פרסומים

הסיוע ההומניטרי הוא אחד הנושאים המרכזיים והמדוברים ביותר במסגרת המלחמה ברצועת עזה, בעיקר בשל חשיבותו להבטחת קיומה של האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה, במקביל, הסיוע הפך בנוסף לאחת הסוגיות הטעונות והשנויות ביותר במחלוקת של המלחמה.

בדומה להיבטים אחרים הקשורים במלחמה הוא מלווה בשפע של מידע, הכולל דוחות רשמיים ותקשורתיים, שחושפים פערים ניכרים בנתונים, לצד מידע חלקי, מוטה ואף מטעה. כתוצאה מכך הפכה הסוגייה ההומניטרית מקור למחלוקות ואי-הסכמות, שהקשו על יצירת תמונה ברורה ומהימנה של הסיוע לעזה.

יתרה מזו, הסיוע הפך לזירת עימות בפני עצמה במלחמה הנמשכת. התלות של תושבי הרצועה בסיוע לקיום בסיסי והאתגרים המבצעיים והפוליטיים הכרוכים בגישה לסיוע ובחלוקתו, לצד האינטרסים והאג'נדות של שחקנים שונים, הפכו את הסיוע ההומניטרי למרחב תחרות על השפעה, לגיטימציה ושליטה. שאלות הנוגעות להיקף הסיוע וחלוקתו לאוכלוסייה, אינן מבקשות עוד לספק פתרון הומניטרי או לוגיסטי בלבד, אלא הפכו כלי אסטרטגי פוליטי, תודעתי ואף משפטי משמעותי במאבק על שליטה, עיצוב נרטיבים וצבירת לגיטימציה בזירה הבינלאומית. התוצאה היא הערמת קשיים נוספים על הבנת התמונה ההומניטרית ברצועת עזה.

מאמר זה יציג את ההתפתחויות שחלו בזירה ההומניטרית לאורך חדשי המלחמה, בהתבסס על דוחות ונתונים שמפרסמים גורמים רשמיים מטעם האו"ם ומטעם ישראל. במסגרת זו תבחן הדינמיקה המשתנה של הזירה ההומניטרית, התמורות והשינויים שחלו בהיקפי הסיוע ובמנגנוני התיאום והחלוקה, וכן ההשפעה של האינטרסים המתחרים ומאבקי הכוח בין שלושת הגורמים המרכזיים - ישראל, חמאס והאו"ם – על הזירה ההומניטרית.

הסיוע בשלוש תקופות

 תמונת הסיוע תיבחן על פני שלש תקופות המסמלות שלבים מרכזיים במלחמה:

• תקופה ראשונה: מפרוץ המלחמה ועד הפסקת האש השנייה (אוקטובר 2023 - ינואר 2025)
• תקופה שנייה: הפסקת האש השנייה ואחריה עצירת הסיוע (ינואר - מאי 2025)

• תקופה שלישית: מבצע "מרכבות גדעון" והשקת המנגנון ההומניטרי החדש (GHF) (19 במאי 2025 ואילך)

כל אחת מהתקופות משקפת נקודת מפנה בשיטת הסיוע או בהיקפו. חלוקה זו נועדה לסייע בהבנת הזירה ההומניטרית המלווה את המלחמה: האתגרים ההומניטריים שהתעוררו במהלכה, המדיניות שנבחרה כדי להתמודד איתם, האינטרסים המתחרים והמאבקים שליוו את כל אחד מהשלבים.

תקופה ראשונה: מפרוץ המלחמה ועד הפסקת האש השנייה - (אוקטובר 2023-ינואר 2025)

במהלך מרבית חודשי המלחמה, מה-7 באוקטובר 2023 ועד להפסקת האש השנייה ב-19 בינואר 2025, מערכת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה פעלה באופן כמעט בלעדי במתכונת "המסורתית" המקובלת בזירה הבינלאומית, המבוססת על התשתיות והמערכות הקיימות של האו"ם ושל ארגוני סיוע בינלאומיים ומקומיים.

הסיוע עצמו נתרם על-ידי מדינות, סוכנויות האו"ם וארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים (NGOs), עמותות ותורמים פרטיים. ניהולו הלוגיסטי, השינוע, האחסון וההפצה מתבצע על-ידי האו"ם ושותפיו ברצועה. לצד מזון ומים, כלל הסיוע גם תרופות, ציוד רפואי ותמיכה במתקנים רפואיים, ציוד למחסות, דלק וגז.

רוב הסיוע נכנס לרצועה דרך מעברים יבשתיים: בדרום - דרך כרם שלום ורפיח; במרכז  - דרך מעבר 147 (כיסופים); ובצפון - דרך ארז מזרח ומערב. כמויות מצומצמות של סיוע הועברו לרצועה בהצנחות מהאוויר ודרך המזח הימי שפעל תקופה קצרה בלבד. (תרשים 1).

בתוך עזה, הסיוע נאסף ממעברי הגבול והועבר תחילה למתקנים לוגיסטיים ברחבי הרצועה לאחסון ומיון. משם יצא הסיוע לנקודות חלוקה המנוהלות על ידי סוכנויות וארגוני סיוע ונמסר לאזרחים בהתאם לצרכים הומניטריים ולתקנים בינלאומיים, תוך עדיפות לאוכלוסיות פגיעות. מערכת הסיוע כללה מנגנוני פיקוח, של מעקב אחר מטענים, ביקורות בשטח ומשוב מהקהילה.

תרשים 1. מעברי הגבול היבשתיים והמזח הימי

מקור: OCHA

מגמות, דפוסים והישגים מרכזיים

לאורך מרבית התקופה הראשונה למלחמה נרשמה מגמת עלייה יציבה יחסית בהיקפי הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה, ואחריה התייצבות שלוותה בתנודות קלות מעת לעת. מגמה זו עולה מנתוני שני הגורמים המרכזיים המפרסמים מידע ונתונים רשמיים בנושא הסיוע: מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) מטעם ישראל, ומשרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) – United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs, מטעם האו"ם. עם זאת, לאורך כל התקופה התקיימו פערים שיטתיים ומשמעותיים בין שני מקורות הנתונים, כאשר נתוני OCHA הציגו בעקביות כמויות נמוכות בהרבה של סיוע ביחס לנתוני מתפ"ש (תרשים 2).

תרשים 2. סיוע הומניטרי חודשי לעזה במהלך התקופה הראשונה

התרשים מציג את הפערים העקביים בין נתוני האו״ם (OCHA) לנתוני ישראל (מתפ״ש - COGAT), וממחיש כיצד היקפי הסיוע הומניטרי שיקפו באופן ישיר את תנודות הלחימה, עם עליות וירידות בהתאם לשינויים בזירה המבצעית | מקור: מתפ"ש ו-OCHA Reported Impact Snapshot

במהלך מחציתה הראשונה של התקופה חלה עלייה הדרגתית בהיקף הסיוע. שיא נרשם בחודש אפריל 2024, הועברו יותר מ־6,700 משאיות סיוע לפי מתפ"ש, לעומת 5,600 משאיות לפי OCHA. במחצית השנייה של התקופה, שני המקורות הציגו התייצבות מתונה בנתוני הסיוע. אולם, בעוד נתוני מתפ"ש נותרו גבוהים יחסית גם במחצית השנייה של התקופה עם התייצבות מתונה מחודש מאי 2024, למעט ירידה חדה באוקטובר 2024 בעקבות הלחימה העצימה בצפון הרצועה, נתוני OCHA צנחו במידה ניכרת לאחר חודש אפריל 2024, והציגו מספרים נמוכים עד תום התקופה, שהתבטאו בפערים חודשיים של אלפי משאיות בין שני המקורות.

