פרסומים

התקדמותה והתפשטותה של מגפת הקורונה מחדדת את הצורך בקבלת החלטות בתנאים חריפים של אי-ודאות. נראה כי לעמדותיו ותחושותיו של הציבור הישראלי יש מקום מרכזי בהשפעה על ההחלטות המתקבלות על ידי הממשלה. בעיקר נודעת חשיבות למידת אמונו של הציבור בהנהגה ובמוסדות המדינה, כמפתח להצלחת ההתמודדות עם המגפה. סקרי דעת קהל אשר בוצעו מאז פרוץ המגפה ביקשו למדוד את עמדות הציבור בסוגיות הרלוונטיות המרכזיות ובהן: ההתייחסות להנהגה הפוליטית ולהתנהלות המוסדות, למחאה נגד השלטון, ולתחושות הקשורות לפגיעה האישית מהמשבר. במידה רבה, השאלות עצמן הן ראי של תקופה. מדרך בחירתן וניסוחן ניתן ללמוד על מה מטריד את החברה ומהן שאיפותיה ותקוותיה בזמן עריכת הסקר.

מאמר זה מתבסס על סקר רחב שנערך באוגוסט 2020 במסגרת "מדד הביטחון הלאומי", בהובלת התכנית לחקר דעת קהל וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.^[i] הסקר בוצע בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל (בני 18 ומעלה), והוא כלל כ-1200 משתתפים ומשתתפות. במאמר ישולבו נתונים מסקרים של מכוני מחקר נוספים במטרה לאשש את הממצאים ולבחון מגמות עיקריות לאורך זמן.

היחס להנהגה ולמוסדות המדינה

היחס להנהגה הפוליטית ולמוסדות המדינה נבחן בסקרי דעת קהל בגרסאות שונות, הכוללות שימוש בביטויים "תפקוד" ו"הערכת ביצועים", "אמון" ו"לסמוך". המכנה המשותף לביטויים אלו הוא התייחסותם לתחושת הביטחון שיש לציבור במנהיגיו. הסקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי התמקד בשתי שאלות עיקריות: הראשונה הייתה "עד כמה אתה סומך או לא סומך על הגורמים המדינתיים השונים - הממשלה, פקידי האוצר, משרד הבריאות, הכנסת, מערכת המשפט ומשטרת ישראל. השאלה השנייה הייתה ספציפית יותר והתמקדה בסוגיית ה"אשמה" במשבר הקורונה (באי ההצלחה לרסן את המגפה ולבלום את המשבר המשולב שנחשף עם פריצת הגל השני). הנשאלים התבקשו לציין מהי מידת האשמה, על סולם של 1 עד 4 (1- לא אשם כלל, 4- מאד אשם), שהם מייחסים לכל אחד מהגורמים - ראש הממשלה, פקידי האוצר, משרד הבריאות והפוליטיקאים.

כפי שמשתקף בתרשימים 1 ו-2, הציבור כמעט שאינו סומך על ההנהגה ועל מוסדות המדינה המטפלים בהיבטים השונים של המשבר. חלק גדול מהציבור אף מאשים את אלה במשבר. עם זאת, נמצאו הבדלים ביחס לגופים השונים, כמפורט להלן:

המשטרה - הציבור חצוי ביחס למשטרה, מין הסתם בהקשר של מילוי משימות האכיפה של ההגבלות שהושתו על הציבור לצורך בלימת התחלואה, כאשר 49 אחוזים סומכים עליה ו-51 אחוזים לא סומכים. זאת, בדומה למה שעלה מסקרים קודמים שנערכו על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי בשנים האחרונות: צה"ל, מוסד ושב"כ – זכו דרך קבע לאמון גבוה הרבה יותר מאשר המשטרה. מכאן ניתן להסיק כי משבר הקורונה לא שינה מהותית את היחס למשטרה בקרב רוב הציבור - בהתייחס למעורבותה באכיפת ההנחיות באשר להגבלות השונות בשגרת החיים וגם בהפגנות המחאה. מעניין גם כי בסקר הנוכחי לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהתייחסות למשטרה, לעומת מחקרים קודמים של המכון, לפי שיוך פוליטי, תופעה העשויה להעיד על גישה חיובית כלפי פעילות המשטרה במשבר. כך, גם לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהתייחסות למשטרה בין הציבור היהודי לערבי. יש בכך כדי להצביע על גישה חיובית לגבי התרומה הנתפסת של פעילות האכיפה של המשטרה בחברה הערבית.

