים שונות, ללא תיאום ויד מכוונת.

למרות דעיכת ההפגנות אין מדובר בהכרח בסיום הסיפור. עדיין נותרו מיליוני איראנים המאוכזבים מאופייה של המהפכה האסלאמית ומבקשים לשנות אותה לכיוון ליברלי ומתון. אלה דורשים מערכת פוליטית פתוחה יותר, עקירת השחיתות הרווחת בה, הפחתת מעורבותם של המשטר ושל הממסד הדתי בחיי הפרט ובעיקר שיפור במצב הכלכלי ובמצוקת האבטלה. ההמונים האלה ימתינו להזדמנות מתאימה יותר כדי לנסות לשנות את אופי המשטר — אולי לאחר ירידתו מהבמה של ח'מנאהי, כשהמשטר ייחלש ויסתמנו בו מאבקי כוח ובקיעים — התפתחות שעשויה לפנות מקום לכוחות מתונים יותר.

מאמרי הקובץ מנתחים לעומק את שלל הסוגיות שהעלינו כאן: מצבה של תוכנית הגרעין של איראן, יחסי ההרתעה בין ארצות הברית לאיראן מאז הסכם הגרעין, יחסי איראן עם מדינות במזרח התיכון, והשפעתן של סוגיות פוליטיות וחברתיות בתוך איראן על גיבוש מדיניות החוץ שלה. מדובר בזירה אסטרטגית משתנה, עם מגמות והתפתחויות חדשות אשר משפיעות על מעמדה הגאו־אסטרטגי של איראן. מגמות אלה מוצגות ומנותחות במאמרים המאוגדים בקובץ זה.

ברצוננו להודות מקרב לב לכל הכותבים, אשר השתתפו גם בכנס בנושא זה, שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי בשיתוף מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב במארס 2017 , ולאחר מכן תרמו מזמנם לכתיבת המאמרים. תודה מיוחדת למנהלת המחקר במכון, ד"ר ענת קורץ, על תרומתה החשובה לעיצוב הסופי של הקובץ; תודה למשה גרונדמן, מנהל הפרסומים במכון.

מאיר ליטבק, אמילי לנדאו, אפרים קם

תל־אביב, פברואר 2018

תוכן עניינים

תמורות בעקבות הסכם הגרעין

איראן לאחר הסכם הגרעין — דו"ח מצב
אפרים אסכולאי

ארצות הברית ואיראן לאחר הסכם הגרעין: שינויים במאזן ההרתעה
אמילי לנדאו

איראן—רוסיה—סוריה: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק"
אפרים קם

התחזקות אזורית

איראן בעיראק: אזור השפעה אסטרטגית
מאיר ליטבק

טורקיה ואיראן: מטוטלת היחסים של שתי מעצמות אזוריות
גליה לינדנשטראוס

השפעתם של תהליכים פנימיים על מדיניות החוץ של איראן

המאבקים בזירה הפנימית באיראן והשפעתם על מדיניות החוץ שלה
מאיר ליטבק

השפעתם של תהליכים כלכליים וחברתיים על מדיניות החוץ של איראן
רז צימט