פערים עקביים אלה נובעים מהבדלים מהותיים בשיטת איסוף הנתונים: בעוד מתפ״ש כולל בדיווחיו את כלל משלוחי הסיוע מכל המקורות, מכלל הגורמים ומכל המעברים, דיווחי OCHA  מתבססים על נתונים חלקיים הנאספים על ידי גורמים בתוך עזה, שאינם משקפים את כלל הסיוע הנכנס לרצועה מכל המקורות ובכל המעברים, אלא רק סיוע שנקלט ונרשם על-ידי סוכנויות האו"ם כשנציגיהם נמצאים במעברי הגבול.

למרות הפערים המובנים והמשמעותיים הללו, נתוני OCHA ממשיכים להוות את הבסיס המרכזי לאומדנים ולהצהרות בזירה הבינלאומית, בעוד הנתונים המלאים שמספקת ישראל מודרים לחלוטין.

פערים אלה בנתוני הסיוע, בליווי טענות בדבר דחייה שיטתית מצד ישראל של בקשות לתיאום משלחות סיוע בתוך הרצועה, שימשו בסיס להאשמות שלפיהן ישראל מונעת כניסה של סיוע לעזה ואת חלוקתו בתוך הרצועה. האשמות אלו הופנו כלפי ישראל כבר בראשית המלחמה והועצמו בעקבות הצהרות ראשוניות מצד גורמים ישראליים מיד לאחר ה־7 באוקטובר, על אודות כוונה להטיל מצור כללי על עזה במטרה למנוע אספקה מחמאס. בפועל, לאחר סגירה קצרה של מעברי הגבול בעקבות מתקפת חמאס, חודשה זרימת הסיוע כבר ב-21 באוקטובר 2023 ונשענה גם על מלאי קיים בתוך הרצועה. במקביל, לאורך כל התקופה, חזרה ישראל והבהירה את מחויבותה לאפשר מעבר חופשי של סיוע, והציגה צעדים מעשיים (ב"דוחות שבועיים" ו"כלליים") ונתונים מפורטים המראים עלייה ניכרת בהיקפי הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה - הן בכמות, הן בסדירות.

למרות זאת, עד מהרה הפכו הטענות להאשמות חמורות נגד ישראל בדבר "הרעבה מכוונת" של האוכלוסייה, אשר הועלו כבר בדצמבר 2023 בפני בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) במסגרת הליך הג'נוסייד שיזמה דרום אפריקה. בהמשך הועלו טענות דומות גם בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), אשר הובילו בנובמבר 2024 להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.

דינמיקה של עימות, לא מדיניות של הרעבה

בניגוד לטענות שמייחסות לישראל כוונת הרעבה, בפועל, היקף הסיוע ופריסתו שיקפו שינויים במצב הלחימה ונעו בהתאם להתפתחויות צבאיות ומדיניות מרכזיות, שהשפיעו - הן על היקף המשלוחים והן על הגישה לרצועה. במילים אחרות, מדובר בתוצאה ישירה של דינמיקת העימות, ולא של מדיניות הרעבה מכוונת. תקופות של הסלמה ביטחונית הביאו לצמצום זמני בגישה ההומניטרית, בעוד שעיתות רגיעה אפשרו גידול ניכר בכמות ובהגעת הסיוע לאוכלוסייה. כך למשל, הפסקת האש הראשונה, שנכנסה לתוקף בסוף נובמבר 2023, אפשרה זינוק חד בכמויות הסיוע שנכנסו לעזה, מגמה שהגיעה לשיאה באפריל 2024. לעומת זאת, חידוש הלחימה האינטנסיבית באוקטובר 2024, ובפרט בצפון הרצועה, הביא לצמצום חד בכמויות ובגישה לסיוע.

מגמות אלו ממחישות כיצד תנודתיות ברמת הלחימה, בין הסלמה לרגיעה יחסית, השפיעה ישירות על היקף הסיוע ההומניטרי ועל סדירותו, ומדגישות את הקשר ההדוק בין תנאים מבצעיים ואילוצים ביטחוניים - לבין היכולת להבטיח הגעה סדירה של סיוע לאוכלוסייה.

זרימת הסיוע הושפעה בנוסף מהתנאים הייחודיים של הזירה המבצעית בעזה ומחלקו הישיר של חמאס בעיצוב תנאים אלו. רצועת עזה, ששטחה קטן ומצומצם (כ־365 קמ"ר) והצפיפות בה מהגבוהות בעולם, הפכה תחת שלטון חמאס לזירת לחימה אורבנית מורכבת במיוחד. במציאות זו, חמאס פועל באופן מכוון לניצול ושיבוש המרחב האזרחי באמצעות: התבצרות שיטתית באזורים מאוכלסים, ושילוב תשתיות צבאיות בבתים פרטיים, בתי ספר, מסגדים, בתי חולים, ומוסדות סיוע. זאת לצד מערכת מנהרות תת־קרקעית רחבה, המשמשת תווך לוגיסטי ולחימה צמוד לאוכלוסייה.

כל אלו הפכו את הרצועה לשדה קרב צפוף ומורכב, ועשו את הגישה והנגישות ההומניטרית בעייתית במיוחד - תלוית שטח ועוצמת לחימה. כל הסלמה, גם נקודתית, יכולה לגרום שיבוש מיידי באספקה וסגירה כפויה של צירים, מסלולים ומוקדי הפצה.

ישראל אפשרה, לכל אורך התקופה, את המשך זרימת הסיוע, ואף הגדילה בהדרגה את היקפו, פתחה מעברים נוספים, ואפשרה הקמת מסלולי סיוע אלטרנטיביים, לרבות הצנחות וסיוע דרך המזח הימי, שפעל זמן קצר בלבד. כל זאת, תחת מגבלות מבצעיות קשות בשטח הנשלט בפועל על ידי חמאס, תוך מאמץ מתמשך למנוע את נפילת הסיוע לידי ארגון הטרור. כמו כן, חשוב לציין כי ישראל לא שלטה על מנגנוני ההפצה הפנימיים של הסיוע ברצועה, אלא האו"ם ושותפיו.

בתקופה זו הלכה וגברה התשתית הראייתית לכך שחמאס הסיט בשיטתיות לידיו חלקים מהסיוע ההומניטרי, בעיקר אספקת מזון, וניצל אותם לשימור שלטונו, לסחר מקומי ולתמיכה בפעילותו הצבאית. דבר זה פגע ביכולת להבטיח את הגעת הסיוע לאוכלוסייה האזרחית, והבליט את חולשת מנגנוני האו"ם הקיימים, שאמורים לפקח על ההפצה ולהבטיח ניטרליות,  חלוקה הוגנת, אפקטיבית ונקייה מניצול עוין. הישענותם במקרים רבים על תשתיות מקומיות הנתונות להשפעת חמאס, תרמה, גם אם לא במתכוון, לגישה של הארגון לסיוע ולייצוב השליטה של הארגון על האוכלוסייה.

למרות כל זאת, במהלך התקופה, נרטיב הרעב התקבע עמוק בשיח הבינלאומי, עיצב במידה ניכרת את התפיסות הציבוריות והמדיניות כלפי ישראל, והוליד השלכות משפטיות ודיפלומטיות משמעותיות עבור ישראל.

חיזוק נרטיב הרעב

נרטיב "הרעב בעזה" קיבל חיזוק נוסף ומשמעותי בדוחות ה-Integrated Food Security Phase Classification (IPC) - מנגנון בינלאומי לניתוח מצבים של חוסר ביטחון תזונתי ותת תזונה. מדד ה-IPC מסווג מצבי חירום תזונתיים בחמישה שלבים, כאשר שלושת האחרונים מתקדמים מ"משבר" (שלב-3), ל"מצב חירום" (שלב-4), עד "מצב קטסטרופלי" ו"רעב" (שלב-5). סיווג מצב כ- "Famine" שלב 5, החמור ביותר בסולם ה-IPC, מחייב עמידה בו־זמנית בשלושה תנאים מחמירים: לפחות 20% מהאוכלוסייה סובלת ממחסור חמור במזון, 30% מהילדים סובלים מתת־תזונה חריף, ושיעור תמותה של שני מבוגרים או ארבעה ילדים ביום לכל 10,000 איש. קריטריונים אלו אינם שוללים את קיומה של מצוקה חריפה, אך מציבים רף ברור להבחנה בינה לבין מצבי רעב.

