פרסומים

באוגוסט 2020 דחתה מועצת הביטחון של האו"ם את הצעת ההחלטה האמריקאית להאריך את האמברגו שהטילה על אספקת אמצעי לחימה לאיראן, ואשר תוקפו עומד לפוג ב-18 באוקטובר 2020. במאמר זה תיבחן משמעותה של הסרת ההגבלה על מכירת מערכות הנשק לאיראן.

מאז המהפכה האסלאמית באיראן, בפברואר 1979, נתקלו מאמצי איראן בקשיים ניכרים לרכוש אמצעי לחימה איכותיים בשווקי המעצמות. השוק האמריקאי – המקור העיקרי של איראן לנשק בתקופת השאה – נסגר בפניה מיד לאחר המהפכה. הממשלות האירופיות נמנעו אף הן מלספק נשק איכותי לאיראן. גם ברית המועצות/רוסיה לא הייתה ספקית נוחה. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שברובן התנהלה מלחמת איראן-עיראק, סיפקה רוסיה כמויות מוגבלות בלבד של נשק לאיראן – הן משום שרוסיה הייתה אז ספק עיקרי של נשק לעיראק, והן משום שהמשטר האיראני גילה חשדנות כלפי רוסיה, שנתפסה בעיניו כאיום היסטורי. ספקיות הנשק העיקריות לאיראן באותה תקופה היו סין וצפון קוריאה.

אולם מאז 1989, עם תום מלחמת איראן-עיראק, שינה המשטר האיראני את גישתו כלפי רוסיה. זאת, הן משום שהמשטר הקומוניסטי ברוסיה התמוטט, והאיום שהקרין כלפי איראן הצטמצם, והן משום שאיראן נזקקה לאמצעי לחימה איכותיים במקום אלה שאבדו במלחמה, ולא היה תחליף לנשק הרוסי. כך, משנות ה-90 ואילך, נעשתה רוסיה לספקית הנשק העיקרית של איראן במגוון תחומים רחב, ממטוסי קרב ועד צוללות. אף על פי כן, אספקת הנשק מרוסיה לאיראן נתקלה במעצורים, משתי סיבות. האחת, רוסיה הייתה נתונה ללחצים אמריקאים שלא לספק אמצעי לחימה אסטרטגיים לאיראן, מחשש שאלה יסכנו יעדים אמריקאים. והשנייה, עברו הימים שבהם רוסיה הייתה מוכנה, מסיבות מדיניות, לספק ללקוחותיה נשק באשראי ארוך טווח, שלעיתים הפך למענק. מאז שנות ה-90, כאשר ללקוח לא היה אמצעי תשלום במטבע קשה, העסקה הייתה מתעכבת או לא מתממשת, ומצבה הכלכלי הקשה של איראן בדור האחרון הקשה עליה לממן עסקות נשק גדולות.

קשיים אלה הביאו לכך שרוב עסקות הנשק העיקריות שסוכמו בין רוסיה לאיראן נחתמו בין 1995-1989. מאז אמצע שנות ה-90 נחתמו עסקות נוספות ביניהן, אך מהותן והיקפן נמצאו במגמת ירידה. דוגמה לקשיים אלה הם מאמצי איראן לרכוש ברוסיה מערכות הגנה אווירית מתקדמות. איראן החלה להתעניין ברוסיה במערכת 300-S עוד ב-1989, אך העסקה לאספקת המערכת נחתמה רק ב-2007, והמערכת סופקה ב-2016. במקביל לאספקת המערכת החלה איראן להתעניין ברכישת מערכת מתקדמת יותר, ה-400-S, אך עד כה לא ידוע על סיכום עסקה לאספקתה.

יתר על כן, בנובמבר 2016 הגיע שר ההגנה האיראני למוסקבה כדי לדון בעסקת נשק גדולה, שדווח כי תהיה בערך של 8 מיליארד דולר, ותכלול מטוסי סוחוי 30-SU וטנקי 90-T, וכן סיוע רוסי בתיקון צוללות ומטוסי מיג-29 וסוחוי 24-SU – כנראה מתוך 115 מטוסי הקרב שהועברו לאיראן על ידי עיראק ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, מחשש שיותקפו על ידי ארצות הברית, ואיראן סירבה להחזירם עד היום. למרות שחלפו ארבע שנים מאז הביקור, אין מידע על כך שעסקה זו נחתמה ובוצעה – יתכן עקב האמברגו שמועצת הביטחון הטילה על מכירות נשק לאיראן.