פקידי האוצר - רוב הציבור לא סומך על פקידי האוצר (63 אחוזים), אך רובו (61 אחוזים) סבור כי הם לא אשמים במשבר (במשתמע במרכיב הכלכלי שלו). עוד נמצא כי הציבור הערבי סומך מעט יותר על פקידי האוצר (46 אחוזים לעומת 35 אחוזים בציבור היהודי). מסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה ששיעור האמון בגורמים המקצועיים בממשלה בתחום הכלכלה והאוצר ירדו מ-48 אחוזים בחודש מארס ל-23 אחוזים בלבד בחודש יולי. כלומר, ניכרת מגמת ירידה חדה בשיעור האמון בפקידי האוצר בין הגל הראשון לשני של המגפה. נראה שהציבור מושפע מהטחת האשמות מצד פוליטיקאים כלפי הפקידות הבכירה, בעיקר במשרד האוצר, בד בבד, הנתונים משקפים תחושה חריפה של מצוקה לגבי מרכזיותו של המרכיב הכלכלי במשבר, כמו גם ביקורת לגבי דרך ניהול המשק בתקופת המשבר.

משרד הבריאות - הציבור חצוי ביחס למשרד הבריאות (53 אחוזים סומכים עליו לעומת 47 אחוזים שלא סומכים). עם זאת, יותר נשאלים (58 אחוזים) סבורים כי משרד הבריאות אשם בניהול משבר הקורונה. מעניין כי, בהשוואה יחסית לאוצר, על משרד הבריאות סומכים מעט יותר, גם בעיני הציבור, הם אשמים במקצת יותר. עוד נמצא כי הציבור הערבי סומך על משרד הבריאות יותר מאשר הציבור היהודי (68 אחוזים לעומת 51 אחוזים). נתונים אלה תואמים לסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהראו כי מידת האמון בגורמים המקצועיים בתחום הרפואה ירדה מ-63 אחוזים בחודש מארס ל-40 אחוזים בלבד בחודש יולי.

המערכת הפוליטית – הסקר בחן את היחס לפוליטיקאים, לכנסת, לממשלה ולראש הממשלה בקשר להתמודדות עם משבר הקורונה. היחס למערכת הפוליטית הוא השלילי מבין כל הגופים שנבדקו. כפי שעולה מהתרשימים, רוב הציבור לא סומך על הממשלה (70 אחוזים), ולא על הכנסת (74 אחוזים). נתונים דומים הוצגו בסקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). זאת ועוד, הציבור מטיל את האשמה במשבר הקורונה על הפוליטיקאים (70 אחוזים) וחלק גדול ממנו מייחס ספציפית את האשמה לראש הממשלה (60 אחוזים). גם בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור המביעים אמון בראש הממשלה עומד על 35 אחוזים בלבד.

עוד על פי ממצאי המכון הישראלי לדמוקרטיה, עם פרוץ המגפה ובעיקר במהלך הגל הראשון של משבר הקורונה, מידת האמון כלפי המוסדות בכלל וכלפי ראש הממשלה בפרט הייתה גבוהה יותר (כך, בחודש אפריל, 57 אחוזים הביעו אמון בראש הממשלה לעומת 29 אחוזי תמיכה ביולי ו-35 אחוזים באוגוסט). העלייה הזמנית במידת האמון במערכת הפוליטית מוסברת על ידי תחושת ההצלחה בהשתלטות על המגפה שהסתמנה לקראת סיום הגל הראשון. היא מתכתבת גם עם תחושות הציבור האופייניות לשלבים הראשונים במשברים ביטחוניים שזכתה לכינוי: "התכנסות סביב לדגל". לעומת זאת, הגל השני של המגפה והמשבר הכלכלי-חברתי גרמו ירידה חדה באמון במערכת הפוליטית, בשל הכישלון לבלום את התפשטות הנגיף ו"זיגזוג" בהחלטות.