בדצמבר 2023, תוך הסתמכות ניכרת על נתונים חלקיים של OCHA, הזהיר ה-IPC כי ללא הפסקת אש צפוי רעב עד מאי 2024. במארס 2024, דווח על "רעב צפוי בקרוב" (imminent) בצפון הרצועה, עם תחזית להתרחבות התופעה לכלל הרצועה עד יולי.

בפועל, לא זו בלבד שהתחזיות לא התממשו, אלא שביולי 2024 נאלץ ה-IPC לתקן את הדוח שלו מחודש יוני ולהפחית ביותר מ-50% את היקף האוכלוסייה שסווגה כמצויה ברעב קטסטרופלי. זאת, לאחר שוועדת הביקורת הפנימית של הארגון ה-FRC Famine Review) Committee) לא מצאה כל ראייה לרעב בפועל, הצביעה על פערים חמורים בנתונים, וציינה כי רמות הסיוע ההומניטרי שנכנסו לעזה עלו על הסף התזונתי הנדרש.

אומנם דוחות מאוחרים יותר של ה־IPC וה־FRC, מספטמבר ונובמבר 2024, המשיכו להתריע מפני החמרה פוטנציאלית ו״סיכון גבוה לרעב", אך קבעו מפורשות כי רף "רעב" לא התקיים באף שלב, וכי כמות הסיוע שנכנסה לעזה לאורך חודשים הייתה משמעותית.

בפועל, אף לא אחת מהתחזיות הקשות בדוחות ה-IPC התממשה במהלך 2024 וגם לא במחצית הראשונה של 2025 (תרשים 3). הפער המתמשך בין התחזיות הקשות לבין הממצאים בפועל מדגיש כי אף שמצוקה הומניטרית קשה אכן שררה ברצועה באותה העת, הטענות בדבר "רעב" או "הרעבה מכוונת" לא היו מבוססות ונשענו על נתונים חלקיים והערכות שגויות. למרות זאת, תחזיות אלו זכו להד תקשורתי רחב והשפיעו במידה משמעותית וניכרת על עיצוב דעת הקהל העולמית והעמיקו את הלחץ הבינלאומי כלפי ישראל.

תרשים 3. תחזיות ה-IPC  אל מול המצב שהתממש בפועל

התרשים מציג פער עקבי בין תחזיות ה-IPC  לבין נתוני אמת לגבי מצב הרעב בעזה (שלב 5 – קטסטרופלי):
למעט בדצמבר 2023, יתר התחזיות שניתנו לאורך התקופה העריכו יתר על המידה את מספר האנשים הצפויים להגיע לשלב 5 ("קטסטרופלי"/"רעב"). הפער הבולט ביותר נרשם ביוני 2024 - הערכות ה-IPC צפו שמעל מיליון יגיעו למצב של רעב ביוני, בעוד שבפועל המספר עמד על כ-343,000 | מקור: IPC

תקופה שניה: הפסקת האש השנייה ועצירת הסיוע - (19 בינואר – 19 במאי 2025)

שני אירועי "קיצון" שנבעו משינויים בתנאים המבצעיים שיבשו באופן מהותי את הדפוס הרציף שאפיין את שלב הלחימה הראשון: זרימה חריגה בהיקפה של סיוע הומניטרי במהלך הפסקת האש ואחריה עצירה חדה ומוחלטת של הסיוע. בשל השפעתם החריגה והסטייה החדה מהמגמה הקודמת, נבחנים שני אירועים אלו בנפרד במסגרת השלב השני של המלחמה.

2.1 הפסקת האש השנייה (19 בינואר – 2 במארס 2025)

ב־19 בינואר 2025 נכנסה לתוקף הפסקת האש השנייה בין ישראל לחמאס, שהביאה לעלייה חדה ומהירה בכמות הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועת עזה. בהתאם לתנאי ההסכם, הותרה כניסה של  600 משאיות ביום וכ־4,200 משאיות בשבוע, דרך מעברי ארז, זיקים וכרם שלום. הסיוע הועבר בתיאום עם מנגנוני האו״ם ושותפיו ההומניטריים ונשען על מנגנוני הסיוע הקיימים ברצועה.

במהלך תקופה זו נכנסו לעזה כ־25,200 משאיות, שהובילו כ־447,538 טונות של סיוע הומניטרי לרבות מזון, מים, ציוד רפואי, אמצעי מחסה, דלק וגז.^[1] (תרשימים 4-5). מתוכן, כ־16,470 משאיות נשאו כ־338,676 טונות של מזון (תרשים 6). במקביל, בעקבות עצירת המלחמה חלה הקלה משמעותית בהגבלות על תנועת סיוע בתוך הרצועה. שינויים אלו אפשרו, לראשונה מזה חודשים, גישה יעילה יותר של משאיות סיוע ומשלחות הומניטריות לאזורים שהגישה אליהם הייתה מוגבלת בעבר. עם זאת, התנועה בין דרום הרצועה לצפונה נותרה מוגבלת חלקית.

מקורות הנתונים

הנתונים לתקופה זו מתבססים בעיקר על דיווחים רשמיים של מתפ״ש, וזאת משום שמאז תחילת הפסקת האש השנייה הפסיק OCHA לפרסם ולעדכן בלוחות המידע שלו את נתוני כניסת משאיות הסיוע לרצועת עזה. מידע חלקי בנוגע לחלוקת מנות אוכל, קמח וסיוע הומניטרי כללי המשיך להופיע לסירוגין בפורמט של דוחות כתובים. אולם, חשוב לציין כי לא יצאה כל הצהרה פומבית מטעם OCHA, המתנערת מנתוני מתפ"ש לגבי היקף הסיוע שנכס בתקופה זו - סיוע שישראל התחייבה לאפשר בהתאם להסכמות הפסקת האש - או שוללת אותם.

השלכות הומניטריות

הזרימה רחבת ההיקף של הסיוע במהלך הפסקת האש הביאה לשיפור ניכר במצב ההומניטרי ברצועה, לצד עדויות מהשטח על הסטה של חלקים מהסיוע על ידי חמאס.

[1] משאיות דלק וגז נכללות בספירת המשאיות, אך משקלן אינו מחושב בסך הטונות הכולל. מקור: מתפ"ש.

תרשים 4. היקפי הסיוע במהלך הפסקת האש (*משאיות)

התרשים מציג את כלל משאיות הסיוע שנכנסו לרצועה במהלך הפסקת האש, כולל דלק וגז, וכן הצנחות מהאוויר במעברים | מקור: מתפ"ש

תרשים 5. התפלגות הסיוע במהלך הפסקת האש לפי סוג (*טון)

עיקר הסיוע כלל מוצרי מזון, עם חלקים קטנים יותר של ציוד למחסות, מוצרי רפואה ומים | מקור: מתפ"ש

תרשים 6. התפלגות המזון במהלך הפסקת האש לפי סוג (*טון)

מרבית המזון (86%) הורכב ממוצרי יסוד כלליים ובסיסיים, התמקדות בכיסוי קלורי על פני גיוון תזונתי.

*"מזון בסיסי" כולל פריטים כמו קמח, אורז, סוכר ושמן בישול.

*"חבילות מזון" כוללות מזון מוכן לאכילה וארוז מראש.

*"אחר" כולל משאיות עם פריטי מזון מעורבים, הטלות אוויריות, ושימורים, ביסקוויטים עתירי אנרגיה ועוד.