הסרת האמברגו, הצפויה באוקטובר, צפויה לפתוח את השער להזרמת אמצעי לחימה איכותיים לאיראן. סביר להניח שאיראן תקנה עדיפות לרכש מטוסים ומערכות הגנה אווירית מדגמים מתקדמים. לאיראן דרושים מטוסים מתקדמים, משום שחיל האוויר האיראני בנוי כיום ממטוסים מיושנים – מטוסים אמריקאים שנרכשו בתקופת השאה, מטוסים סינים שסופקו לאיראן במהלך מלחמת איראן-עיראק ולאחריה, ומטוסים רוסים שסופקו לאיראן בעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-90. כן סופקו לחיל האוויר האיראני מטוסי קרב מתוצרת התעשייה האווירית האיראנית, שאיכותם אינה ברורה. כאשר חיל האוויר האיראני נשען על מטוסים בני 25 – 40 שנה, ברור שהוא נחות במידה ניכרת מחילות האוויר של יריביו – ארצות הברית, ישראל וערב הסעודית. נחיתות זו מסבירה כנראה מדוע חיל האוויר האיראני לא הופיע בזירה הסורית מאז שאיראן החלה להתערב בה, ולא ניסה לאתגר את חיל האוויר הישראלי ולהרתיעו מהמשך התקיפות. מערכות הגנה אווירית משופרות דרושות לאיראן כדי להגן על יעדים אסטרטגיים, כדוגמת אתרי הגרעין באיראן, וכן כדי להקשות על התקיפות התדירות של חיל האוויר הישראלי בסוריה ובעיראק, שעד כה איראן לא הצליחה להציב מולן מענה ראוי.

עם זאת, למרות עניינה של איראן בשדרוג חלק ממערכות הנשק שבידיה, היא צפויה להיתקל בכמה קשיים. הבעיה העיקרית היא המצוקה הכלכלית. בשני העשורים האחרונים איראן נאלצה לוותר על חלק ניכר מתוכניות הרכש שלה, או לדחות את ביצוען, משום שלא היה ביכולתה לשלם עבור המערכות החדשות. כיום מצבה הכלכלי של איראן קשה אף יותר, עקב הסנקציות שהוטלו עליה על ידי ממשל טראמפ, השקעותיה בהתבססות בסוריה והנזקים החמורים שנגרמו לכלכלתה על ידי מגפת הקורונה.

איראן גם צריכה להביא בחשבון שארצות הברית תפעיל לחצים כלכליים במגמה למנוע אספקת אמצעי לחימה אסטרטגיים לאיראן, ובכלל זה תאיים בהטלת סנקציות על מדינות וחברות שיעשו כן. הממשל האמריקאי עשוי להפעיל לחצים אלה משום שאמצעי לחימה אלה בידי איראן עלולים לפגוע ביעדים אמריקאים במזרח התיכון, משום שיפגעו בבעלות בריתה של ארצות הברית, ובראשן ישראל וערב הסעודית, או ישמשו לשיבוש השיט במפרץ. לחץ זה עשוי להרתיע את רוסיה או סין ולגרום להן להימנע מאספקת נשק בעייתי לאיראן. וכך גם לגבי המדינות האירופיות, שמאז המהפכה האסלאמית הלכו בעקבות ארצות הברית ונמנעו מלספק נשק איכותי בהיקף משמעותי לאיראן.

יתר על כן, מאז שנות ה-90, איראן מעניקה עדיפות ראשונה למערך הטילים הענק והמגוון, שהחלה לבנות תוך כדי מלחמת איראן-עיראק, והכולל כיום לא רק טילי קרקע-קרקע לטווח של 2,000 ק"מ, אלא גם טילים נגד כלי שיט, וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההתקפה האיראנית המרשימה על מתקני הנפט בערב הסעודית בספטמבר 2019 – באמצעות טילי שיוט וכלי-טיס-בלתי-מאוישים – המחישה ליריבי איראן את יכולת התקיפה שלה, גם ללא חיל אוויר התקפי מתקדם. בעיני ההנהגה האיראנית, מערך הטילים לסוגיו מקנה לה יתרונות וכושר הרתעה גם מול יריבים חזקים. לעומת זאת, העובדה שב-25 השנים האחרונות נמנעה איראן מלהשקיע משאבים רבים בבניית חיל אוויר איכותי, ושחיל האוויר האיראני נזהר מלהופיע בזירה הסורית, מלמדת כנראה שבעיני איראן, מול ארצות הברית וישראל היה עדיף עד כה מערך גדול של טילים בעלי כושר דיוק וטווח ארוך על פני מטוסי תקיפה. אם בכל זאת יתברר שלאחר הסרת האמברגו תרכוש איראן, בין השאר, מטוס מתקדם דוגמת הסוחוי 30-SU – יתכן שכך ישתקף שינוי בתפיסה האיראנית לטובת בניית חיל אוויר חדיש, לצד מערך הטילים.