מהסקר הנוכחי, כמו גם מסקרי הלמ"ס, עולה כי הציבור הערבי סומך על הממשלה, הכנסת ומערכת המשפט, יותר ובמידה ניכרת מאשר הציבור היהודי. זאת, למעט המידה הנמוכה יותר של אמון בפקידי אוצר ומשרד הבריאות. הבדלים משמעותיים נוספים נצפו בחלוקה על פי שיוך פוליטי (כך, למשל, 9 אחוזים ממצביעי המרכז-שמאל השיבו כי הם סומכים על הממשלה, לעומת 28 אחוזים מהימין, נתון מפתיע כשלעצמו. 17 אחוזים ממצביעי המרכז-שמאל השיבו כי הם סומכים על הכנסת, לעומת 28 אחוזים ממצביעי הימין. 85 אחוזים ממצביעי המרכז-שמאל האשימו את הפוליטיקאים במשבר וכן 81 אחוזים האשימו את ראש הממשלה, לעומת מצביעי הימין - 62 אחוזים ו-42 אחוזים בהתאמה. עם זאת, יצוין שעל אף ההבדלים בין ימין, מרכז ושמאל, כל המחנות גם יחד ברובם אינם סומכים על המערכת הפוליטית בישראל בעת הנוכחית.

עמדות הציבור בנוגע למחאה הציבורית

הירידה באמון של קבוצות בציבור בראש הממשלה באה לידי ביטוי גם בהפגנות מחאה רבות שפוקדות לאחרונה את ישראל, בעיקר מאז החל הגל השני של משבר הקורונה. על רקע זה הציבור נשאל באיזו מידה לדעתו ניתן או לא ניתן להשפיע על סדר היום בישראל בכל אחת מהדרכים הבאות – באמצעות בחירות, באמצעות פנייה לבתי משפט ובאמצעות הפגנות ומחאות הנערכות בהתאם לחוק.

כפי שניתן ללמוד מתרשים 3, חלק ניכר מהציבור סבור כי ניתן להשפיע על המצב בדרכים לגיטימיות שמאפשרת הדמוקרטיה הישראלית, ומאמין בערוצי ההשפעה המסורתיים:

באמצעות בחירות - 61 אחוזים מהציבור מאמינים כי ניתן להשפיע על סדר היום בישראל באמצעות בחירות (במידה רבה - 30 אחוזים, במידה מסוימת - 31 אחוזים, במידה מועטה - 24 אחוזים, כלל לא ניתן להשפיע - 15 אחוזים). לא נמצאו הבדלים לפי שיוך פוליטי.

באמצעות פנייה לבתי המשפט - 54 אחוזים מהציבור סבורים כי ניתן להשפיע על סדר היום בישראל באמצעות פניה לבתי משפט (במידה רבה - 17 אחוזים, במידה מסוימת - 37 אחוזים, במידה  מועטה - 31 אחוזים, כלל לא ניתן להשפיע - 15 אחוזים). אמנם נמצאו הבדלים לפי שיוך פוליטי, אולם גם בקרב אלה ששייכו את עצמם לימין נמצאו אחוזי תמיכה ניכרים באפיק זה (ימין מתון - 50 אחוזים, ימין - 42 אחוזים, מרכז - 63, שמאל - 63 אחוזים).

באמצעות הפגנות ומחאות -  57 אחוזים מאמינים כי ניתן להשפיע על סדר היום באמצעות הפגנות ומחאות על פי החוק (במידה רבה -  20 אחוזים, במידה מסוימת - 37 אחוזים, במידה מועטה – 29 אחוזים, כלל לא ניתן להשפיע – 14 אחוזים). גם בהקשר זה נמצאו הבדלים לפי שיוך פוליטי, כאשר אחוז ניכר מאלה ששייכו את עצמם לימין סברו כי ניתן להשפיע באמצעות הפגנות ומחאות (ימין מתון – 49 אחוזים, ימין – 37 אחוזים, מרכז – 67 אחוזים, שמאל - 78 אחוזים). בנוסף, נמצא כי חילונים יותר מאמינים באפשרות לשינוי לעומת דתיים וחרדים. נתון זה מסביר את התופעה של נוכחות דלה של האוכלוסייה הדתית בהפגנות.