מקור: מתפ"ש

2.2 עצירת הסיוע ההומניטרי לאחר קריסת הפסקת האש השנייה - (2 במארס - 19 במאי 2025)

בעקבות קריסת הפסקת האש השנייה, ב־2 במארס 2025, החליטה ישראל להשעות את כניסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. מהלך זה נועד לנתק את חמאס מצירי אספקה חיוניים ולהפעיל עליו מנופי לחץ מדיניים וצבאיים. זאת כחלק ממאמץ להגביר מצידו את הגמישות במשא ומתן לשחרור החטופים. המהלך התבסס על ראיות מצטברות לדפוס עקבי של ניצול הסיוע ההומניטרי על ידי חמאס, ובכלל זה השתלטות על משאיות, אגירת סחורות, ניתוב סיוע לצרכים צבאיים, ושימוש בו לסחר פנימי שנועד לממן פעילות טרור.

ישראל קיבלה את ההחלטה בידיעה שברצועת עזה קיימת עתודת סיוע משמעותית שנכנסה במהלך 42 ימי הפסקת האש, שכאמור כללה כ-25,200 משאיות סיוע. מדובר בכמות העולה בהיקפה על כלל הסיוע שנכנס לרצועה במהלך ששת החודשים שקדמו להפסקת האש, והמהווה כמעט שליש מכלל הסיוע שנכנס לרצועה מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. בתחום המזון, לבדו, סופקו כ-338,676 טונות, כמות שהוערכה, על פי מדדים בינלאומיים, כמספיקה לצרכי האוכלוסייה האזרחית למשך כחמישה חודשים לפחות.

למרות זאת, ההשעיה לא השיגה את יעדיה האסטרטגיים, וחמאס לא הפגין גמישות במסגרת השיחות שהתקיימו בהמשך. במקביל החלו להגיע דיווחים מעזה שלפיהם מצבורי המזון והסיוע הולכים ואוזלים. כבר בסוף מארס, פחות מחודש מאז עצירת הסיוע, הזהירו גורמי או״ם כי המלאים שברשותם צפויים להספיק לשבועיים בלבד, וכי בהיעדר חידוש מידי של הסיוע, צפויה החרפה משמעותית במצב ההומניטרי.

בעייתיות בהתרעות האו"ם

פער בין ההתרעות להיקף הסיוע שנכנס. התרעות האו״ם עמדו בניגוד בולט להיקפי הסיוע הנרחבים שנכנסו לרצועת עזה בתקופה הפסקת האש שקדמה להשעיה, וכן להנחה הסבירה, שלפיה מלאים משמעותיים היו אמורים להישאר בשטח ולהספיק לשימוש ממושך. לכן, העובדה שהאו"ם התריע תוך זמן כה קצר ולאורך התקופה על מחסור חמור עוררה סימני שאלה אשר לניהול ולפיזור הסיוע שהועבר. אם נכנס סיוע בהיקפים כאלה – היכן הוא?

היעדר שקיפות. ההתרעות התמקדו בהתדלדלות המהירה של המלאים, מבלי לספק הסבר לאן נעלם הסיוע שקדם לכך. היעדר נתונים שקופים לגבי דרכי החלוקה, האחסון והשליטה בשטח, הקשה על הבנת הגורמים והסיבה: באם מדובר בניצול לא יעיל, הפניית הסיוע לגורמים לא מוסמכים (דוגמת חמאס), או בבעיה לוגיסטית אחרת.

הצגת תמונה חלקית של הסיוע. ההתרעות התיייחסו רק לסיוע האו"ם המהווה, לפי הדיווחים, רק כ-30% מכלל הסיוע לרצועה, מבלי להתייחס לכ-70% הנותרים המוזרמים על ידי ארגונים בינלאומיים אחרים, מדינות ותורמים פרטיים. היעדר הבחנה זה יצר חשש להערכת-יתר של חומרת המצב, ויתכן שהיווה ניסיון להסיט את תשומת הלב מכשלי הניהול והשקיפות במערכת הסיוע (תרשים 7).

לחץ נרטיבי. הניסוח החד צדדי, העיתוי, והטון החריף שבו פורסמו התרעות האו"ם יצרו תחושת חירום מיידי, אף שבפועל, כמות הסיוע שנכנסה לעזה בתקופה שקדמה להשעיה הייתה גבוהה במיוחד, וניתן היה לצפות למלאים זמינים. התרעה כזו עלולה להתפרש כמהלך שמטרתו להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל לחידוש הסיוע, ולהיתפס כתגובה פוליטית ולא בהכרח מקצועית-לוגיסטית, במיוחד אם היא לא מלווה בהסברים או בלקיחת אחריות על מחדלים אפשריים.

בהיעדר דיווח מקיף ושקוף וכן תיאום בין כלל גורמי הסיוע, התערערה היכולת להעריך אובייקטיבית את המצב ההומניטרי בשטח. דבר זה העצים את הפער בין המציאות העובדתית לבין השיח הציבורי והמדיני בזירה הבינלאומית, אשר ייחס לישראל אחריות בלעדית למצב ההומניטרי ברצועה.

פער זה בלט במיוחד על רקע דוח ה־IPC מאפריל 2025, אשר הצביע על שיפור מדוד: שיעור האוכלוסייה שסווג בשלב 5 ("קטסטרופלי") ירד מ־16% ל־12% בין ה־1 באפריל ל־10 במאי 2025, שיפור המשקף מעבר של כ־101,000 איש לשלבים תזונתיים נמוכים יותר, לפי מדד ה-IPC.

תרשים 7. התפלגות הסיוע לפי מקור בתקופת הפסקת האש

מקור: מתפ"ש

תקופה שלישית: מבצע "מרכבות גדעון" ומנגנון הסיוע של ה-GHF - (19 במאי 2025 ואילך)

לאחר יותר מחודשיים של השעיית הסיוע ההומניטרי, ובמקביל לפתיחת מבצע "מרכבות גדעון", חידשה ישראל את כניסת הסיוע לרצועת עזה בסוף מאי 2025. תחילה, ב־19 במאי, חודש הסיוע במסגרת המנגנון המסורתי בהובלת האו״ם וארגוני סיוע בינלאומיים. בהמשך, ב־27 במאי, החל לפעול מנגנון הסיוע העצמאי והייעודי של "קרן הסיוע לעזה" ה-GHF (Gaza Humanitarian Foundation).

מנגנון GHF: חלופה מבצעית למודל הסיוע המסורתי

מנגנון הסיוע של ה-GHF הוקם בשיתוף פעולה אמריקאי-ישראלי במטרה ליצור ערוץ סיוע חלופי, מבוקר ועצמאי, שיאפשר לעקוף את חמאס ולספק סיוע מפוקח ובלתי מתווך לאוכלוסייה האזרחית.

הסיוע במסגרת ה-GHF ניתן באמצעות ערכות מזון משפחתיות ארוזות מראש, המחולקות ישירות לידי האזרחים בארבעה מרכזי חלוקה ייעודיים ומאובטחים ("מחפ״זים" – מרכזי חלוקה חפוזים, לפי מונח צה״לי). היעד המקורי היה להרחיב את הפריסה לכיסוי של עד שני מיליון תושבים. שלושה מהמרכזים פועלים בדרום הרצועה ואחד במרכזה - כל הארבעה נמצאים באזורי לחימה מפונים תחת שליטת צה"ל (תרשים 8).

תרשים 8. מרכזי החלוקה של קרן הסיוע לעזה, ה-GHF

ארבעת מרכזי החלוקה נמצאים בשטחים מפונים המוגדרים על-ידי צה"ל כאזורי לחימה | מקור: דובר צה"ל

הניהול, התפעול והאבטחה של מרכזי החלוקה מבוצעים על ידי חברות אמריקאיות פרטיות. צה"ל מאבטח את המרכזים היקפית ונמצא בצירי הגישה המובילים אליהם, ללא נוכחות צבאית במרכזים עצמם וללא מעורבות צבאית בהפצת הסיוע.