יוזכר כי בשנים האחרונות נוצר מתח בין איראן לרוסיה, על רקע מעורבותן הצבאית והכלכלית בסוריה, ועניינן בהרחבת השפעתן בה – בהכרח, האחת על חשבון השנייה. איראן גם אינה שבעה נחת מההידברות ברמות הבכירות ביותר בין רוסיה לישראל. אף על פי כן, סביר יותר להניח, שמתחים אלה לא ימנעו עסקת נשק משמעותית בין איראן לרוסיה, אם איראן תוכל לגייס את הסכומים הנדרשים לעסקה, וזו תקרום עור וגידים.

בנוסף לאפשרות של אספקת הנשק מרוסיה לאיראן, ראוי לבחון את האפשרות של אספקת נשק לאיראן גם מסין או מצפון קוריאה. שתיהן היו ספקיות נשק חשובות לאיראן בתקופת מלחמת איראן-עיראק, ובמידה פחותה בעשור שלאחריה. סין הייתה ספקית חשובה לאיראן בתחום האווירי והימי ובתחום הטילים, וצפון קוריאה בתחום הטילים. אך מאוחר יותר ירדה חשיבותן כספקיות נשק, גם משום שרוסיה תפסה את מקומן, וגם משום שאיראן פיתחה תעשיה צבאית משתפרת בתחומים רבים, שצמצמה את הזדקקותה לסין ולצפון קוריאה. לפיכך, הסיכוי לאספקת נשק מסין לאיראן אינו נראה כיום גבוה, אך יתכן שיתוף פעולה ביניהן בפיתוח אמצעי לחימה במסגרת ההסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי ביניהן, העומד כיום על הפרק. הסבירות לאספקת נשק מצפון קוריאה אינה נראית גבוהה.

לעסקת נשק גדולה בין איראן ורוסיה, ואולי גם סין, יהיו השלכות נוספות. אחד העקרונות החשובים של תפיסת הביטחון האיראנית הוא החתירה להסתמכות עצמית. לאור הניסיון המר של מלחמת איראן-עיראק, שואפת איראן לייצר בכוחותיה את מערכות הנשק הדרושות לה, כדי שלא תהיה תלויה באספקת נשק מהמעצמות. תפיסה זו הובילה לפיתוח תעשיה ביטחונית גדולה באיראן, המייצרת את רוב אמצעי הלחימה, ובראשם הטילים לסוגיהם, וכן מטוסי קרב, טנקים וכלי שיט. חלק ממערכות הנשק המיוצרות באיראן הן חיקוי – באישור, או ללא אישור – של מערכות נשק המיוצרות במדינות אחרות. מבחינה זו, עסקת נשק גדולה יכולה לסייע לקידום הייצור העצמי של אמצעי לחימה באיראן. כך אמר שר ההגנה האיראני, אמיר חאתמי, בתחילת ספטמבר 2020, כי איראן מייצרת 90 אחוזים מאמצעי הלחימה שבהם היא משתמשת, וכי לאחר הסרת אמברגו הנשק, היא תהפוך ליצואנית נשק וציוד צבאי.

יצוא נשק מאיראן צפוי להצטרף להתפתחות נוספת, הצריכה להטריד את ישראל. איראן היא ספקית הנשק העיקרית לחזבאללה, לחמאס ולג'האד האיסלאמי. הזרמת אמצעי לחימה חדשים לאיראן תאפשר לה גם להעלות את היקפם ורמתם של האמצעים שיגיעו לידי הארגונים הקשורים אליה.

לסיכום, הסרת האמברגו על מכירת אמצעי לחימה לאיראן עשויה לפתוח בפניה את השער לרכישת  מערכות נשק שניסתה להשיג בעבר, ללא הצלחה. סביר להניח שאיראן תעדיף לרכוש נשק בעיקר בשוק הרוסי. יחד עם זאת, מצבה הכלכלי של איראן, שהוסיף והידרדר בשנים האחרונות, צפוי לצמצם את יכולת הרכש שלה. צריך לזכור כי בשני העשורים האחרונים, גם לפני הטלת האמברגו על מכירות הנשק לאיראן, בוצעו עסקות נשק מעטות בלבד בין רוסיה לאיראן: אספקת מערכת ההגנה האווירית 300-S בוצעה רק כעבור 17 שנים מהבקשה האיראנית, ועד כה לא נענתה בקשה מלפני ארבע שנים לרכוש את מערכת 400-S, מתקדמת יותר.