היחס להפגנות נגד הממשלה

על רקע המחאה הגוברת, הציבור נשאל האם הוא מזדהה או לא מזדהה עם ההפגנות נגד מדיניות הממשלה. נמצא כי חלק ניכר מהציבור (53 אחוזים) מזדהה עם ההפגנות נגד מדיניות הממשלה ואילו 43 אחוזים לא מזדהים עמן (4 אחוזים לא ידעו או סירבו לענות). בחינת השיוך הפוליטי העלתה הבדלים ניכרים וצפויים. בעוד רוב רובו הציבור המשייך עצמו פוליטית לשמאל או למרכז (שמאל - 90 אחוזים, מרכז - 75 אחוזים), מזדהה עם ההפגנות, הציבור שמשייך עצמו לימין מזדהה עמן הרבה פחות (ימין מתון - 37 אחוזים. ימין - 24 אחוזים). עם זאת, ראוי לשים לב לכך ששליש מהמשיבים, המזוהים עם האגף הימני של המפה הפוליטית, מזדהים עם ההפגנות, למרות הגוון האנטי ממשלתי הבוהק שלהם והמיקוד נגד ראש הממשלה. בנוסף, נמצא כי הציבור הערבי מזדהה עם ההפגנות (65 אחוזים).

שאלה משלימה העלתה כי 42 אחוזים מהציבור סבורים כי כדי להשיג שינוי יש להחריף את המחאה, מול 52 אחוזים שלא הסכימו לכך, כש-6 אחוזים לא ידעו או סירבו לענות. נמצא מתאם חיובי בין המענים לשאלות בנושא זה: שיעור גבוה מקרב אלה שמזדהים עם ההפגנות סבור שניתן להשפיע באמצעותן וכי יש להחריפן. גם בהקשר זה נמצאו הבדלים מבחינת השיוך הפוליטי. בין המשיבים המזוהים עם השמאל סברו כך 76 אחוזים, במרכז 56 אחוזים ואילו בימין המתון - 25 אחוזים ובימין - 22 אחוזים. נתון אחרון זה כנראה משקף מידה של חילוקי דעות בקרב מצביעי ימין בסוגיות של הזדהות עם ראש הממשלה, דווקא בתקופה רגישה מבחינת מעמדו הציבורי.

היחס לאלימות כחלק מהמחאה הפוליטית

מרבית הפגנות המחאה הנוכחיות אינן אלימות בעליל, גם אם בחלקן נצפו מעט אירועים בעלי גוון אלים. על רקע זה, נבחן יחסו של הציבור כלפי אלימות כאמצעי פוליטי. הוצגו מספר היגדים והנשאלים התבקשו להשיב האם הם מסכימים או לא מסכימים איתם.

1. "במציאות הישראלית מאבק אלים הוא מוצדק לצורך השגת מטרות חברתיות או פוליטיות" - רוב הציבור היהודי (85 אחוזים) לא הסכים עם ההיגד. מדובר בממצא  דומה לזה שהעלה סקר שנערך לפני משבר הקורונה (דצמבר 2019, 84 אחוזים). יש לציין כי בסקר הנוכחי נמצאו הבדלים משמעותיים בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי (55 אחוזים מקרב הציבור הערבי מסכימים עם היגד זה, ורק 28 אחוזים אינם מסכימים. 17 אחוזים ענו לא יודע או סירבו להשיב). פער זה הוא מעניין וחשוב, בהיותו אינדיקציה אפשרית לתחושות ההדרה והתסכול של חלק מהציבור הערבי ולמידת מחויבותו לנורמות הדמוקרטיות.
2. "אני סבלני כלפי אזרחים ישראלים שנוקטים באלימות כדי לקדם רעיון שבו הם מאמינים, אם זה למען מדינה טובה יותר בעיניהם" – רוב גדול בציבור היהודי לא הסכים עם ההיגד (87 אחוזים). נתונים דומים עלו גם בסקר הקודם, שנערך לפני משבר הקורונה (89 אחוזים). גם לגבי היגד זה נמצאו הבדלים משמעותיים בין הציבור היהודי לציבור הערבי (18 אחוזים לא מסכימים עם ההיגד, 63 אחוזים מסכימים ו-19 אחוזים ענו לא יודע או סירבו להשיב).
3. לגיטימי בעיניי שאזרחים ייקחו את החוק לידיים ויפעלו בכוח כלפי המפגינים נגד הממשלה – רובו המוחלט של הציבור היהודי (88 אחוזים) לא הסכים עם ההיגד (זאת לעומת 47 אחוזים מקרב הציבור הערבי).