מודל ה-GHF מציג שינוי תפיסתי מהותי ביחס למנגנון הסיוע המסורתי של האו״ם. בעוד שהמודל המסורתי נשען על מערכת ריכוזית ומתווכת, המבוססת על "הפצה סיטונאית" דרך מחסנים מרכזיים הפרוסים ברחבי הרצועה ותלות בגורמים מקומיים, לרבות כאלה המזוהים עם חמאס, מודל ה־GHF פועל בגישה הפוכה: מבוזרת, ממוקדת ומבוקרת, המבוססת על "הפצה קמעונאית" וישירה במוקדים מאובטחים ומפוקחים, תוך עקיפת מנגנוני השליטה של חמאס.

כיום פועלים ברצועה שני המנגנונים במקביל: מנגנון הסיוע של ה-GHF  מספק סיוע ישיר לאוכלוסייה האזרחית, בעיקר בדרום הרצועה, והמנגנון המסורתי של האו״ם וארגוני סיוע - מספק סיוע "משלים", באמצעות משאיות בעיקר לצפון הרצועה. שני המסלולים אינם מתואמים בפועל, ופועלים זה לצד זה, כאשר ההבחנה המרכזית ביניהם נוגעת לא רק למיקום ולשליטה אלא גם לרמת הפיקוח, סוג הסיוע, מודל החלוקה וליכולת למנוע ניצול של הסיוע בידי חמאס ולהיבטים אחרים נוספים (תרשים 9).

תרשים 9. השוואה בין מנגנוני הסיוע ההומניטרי בעזה: מנגנון האו״ם לעומת מנגנון ה-GHF

השפעות ראשוניות של מנגנון ה-GHF

הפעלת מנגנון GHF הובילה במהלך שבועות ספורים לשורת התפתחויות, שזכו להתייחסות בזירה המבצעית, ההומניטרית והתקשורתית. בין השאר, נרשמה היענות אזרחית נרחבת ונצפתה תנועה מוגברת של תושבים לאזורי החלוקה - תופעה שמשמעותה בפועל הייתה שבירת מחסום הפחד מפני חמאס, כשבמקביל ה-GHF פגע משמעותית ביכולת של חמאס להסית חלקים מהסיוע.

נתונים אלו פורשו בקרב תומכי המנגנון, גורמים ישראליים ובינלאומיים, כאינדיקציה לכך שמודל ה-GHF עשוי לשמש נקודת מפנה אסטרטגית במערך הסיוע לעזה. בין היתר, הוא נתפס כמנגנון המחזק את הרעיון של חלופה אזרחית ישירה לשלטון חמאס, שוחק את תפיסת השליטה של הארגון ברצועה, ומערער את יכולתו להפעיל מנופי השפעה באמצעות שליטה בסיוע - בעיקר על רקע הפגיעה הגוברת ביכולתו להשתלט על משאבים הומניטריים.

לפי דווחי ה-GHF, מאז הקמתו ועד ל-26 ביולי 2025, חילק המנגנון מעל ל-93 מיליון מנות מזון באמצעות למעלה ממיליון וחצי מארזים.

כשלים מבניים ואתגרים מבצעיים

מאז החל לפעול מתמודד מנגנון ה-GHF עם שורה של מבניים ואתגרים מבצעיים:

• כשל בטחוני: הצבת מרכזי החלוקה בתוך אזורי לחימה מפונים תחת שליטת צה"ל, הביאה לחיכוך חוזר בין אזרחים רעבים לבין חיילי צה"ל המאבטחים את הצירים. תחושת איום בקרב הכוחות בשטח, לצד עומס, כאוס ולחץ אזרחי, הובילה לאירועי ירי שהסתיימו במקרי מוות ופציעה של אזרחים.

• מחסור בכמות ובגיוון הסיוע: ערכות הסיוע מוגבלות בהיקפן, אוזלות במהירות, ומתמקדות בעיקר במזון בסיסי, בלי לתת מענה כולל לצרכים הומניטריים רחבים יותר כגון: תרופות, מוצרי היגיינה,  שרותי בריאות, תברואה ועוד. היעדר מגוון זה מגביל את היקף הסיוע לתמיכה חלקית וזמנית בלבד.

• פריסה גיאוגרפית מוגבלת: ארבעת המרכזים אינם מספקים מענה הולם להיקף הצרכים ההומניטריים בשטח.
• קשיי נגישות: נשים, ילדים וקשישים מתקשים להגיע לאתרי החלוקה ונדרשים ללכת מרחקים ארוכים ולשאת מטענים כבדים.
• כשל מבצעי ברישום ומעקב: היעדר מערכות רישום, מעקב ובקרה מסודרות, פוגע ביכולת להבטיח חלוקה הוגנת, שוויונית ואפקטיבית: ישנם אזרחים שמקבלים מספר ארגזי סיוע, בעוד אחרים נותרים ללא מענה.
• כאוס וקושי בניהול קהל: העדר מנגנוני בקרה והביקוש הגבוה, מובילים לכאוס במרכזי החלוקה: עומסים חריגים, מהומות, אלימות, ולעיתים אף קריסת הסדר. כל אלה מערערים את הביטחון ההומניטרי ופוגעים ביכולת להפעיל את מנגנון הסיוע בצורה רציפה ובטוחה.
• מגבלות לוגיסטיות: עיכובים בשרשרת האספקה, מגבלות תשתית וקשיי שינוע עקב קיבולת מוגבלת. המנגנון נדרש לליווי קבוע של צה״ל לשם גישה בטוחה והפצה, מה שמקשה על גמישות תפעולית ועצמאות מבצעית.

ביקורת בינלאומית וניסיונות סיכול

בנוסף, המנגנון מתמודד עם שורת אתגרים מהותיים, מבצעיים ותודעתיים, הפוגעים ביעילותו  ומאיימים על המשך פעילותו.

• ביקורת הומניטרית

המנגנון נתון לביקורת נוקבת בזירה הבינלאומית, על כך שהוא כופה מגבלות נוקשות על היקף הסיוע והפצתו, עושה שימוש בטכנולוגיות סינון (לרבות זיהוי פנים), נשען על חברות אבטחה פרטיות ופועל באזורים הנתונים לשליטה צבאית של צה"ל. לטענת המבקרים, מאפיינים אלה פוגעים בעיקרון ההומניטרי של הגנה על אזרחים ומעורר שאלות לגבי מידת עצמאותו ואופיו הניטרלי של המנגנון. על פי "עדכון המצב ההומניטרי בעזה" שפורסם על ידי OCHA, בהתבסס על נתוני משרד הבריאות העזתי, בין 27 במאי ל־9 ביולי נהרגו 772 אזרחים ולמעלה מ־5,000 נפצעו בעת שניסו להגיע למקורות אספקת מזון.

• שיבוש מכוון מצד חמאס

חמאס מזהה את מנגנון ה- GHFכאיום אסטרטגי ישיר על שליטתו ברצועת עזה ופועל בשיטתיות  לחבל בפעולתו. צעדי השיבוש כוללים חבלה בתשתיות, איומים והפחדות כלפי אזרחים, מעצרים על רקע חשד ל"שיתוף פעולה", וכן ירי מכוון לעבר מוקדי סיוע, שהוביל למותם של אזרחים ועובדי מרכזי החלוקה. מדובר במאמץ שיטתי ונרחב מצד חמאס שנועד לסכל את קיומו של ערוץ סיוע עצמאי החומק משליטתו - הממחיש את מרכזיותו של הסיוע ההומניטרי ככלי למשילות והעמקת התלות האזרחית בארגון.