ממצאי הסקר מצביעים על תמיכה נמוכה של הציבור היהודי באלימות ועל התנגדות לאנרכיה. כלומר, לא קיימת לגיטימציה או סובלנות לאלימות מכל סוג ובכל תנאי בקרב כלל חלקי החברה היהודית. יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות שגם מיעוט מזערי שתומך באלימות עלול לנקוט צעדים אלימים ופרובוקטיביים ובכך לשנות באחת את בסיס הלגיטימציה הציבורית למחאה בצביונה הנוכחי. הגישה המסתמנת כאן לגבי הציבור הערבי הינה בחזקת איתות אזהרה.

תחושת הפגיעה האישית ממגפת הקורונה

מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות השפיעו באופן ישיר על הציבור, אשר נדרש להתרגל למציאות חיים חדשה ומורכבת. כדי לבחון את מידת הפגיעה האישית, לציבור הוצגו בסקר הנוכחי שתי שאלות. השאלה הראשונה בחנה עד כמה הוא מוטרד או לא מוטרד מהנושאים: הבריאותי, הכלכלי, הביטחוני והדמוקרטי. השנייה בחנה את מידת הפגיעה האישית בהיבט הכלכלי, הבריאותי והנפשי.

תרשימים 4 ו-5 מעידים על כי הציבור מאד מוטרד ממשבר הקורונה ותחושת הפגיעה האישית שלו גבוהה למדי. תרשים 4 מלמד כי הציבור הישראלי מוטרד במיוחד מההיבט הכלכלי (84 אחוזים), יותר מההיבט הבריאותי (78 אחוזים). מעניין שהציבור מוטרד גם מההיבט הדמוקרטי (68 אחוזים) – כנראה בהקשר למשבר הפוליטי המלווה והמשפיע על ההתמודדות עם הקורונה -  ופחות מכולם, בעת הזאת, מההיבט הביטחוני (59 אחוזים). הציבור הערבי מוטרד מעט יותר מהיהודי, בעיקר מההיבט הכלכלי (88 אחוזים בציבור הערבי לעומת 78 אחוזים בציבור היהודי). מעניין כי גם בקרב אלה ששייכו את עצמם לימין נמצא אחוז ניכר של נשאלים שמוטרד מהנושא הדמוקרטי (ימין - 52 אחוזים, ימין מתון - 55 אחוזים, מרכז - 84 אחוזים, שמאל - 93 אחוזים), כנראה מסיבות שונות ממצביעי המרכז והשמאל.

אחת הנקודות החשובות בסקר היא שהאיומים האזרחיים-הפנימיים במדינת ישראל נתפסים עתה כחמורים מהביטחוניים-חיצוניים. זאת, למרות שהסקר בוצע בתקופה שבה שררה מתיחות בצפון. ניכר מממצאי הסקר הנוכחי כי אי הוודאות בהתמודדות מול ההיבטים האזרחיים-הפנימיים מובילה לחשש כבד יותר בקרב הציבור. במדינה שבה הנושא הביטחוני הוא בראש סדרי העדיפויות, יש לממצא זה חשיבות מיוחדת. המסר הטמון בו הוא שהציבור מוטרד עתה ממשבר הקורונה ומהשלכותיו הקשות ואולי אינו פנוי למצבי מתח ביטחוניים.