• דה־לגיטימציה בינלאומית

במקביל, מספר גופי סיוע, בהובלת האו״ם, בחרו להחרים את המנגנון והתנערו משיתוף פעולה עמו, בטענה שהוא עוקף את מנגנון הסיוע המקובל של האו"ם, מפר את עקרונות היסוד של ניטרליות, עצמאות ואי־הזדהות. מעבר לסירובם לשתף עמו פעולה, גופים אלה מנהלים קמפיין ציבורי במטרה להביא לפירוקו. במסגרתו הם טענו כי ישראל משתמשת במזון "ככלי נשק קטלני" ועושה בו שימוש צבאי, תוך שייחסו לצה"ל אחריות ישירה לאלימות ולאירועי מוות של מאות אזרחים סביב מתחמי הסיוע. האשמות אלו נתמכו על ידי יותר ממאה ארגונים בינלאומיים, שפרסמו קריאה משותפת להפסקת פעילות "מנגנון הסיוע הקטלני של ישראל".

מסרים אלה זכו לתהודה תקשורתית רחבה בזירה הבינלאומית. מנגד, ראיות שעלו מהשטח, לרבות ממקורות פלסטיניים, על שיבוש שיטתי מצד חמאס של פעילות הסיוע, כולל: איומים, חסימת גישה, יצירת בהלה ואלימות, כולל ירי נגד אזרחים בדרכי הגישה למרכזים – זכו להתעלמות כמעט מוחלטת. פעולות חמאס הן חלק בלתי נפרד מהקושי בהפעלת הסיוע, והן תרמו ישירות לשיבושים ולסיכונים סביב מרכזי החלוקה, אך מודרות כמעט לחלוטין מהשיח הבינלאומי הרשמי.

צה"ל אישר כי הופעל "נוהל הרחקה" הכולל ירי התרעה סמוך למרכזי החלוקה, במטרה להרחיק אזרחים מאזורים המסווגים כמסוכנים, שהוביל למקרי מוות ופציעת אזרחים. אך דחה בכל תוקף את הטענות לפגיעה מכוונת באזרחים, והדגיש את מחויבותו לבחינת תקריות חריגות ולנקיטת צעדים מתקנים. במסגרת זו ננקטו מהלכים בשטח וביניהם שינוי מסלולי גישה, שיפור שילוט, הצבת מחסומים חדשים והעתקת מוקד חלוקה מרכזי, במטרה לצמצם סיכונים לפגיעה באזרחים, כמו כן שונו ההוראות המבצעיות בשטח.

חיזוק המנגנון והרחבת יכולותיו

הצלחת מנגנון GHF בטווח הבינוני והארוך מותנית ביכולת לשפר ולבסס אותו כמודל סיוע אפקטיבי, בטוח ומקובל. ראשית, נדרשת הרחבה מיידית ומשמעותית של ההיקף והגיוון של הסיוע, מעבר ממזון בסיסי בלבד למענה הומניטרי רחב הכולל ציוד רפואי, היגייני, מחסות ותשתיות קיום.

שנית, יש לפעול להקמת מרכזי חלוקה באזורים נוספים ברחבי רצועה, כדי להבטיח גישה גיאוגרפית רחבה יותר, בפרט עבור נשים, ילדים וקשישים.

במקביל, חיוני להקים מערכת רישום, זיהוי ומעקב, שתאפשר ניהול ממוחשב של זרימת הסיוע, תיעוד של מקבלי סיוע, ומניעת כפילויות או השתלטות עליו. מערכת זו נדרשת הן לצורכי אמון והן להבטחת שימוש אפקטיבי במשאבים.

כן נדרשת הסדרה של מנגנוני תיאום ביטחוני־אזרחי, שיאפשרו זרימה בטוחה וסדירה שתמנע חיכון בין האזרחים לצה"ל ותגן עליהם מפני אלימות מצד חמאס.

לבסוף, נדרשת הכרה בינלאומית רשמית במנגנון כמודל לגיטימי להפצת סיוע, גם אם מחוץ למסגרת האו״ם, והובלת מהלך דיפלומטי לשילוב שחקנים הומניטריים עצמאיים, שיאפשרו שיתוף פעולה - בלי להשיב את השליטה לידיו של חמאס.

שינויים אלה הכרחיים לצורך מתן מענה הולם לצרכים ההומניטריים ברצועה ולהמשך פעילות המנגנון, וכרוכים בהשלכות תקציביות ולוגיסטיות משמעותיות.

עם זאת, הצלחתו של מנגנון ה־GHF תלויה בנוסף במידת ההתגייסות של הקהילה הבינלאומית. אם האו"ם וארגוני הסיוע המרכזיים היו נענים לקריאות ומשתפים פעולה עם מנגנון ה־GHF, ואפילו באופן חלקי, ניתן היה להרחיב משמעותית את המענה ההומניטרי לעזה: הן במימון, הן ביכולות תפעול, בקרה ופריסה, ותוך הטמעה של סטנדרטים בינלאומיים.

המשבר ההומניטרי בעזה

לאחר כמעט שנתיים של לחימה, עזה נמצאת במשבר הומניטרי קשה, שעה שהאוכלוסייה האזרחית בעזה תלויה כמעט לחלוטין בסיוע הומניטרי לקיום בסיסי. התמונות הקשות של אזרחים במצוקת רעב ממחישות את עומק המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. שורשיו של משבר זה נעוצים פחות במחסור בסיוע, ויותר בשליטה הפוליטית ובכאוס המתגבר, כשלי חלוקה והתנהלות של השחקנים השונים בשטח.

הפער בין היקף הסיוע לבין תמונת השטח מחדד עוד יותר את עומק הכשל. על פי נתוני מתפ"ש, מראשית 2025 ועד סוף יולי נכנסו לרצועת עזה 32,537 משאיות סיוע, מהן 22,754 משאיות מזון - כמות כוללת של קרוב למיליון וחצי טון מזון. מדובר בהיקף שאמור לכסות את צרכיה התזונתיים של כלל האוכלוסייה.

ועדיין ולמרות כל זאת, המצוקה ההומניטרית ברצועת עזה אמיתית ונמצאת בהתדרדרות מהירה. בפועל, עזה לא סובלת ממחסור בסיוע, אלא מהיעדר גישה אליו עקב שורה של כשלים מערכתיים, ביניהם: שיבושים מכוונים מצד חמאס, כשלים במרכזי החלוקה, אגירת סיוע מחשש למחסור עתידי, ביזה של חלקים מהסיוע וכן ניתובו לשוק השחור על ידי גורמים המצליחים להשתלט על עודפי אספקה.

כל אלה מתרחשים על רקע: פינויים נרחבים של האוכלוסייה, צמצום השטחים ההומניטריים, קריסת תשתיות אזרחיות והיעדר סדר אזרחי ברצועה, אשר פגעו ביכולת להבטיח אספקה סדירה, שוויונית ונקייה מהשפעות עוינות.

כתוצאה מכך, המערכת ההומניטרית שמייצרת סיוע לא מצליחה להפיץ אותו באופן אפקטיבי ומותירה רבים מתושבי עזה במצוקת רעב. גורמים מצטברים אלה הובילו להיווצרות "כיסי רעב" מקומיים, בעיקר בצפון הרצועה ובאזורים מוכי לחימה. תיעוד מהשטח מצביע על פער בין נתוני הכניסה הרשמיים של מזון לבין זמינותו בפועל. במקביל ברשתות החברתיות העזתיות חוזר שוב ושוב המסר: "המזון אולי נכנס לעזה - אבל לא נכנס לפה".

רצועת עזה מצויה אפוא במשבר הומניטרי חמור ומעמיק, גם אם איננה עונה על ההגדרות הרשמיות של מצבי "רעב".

לאחר כמעט שנתיים של לחימה, הרס תשתיתי נרחב, פינויים נרחבים וחוזרים של האוכלוסייה, כש-75% משטחי הרצועה מוגדרים כשטח לחימה (ולפי נתוני האו״ם – עד 85%), והשטחים ההומניטריים הולכים ומצטמצמים; מערכות הבריאות, התברואה, התעסוקה, והרווחה קרסו כמעט לחלוטין; חלק ניכר מהאוכלוסייה חי בתנאי דוחק במחסות מאולתרים, ללא גישה סדירה למזון, מים או שירותים רפואיים. במציאות זו, כל גריעה מהמעט הקיים מובילה להחמרה במצב ונושאת בהשלכות משמעויות על האוכלוסייה.

בתוך ריק שלטוני וכשהכאוס מתגבר - עזה הופכת לשטח הפקר.

הסיוע כזירת מאבק

על רקע המציאות הקשה - חמאס ממנף את המצוקה לטובתו, כחלק מקמפיין מתוזמן שמלווה את המשא ומתן להפסקת אש במטרה לייצר לחץ מדיני ודיפלומטי על ישראל: להעלות את מספר משאיות הסיוע ולבטל את מנגנון ה-GHF. חמאס דורש בלעדיות לאו״ם ולסהר האדום הפלסטיני על חלוקת הסיוע בעזה, ודוחה כל מתווה הכולל מנגנון עצמאי או שותפות חלקית. מאחורי הדרישות הללו מסתתרת מציאות של קריסה שלטונית וכלכלית: הארגון מתקשה לשלם לפעיליו, לקיים שירותים אזרחיים, ולשמר את נאמנות הציבור. גישה לסיוע מהווה תנאי הכרחי לקיומו.

מבחינת חמאס, הסיוע איננו רק משאב הומניטרי, אלא נכס אסטרטגי המאפשר לו לצבור שליטה, להשפיע על הנרטיב הבינלאומי ולהפעיל מנופי לחץ פוליטיים. חמאס ממשיך להציב את שימור כוחו מעל טובת אזרחיו. הוא יוצר את תנאי המשבר ובמקביל משתמש בו ככלי תודעתי. הוא מציג את המצוקה ההומניטרית כתוצאה ישירה ובלעדית של מדיניות ישראלית, תוך הסתרת אחריותו הישירה למצב. כך הוא מבקש לעורר לחץ בינלאומי על ישראל, לגייס תמיכה פוליטית ולהתחמק מביקורת על כשלי שלטונו.

האו"ם וסוכנויותיו הצטרפו לקמפיין נגד ישראל והעניקו לחמאס מרחב פעולה המאפשר לארגון לשמר את שליטתו, במקום להצביע על מנגנוני השליטה שלו, על ביזת סיוע, הפחדה וירי אל עבר אזרחים, ועל הכשלים בהפצה. לטענת האו"ם האשמות אלה אינן נתמכות בראיות - זאת למרות שלל הראיות שהציגה ישראל. הם מאשימים את ישראל בהרעבה, תוך שהם ממשיכים לסרב לשתף פעולה עם ה-GHF - ואף מונעים מארגוני סיוע אחרים לשתף עמו פעולה, מה שהיה יכול למנוע את התדרדרות המצב ברצועה במידה ניכרת. במקביל, עשרות מרכזי חלוקה ברצועה סגורים, נהגים שובתים, ציוד יושב ללא שימוש, בזמן שכמות אספקה עצומה המתינה לאיסוף האו"ם בתוך שטח הרצועה. טענת האו"ם כי מדובר בבעיית גישה עקב ההרס והלחימה, מתעלמת מהעובדה שברוב הרצועה הכניסה לסיוע נמשכת ומכך שהכשלים הם תפקודיים ומבניים, ולא בהכרח ביטחוניים.

הקהילה הבינלאומית, ברובה, מקבלת נרטיב זה כמעט ללא עוררין ואף מעלימה עין מפשעי חמאס - גם כשהם מכוונים כלפי תושבי הרצועה. במקום לבחון את הגורמים המבניים והמערכתיים שהובילו למשבר, ובפרט את תפקידו המרכזי של חמאס ביצירתם, היא ממקדת את האחריות בישראל בלבד, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מההקשר הרחב ומהכשל המרכזי של ממשל מקומי הפועל נגד טובת אזרחיו.

מבחינת ישראל, הסיוע נתפס לא רק כמענה לצרכים הומניטריים, אלא ככלי אסטרטגי לניתוק שלטון חמאס ממוקדי שליטה והשפעה, באמצעות ניהול ופיקוח הדוק על מנגנוני החלוקה.

האוכלוסייה האזרחית בעזה חשופה למאבק כוחות זה בין אינטרסים מתחרים, כשהסיוע ההומניטרי משמש מלבד להבטחת צרכיה הבסיסיים, כלי לקידום שליטה, עיצוב נרטיבים והשגת לגיטימציה בזירה הבינלאומית. דבר זה הקשה לאורך חדשי המלחמה, על קבלת תמונת מצב אובייקטיבית ובהירה של המציאות ההומניטרית בעזה.

ולכן, ניתוח אמין של המצב ההומניטרי בעזה מחייב לבחון את כלל הגורמים והרכיבים המייצרים את המצוקה, כולל את האינטרסים מתנגשים. התעלמות מהם מובילה להערכת חסר של המציאות ולהטלת אחריות בלתי מבוססת על ישראל, מחזקת את חמאס, אך בעיקר מסלפת את התמונה ומונעת פתרונות אפקטיביים ומותאמים לצרכים בשטח.

מדיניות הסיוע של ישראל

מדיניות הסיוע של ישראל לעזה התפתחה באופן הדרגתי, אך עברה שינוי מהותי, לאורך חדשי המלחמה. בראשיתה, התבססה ישראל על המערך הבינלאומי הקיים, בעיקר באמצעות מנגנוני האו״ם, ללא תפיסה מערכתית מגובשת, תוך שהתאימה את המדיניות שלה לאילוצים הומניטריים ומבצעיים, צרכים ביטחוניים ולשיקולים פוליטיים-מדיניים. בהמשך, לנוכח העמקת הלחימה והצטברות ראיות לניצול שיטתי של הסיוע על ידי חמאס, לרבות הסטת סיוע, ניצולו לצרכים צבאיים ושימוש בו כאמצעי שליטה אזרחי, לצד חולשתם של מנגנוני האו"ם במניעת הסטת הסיוע, חל שינוי מובהק בגישה. תחילה התבטא שינוי זה בעצירת הסיוע לעזה מיד לאחר הפסקת האש, כאמצעי לחץ מבוקר. כשמהלך זה לא צלח, הוקם מנגנון סיוע עצמאי חלופי (GHF), שנועד לנתק את חמאס מהסיוע, ולהבטיח שליטה מלאה ואפקטיבית וגישה ישירה של האוכלוסייה האזרחית לסיוע (תרשים 10).

תרשים 10. הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה בשלושת שלבי המלחמה: אוקטובר 2023 - יולי 2025

מקור: מתפ"ש ו-OCHA Reported Impact Snapshot

מנגנון ה-GHF שיקף שינוי מהותי בתפיסת היסוד - מעבר משיתוף פעולה עם המסגרת ההומניטרית הבינלאומית הנשען על מערכות קיימות - למודל עצמאי של ניהול וחלוקה ישירים של הסיוע. אך בפועל, המדיניות של ישראל נותרה מדיניות "אד-הוק" המגיבה לאילוצים ומשברים, ללא ראיה אסטרטגית רחבה.