מטרת השאלה השנייה, המוצגת בתרשים 5, הייתה לבחון עד כמה הציבור חש עצמו נפגע ממשבר הקורונה. מהתרשים עולה כי הפגיעה הכלכלית ולאחריה הפגיעה הנפשית הן המשמעותיות ביותר (בתרשים 5) מבחינת הציבור. 52 אחוזים העידו שנפגעו כלכלית מהמשבר, 44 אחוזים העידו שנפגעו נפשית, ואילו 16 אחוזים בלבד העידו כי נפגעו בריאותית (שיעור גבוה בהשוואה לנתונים הכמותיים של כלל נדבקי הקורונה). נתונים אלו עולים בקנה אחד עם סקרי הלמ"ס. ברור כי קבוצות מסוימות בציבור הישראלי נפגעו יותר מקבוצות אחרות, גם בריאותית וגם כלכלית. כך, למשל, בהשוואה בין הציבור היהודי והערבי, ניכר כי הציבור הערבי נפגע מהמשבר ביתר שאת. 83 אחוזים מהציבור הערבי דיווחו כי נפגעו מהמשבר הכלכלי (לעומת 46 אחוזים בקרב הציבור היהודי), 36 אחוזים דיווחו כי נפגעו בריאותית מהמשבר (לעומת 13 אחוזים מהיהודים), וכן 63 אחוזים דיווחו כי נפגעו בפן בנפשי (לעומת 40 אחוזים מהיהודים).

ממצאי הסקר העלו כי לא קיימים הבדלים משמעותיים בבחינת השיוך הפוליטי ביחס לפגיעה האישית מהמשבר. לעומת זאת, נמצאו הבדלים משמעותיים בפגיעה בהיבט הכלכלי ביחס לגיל הנשאלים (כך, לדוגמא, 63 אחוזים מקרב הצעירים עד גיל 24 העידו כי נפגעו לעומת 30 אחוזים - מעל גיל 65). הבדלים נמצאו גם ביחס להכנסה (כך, למשל, 59 אחוזים מבעלי הכנסה מתחת לממוצע נפגעו מהמשבר הכלכלי, לעומת 28 אחוזים מקרב בעלי הכנסה מעל הממוצע) וכן נמצאו הבדלים על בסיס השכלה (54 אחוזים מקרב בעלי השכלה תיכונית ומטה, העידו שנפגעו לעומת 43 אחוזים מקרב בעלי השכלה על-תיכונית ואקדמית). נתונים אלה מצביעים על עובדה חשובה, לפיה, אוכלוסיות מוחלשות יותר נפגעות ככלל ממשברים יותר מאוכלוסיות מבוססות. שאלה משלימה לגבי מצב התעסוקה של הנשאלים בעקבות המשבר העלתה כי אמנם מצב התעסוקה של רוב הציבור (62 אחוזים) לא השתנה, אולם חלק ניכר, קרוב ל-40 אחוזים, העיד כי מצבו הורע (9 אחוזים דיווחו כי הם ללא עבודה כעת או שנאלצו לסגור עסק, 7 אחוזים דיווחו כי יצאו לחל"ת, 22 אחוזים דיווחו כי העסקתם צומצמה). בדומה לנתונים שהוצגו לעיל, גם במקרה זה, ככל שגיל הנשאל היה גבוה יותר כך מצב התעסוקה שלו פחות השתנה.

ולבסוף, לגבי הפגיעה בהיבט הנפשי, נמצאו הבדלים משמעותיים בבחינת מין המרואיינים. ניכר כי נשים נפגעו נפשית יותר מגברים (48 אחוזים לעומת 31 אחוזים). נתון זה אופייני בכך שנשים נוטות להודות יותר מגברים בקיומם של לחצים נפשיים.

לסיכום, סקר זה, נועד להציג את הלכי הרוח בחברה הישראלית נוכח התמודדותה בנקודת זמן הנוכחית במהלך הגל השני של משבר הקורונה. ממצאי הסקר מצביעים על כמה מסקנות:

• הציבור ברובו אינו סומך על ההנהגה הפוליטית ועל מוסדות המדינה. חלק גדול מהציבור אף מאשים את השלטון במשבר הקורונה, נוכח מה שנתפס ככישלון בהתמודדות הנמשכת עם המשבר המשולב. משמעות הדבר הינה משבר אמון מאתגר בין הציבור לשלטון. יש לכך השלכה ישירה על מידת הנכונות של הציבור להיענות להגבלות המוטלות עליו במסגרת הניסיון לצמצם את התחלואה הגואה. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות מדוע חלקים ניכרים של הציבור אינם לוקחים על עצמם אחריות אישית להתנהל כדרוש בהתגוננות מפני הנגיף. חשוב בעניין זה להוסיף שככל הנראה גם הממשלה אינה סומכת על הציבור שיתנהל בצורה שיצמצם את התחלואה. פער אמון זה עומד ביסוד הכישלון במערכה נמשכת וקשה זו. עד שהפער לא יצטמצם - והאחריות לייצר מגמה זו הינה על הממשלה - תתקשה ישראל לבלום את התחלואה ולצאת מהמשבר (כל עוד לא יימצא החיסון לנגיף או תרופה למחלה שהוא גורם). דיאלוג פתוח ושקוף בין הממשלה לציבור והסברה מדויקת מול הקבוצות השונות יתרמו רבות לבנייה מחודשת והכרחית של האמון.
• מול זה נראה שתפקודה הבעייתי של המעטפת הפוליטית–ציבורית בישראל וסגנון המשילות שמאפיין את המשבר הנוכחי מתכתבים היטב עם תופעת המחאה הפוליטית החריגה בהיקפה ובמשכה. מהסקר ניתן ללמוד כי למחאה יש לגיטימציה ציבורית רחבה. זאת, כאשר חלקים גדולים של הציבור הישראלי מאמינים באפשרות לשנות את סדר היום בדרכים מקובלות במדינה דמוקרטית. למרות שהנתונים מצביעים על הטיה פוליטית (גם) בתחום רגיש זה, מעניין ללמוד מהסקר כי גם חלקים לא קטנים ממצביעי הימין שותפים לגישה הביקורתית. זאת, במידה רבה, כל עוד המחאה וההפגנות אינן גולשות לאלימות, הנתפסת כתופעה בלתי מקובלת על ידי רוב גדול של הציבור הישראלי.
• ממצאי הסקר מראים כי משבר הקורונה הביא לפגיעה משמעותית אצל חלקים גדולים בקרב הציבור הישראלי. עיקר הבעיה היא בתחום הכלכלי. מהסקר מסתמן כי הפגיעה הכלכלית היא גם בתחום הכלכלה הלאומית וגם נוגעת – באופן בלתי שווה – באוכלוסיות מסוימות. לכן המשבר הוא אירוע המחייב התייחסות דיפרנציאלית. זאת כאשר אוכלוסיות מובחנות - בעיקר אלה שהיו מוחלשות מלכתחילה, ובנוסף לאלה גם קבוצות נפגעות חדשות מקרב המעמד הבינוני – נפגעו ישירות ויותר מקבוצות אחרות. מכאן הצורך של המדינה לסייע לקבוצות אלה בעדיפות עליונה, תוך כדי התייחסות מאוזנת ועם ראייה לטווח הארוך לכלכלה הלאומית.
• מסתמן כי משבר הקורונה המשולב שבר תדמיות עצמיות בייחס לחוסן הכלכלי והחברתי בישראל. נראה כי המשבר חשף את המכשלות הבסיסיות של יכולותיה של ישראל להתמודד עם משבר אזרחי קשה ומתמשך, כמו גם את הפער הניכר בין העטיפה החיצונית הנאה המוצגת לציבור לבין החסמים הקשים שבתוך המערכות הציבוריות.
• ולבסוף, על חשיבותם של נתונים: המשבר הנוכחי הוכיח עד כמה קשה להתוות מדיניות ללא בסיס נתונים מוצק, אמין ומוסכם. סקרים, מסוג זה המנותח כאן, הינם חומר גלם חיוני לעיצוב הבנה על המתרחש בחברה הישראלית. גם סקר זה מצביע על כמה נקודות תורפה עיקריות בהתנהלות הלאומית במשבר. התייחסות מדינתית מוקפדת לסוגיות  כמו שאלת האמון ההדדי, יחסי מדינה - חברה, גישה דיפרנציאלית לאוכלוסיות השונות, תוך מתן עדיפות לקבוצות מוחלשות ועוד, צריכה להתקיים על בסיס נתונים המונחלים בצורה שקופה לציבור הרחב.

________________________

* הסקר נערך על-ידי התכנית לחקר דעת קהל וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי. הסקר שילב תשאול באינטרנט וראיונות טלפוניים בקרב אוכלוסיות שאינן נגישות לאינטרנט. רואיינו כ-1,200 נשאלות ונשאלים בגילאי 18 ומעלה המהווים מדגם מייצג מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם ±3.7% ברמת ביטחון של 95%. הסקר נערך בשיתוף עם מכון מדגם.