מנגנון ה- GHFהציג אמנם פרדיגמה הומניטרית חדשנית, אך תוצאותיו צנועות בלבד. הוא נדרש לצעדים מיידיים ומהותיים לשיפור תשתיתי ותפעולי, ככל שפעילותו תמשך. בראש ובראשונה נדרשת הרחבה משמעותית של היקף ותמהיל הסיוע, פריסה גיאוגרפית רחבה יותר, החלת סטנדרטים קבועים של הגנה הומניטרית במוקדי החלוקה, ויישום מנגנוני פיקוח ובקרה. זאת במטרה למנוע את הכאוס במרכזי החלוקה ולאפשר חלוקה שוויונית ואפקטיבית. אך מעבר לשיפור היעילות מבצעית, מנגנון ה-GHF נדרש לעמוד בעקרונות יסוד הומניטריים, להבטיח את הגנת האוכלוסייה האזרחית, ולעבור שורת רפורמות שיחזקו את הלגיטימציה הבינלאומית ויכולת הביצוע שלו לאורך זמן. לכך נדרשים תיקונים מערכתיים - הן ברמת התפעול, הן ברמת התיאום, השקיפות והאמון הציבורי. ללא שיפורים אלה, ספק אם המנגנון יצליח לשרוד לאורך זמן.

בהיבט הרחב, מדיניות הסיוע של ישראל ברצועת עזה, כפי שהתעצבה במהלך המלחמה, משקפת ניסיון להעניק מענה הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית המצויה תחת שלטון עוין, המתבצר בתשתיות אזרחיות ומנצל את הסיוע ההומניטרי לצרכיו. במציאות זו ישראל נדרשה לאזן בין הצורך להבטיח גישה הומניטרית רציפה ובטוחה לאוכלוסייה, לבין החובה למנוע את ניצול הסיוע על ידי חמאס לשם הישרדות ושליטה שמנציחים את המלחמה. בחלק מהמקרים ישראל הצליחה באיזון זה ובחלק נכשלה. אולם חשוב להדגיש כי בשום שלב, ישראל לא נקטה מדיניות מכוונת של הרעבה. גם לא כשעצרה את הסיוע לרצועה, במהלך שנועד לשמר מנופי לחץ מול חמאס בידיעה שקיים סיוע רב ברצועה.

בחדשים האחרונים מאז קריסת הפסקת האש השנייה, העניקה ישראל עדיפות לשיקולים מבצעיים מיידיים, כשהחליטה להגביר את השימוש הישיר בסיוע ההומניטרי כמנוף לחץ על חמאס – תחילה באמצעות עצירת מוחלטת של הסיוע ולאחר מכן באמצעות שליטה על מנגנון חלוקה. למרות זאת, הסיוע נותר כנספח טקטי הנלווה למאמץ הצבאי, ולא עוצב כאסטרטגיה רחבה בפני עצמה. מנגנון החלוקה של ה-GHF יושם כפתרון בזק, מבלי שהוסדרו כראוי ההיבטים הביטחוניים, האופרטיביים והתפעוליים. חרף התרעות והיעדר תמיכה בינלאומית, ישראל בחרה לקדמו כחלק ממבצע "מרכבות גדעון". בפועל, לא נעשו די מאמצים להבטיח שהסיוע יגיע למי שנזקק לו, בזמן שהמצב ההומניטרי ותנאי המחייה ברצועה מוסיפים להתדרדר על רקע המלחמה הנמשכת, ומכאן כשלון המדיניות היה בלתי נמנע.

לכך הצטרף כשל תודעתי מהותי: ישראל לא גיבשה נרטיב שילווה את פעילותה ההומניטרית ולא נערכה למתקפה תודעתית צפויה מצד חמאס וסוכנויות בינלאומיות. התוצאה: ישראל אפשרה את הסיוע - אך נתפסת כמי שמונעת אותו. חמאס שב והשתלט על הנרטיב הבינלאומי וישראל איבדה שליטה על המרחב ההומניטרי ועל הסיפור שסופר לעולם. התבטאויות מצד בכירים ישראלים, כולל מצד שרים בממשלה, בדבר "השטחת הרצועה", "עצירת הסיוע", הקמת "עיר הומניטרית", ויוזמות לקידום "הגירה מרצון" ו"התיישבות בעזה" - לא זכו לגינוי פומבי וברור - העמיקו את תפיסת הכוונה הזדונית המיוחסת לישראל, חיזקו את נרטיב ההרעבה ופגעו פגיעה ישירה באינטרסים הלאומיים שלה ובמעמדה הבינלאומי.

התנהלותה של ישראל הובילה אותה לכישלון. הוא ניכר כעת בכך שישראל נתפסת כגורם הבלעדי האחראי למצב ההומניטרי בעזה, בזמן שהיא מזרימה סיוע לרצועה מהאוויר והיבשה, מבלי שהושגה עסקה לשחרור החטופים. הכשלון הוא אסטרטגי ורחב בהרבה ממגבלות ה-GHF או כל מנגנון סיוע כזה או אחר. הוא נובע מראייה מבצעית מצומצמת ממוקדת בתמרון הצבאי, ומחוסר התייחסות לשינויים בזירה - לריק השלטוני והכאוס המעמיק ברצועה - שלא נענו במדיניות מתואמת וברורה או חזון כולל.

סיכום: הסיוע ההומניטרי - כזירה אסטרטגית

מאז תחילת המלחמה, פועלת ישראל למיטוט שלטון חמאס, אך עושה זאת ללא מדיניות כוללת לעתיד רצועת עזה. היעדר חזון מדיני הוביל לקידום פתרונות טקטיים-תפעוליים, דוגמת קרן ה-GHF. בכך הרחיבה ישראל את אחריותה והפכה לגורם מעורב לא רק בהזרמת הסיוע, אלא גם במנגנון החלוקה.

אחריות ישראל תלך ותתרחב ככל שהמלחמה תמשך והכאוס והמשבר ההומניטרי יעמיקו. מי שסבר שלא צריך להכניס אפילו "פרור אחד" לרצועה, עלול למצוא עצמו מספק את כל צרכי האוכלוסייה בעזה ודואג לרווחתה.

יתרה מזו, פתרונות טקטיים לניהול וחלוקת הסיוע אינם מספקים מענה לבעיה השורשית - של קריסת הסדר האזרחי והפיכת עזה לשטח הפקר. במציאות זו, הפער בין המענה ההומניטרי לבין צרכי האוכלוסייה אחרי שנתיים של מלחמה, הולך וגדל והמחיר מצטבר ומאמיר. השלכותיו ניכרות כבר עכשיו בהתדרדרות המהירה והחדה במצב ההומניטרי ברצועה, וכן בהיבט המבצעי והמדיני: בסיכון הגובר לחיילי צה"ל המאבטחים את הסיוע בשטח עוין, ובדחיקת סוגיית החטופים הקריטית ממרכז השיח לנוכח הלחצים ההומניטריים והדיפלומטיים המופעלים על ישראל .

ההתעלמות מהשלכות הריק השלטוני, התמוטטות הסדר והכאוס הגובר ברצועה - היא שהובילה את ישראל למצב בו היא פועלת ללא לגיטימציה רחבה, ללא הישג הומניטרי וללא מסגרת מוסדרת שתספק לה יתרון מדיני או תודעתי. בהיעדר הכרה בתהליכים העמוקים המתחוללים בעזה, גם המאמצים ההומניטריים וגם ההישגים המבצעיים של ישראל נשחקים, ונתפסים בזירה הבינלאומית לא רק כחסרי תוחלת, אלא כבלתי לגיטימיים.

בנסיבות אלו, לא די בניהול טקטי של הסיוע. יש לשלב את הזירה ההומניטרית בתוך מהלך אסטרטגי כולל ומתואם - שיקבע לא רק את מנגנוני הסיוע, אלא גם את זהות הגורם שישיב את הסדר האזרחי לעזה ב"יום שאחרי". רק מדיניות כוללת, יוזמת ומבוססת שותפויות בינלאומית, תוכל לתת מענה לצרכים ההומניטריים, לשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל ולבסס תשתית להסדר מדיני עתידי - יעד שבלי השגתו אין משמעות לניצחון הצבאי.

________________

[1] משאיות דלק וגז נכללות בספירת המשאיות, אך משקלן אינו מחושב בסך הטונות הכולל. מקור: מתפ"ש.