פרסומים

מאמר זה נכתב במסגרת שיתוף פעולה מחקרי-אסטרטגי שהשיקו המועצה האטלנטית (וושינגטון), מרכז המדיניות של האמירויות (אבו דאבי) והמכון למחקרי ביטחון לאומי (תל אביב). המחברים קשורים לקבוצת העבודה בנושא בחינת העוצמה הסינית והרוסית במזרח התיכון. הדעות המובעות כאן הן של המחברים עצמם ולא של המוסדות שאליהם הם קשורים.

נקודת מבט אמריקאית לגבי יחסי סין והמזרח התיכון

נקודת המבט של ארצות הברית על אודות נוכחות סין באזור המזרח התיכון צריכה להיבחן בהקשר הגלובלי של היחסים בין שתי המעצמות. יש בעולם אזורים שבהם האינטרסים של שתיהן נמצאים בתחרות, אלא שהמזרח התיכון אינו בהכרח אחד מהם. ארצות הברית וסין מעוניינות שתיהן במזרח תיכון יציב, שממנו האנרגיה זורמת לשווקים גלובליים ונשמר בו חופש הניווט בנתיבי ספנות חיוניים. פרט לאיראן, השותפות הקרובות ביותר לסין באזור הן שותפות ובעלות ברית של ארצות הברית, עובדה המדגישה את העדפתה של בייג'ינג בשימור סטטוס קוו אזורי. יותר מכך, נראה כי יש מקום לתיאום מדיניות בין ארצות הברית לסין בקידום פתרונות לסוגיות אזוריות שבמחלוקת, כל עוד הן יכולות להפריד בין הנושאים האזוריים לאלה הגלובליים.

מבחינה פוליטית מדובר במצב לא פשוט, לאחר ששתי המדינות תרמו להחמרת מצב היחסים ביניהן. תחת הנשיא סי ג'ינפינג, סין אימצה מדיניות חוץ אסרטיבית יותר, גם בהצהרות וגם בתוכן. היא הראתה מוכנות להגיב לביקורת, והתגברות "דיפלומטיית הזאב הלוחם" האגרסיבית שלה באזורים אחרים בעולם לא תרמה לדימויה החיובי, בפרט בעת שגורמים רשמיים מטעמה משתמשים ברשתות החברתיות כדי להפיץ מפעם לפעם מסרים עוינים ומעליבים כלפי מדינות שבראייתם הן אינן הוגנות כלפי סין. ממשל טראמפ מצידו הפגין מדיניות לוחמנית כלפי סין, אשר שיקפה שינוי חוצה מפלגות בעמדה האמריקאית כלפי בייג'ינג. מבחינת הממשלים האמריקאיים, המדיניות כלפי סין עוצבה בעבר בציפייה שהעמקת הקשרים הכלכליים והפוליטיים תביא בסופו של דבר לפתיחות רבה יותר, תוך היענות לערכים ולאינטרסים האמריקאים. ואולם, עלייתו של סי ותפנית בייג'ינג לכיוון שלטון סמכותני ונוקשה יותר, שמו קץ לצפייה זו והגישה שהתבססה עליה, והמעורבות האסטרטגית הוחלפה בתחרות אסטרטגית.

מצב זה מקשה על שתי המעצמות לקיים מערכת יחסים משתפת באזור המזרח התיכון, הגם שעדיין אין מדובר במשימה בלתי אפשרית. הגישה הסינית האופיינית להגברת נוכחותה באזור - דיפלומטיה של שותפות אסטרטגית, ודפוס שיתוף פעולה בן שלושת השלבים ( 1 + 2 + 3) של פנייה ממוקדת למגזרי מפתח על מנת לפתח יחסים דו-צדדיים עם מדינות ערב - יכולה להיתפס כהשלמה לאינטרסים האמריקאיים באזור, לא כהצבת אתגר בפניהם.

עם זאת, בתקופה  הנוכחית נראה כי כמעט כל היבט של המעורבות הסינית במזרח התיכון מעלה בוושינגטון חששות פוליטיים או ביטחוניים. כאשר השאיפות האזוריות של סין הוגבלו להיותה שותפת סחר או להתקשרויות בחוזים כלכליים, לא הייתה לארצות הברית בעיה. הנשיא אובמה וגם הנשיא טראמפ השמיעו טענות על היותה של סין 'טרמפיסטית', אך עובדה היא שרבות מהשותפות ובעלות הברית של ארצות הברית התנהגו בצורה דומה במשך עשרות שנים. אולם, ככל שחברות סיניות חיזקו שיתופי פעולה טכנולוגיים והגבירו את נוכחותן באזור, כך גברה הדאגה בארצות הברית מהשלכותיה של התחזקות מעמדה של סין על  מעמדה שלה באזור.

סוגיה זו תחייב מעורבות דיפלומטית משמעותית בתקופת ממשל ביידן. סין לא תעזוב סתם כך את המזרח התיכון, ומדינות האזור רואות באור חיובי את הנוכחות בו של מעצמה נוספת, המעוניינת להשקיע, לבנות ולסחור עמן. לאור זאת, ארצות הברית וסין יצטרכו למצוא דרך לעבוד ביחד במזרח התיכון. האלטרנטיבה - להפוך את האזור למגרש תחרות בין המעצמות, איננו רצוי עבור אף אחד מהצדדים.

נקודת המבט הישראלית על יחסי סין והמזרח התיכון

במזרח התיכון, לארצות הברית אין בעלת ברית קרובה יותר מאשר ישראל, וסין מודעת היטב לקשרים האסטרטגיים העמוקים בין ישראל לארצות הברית. במקביל, השתמרה ואף התחזקה תדמיתה של ישראל במפלגה הקומוניסטית של סין ובקרב הציבור הסיני כמדינה חזקה, חשובה ויציבה באזור, עם יכולות יצירתיות ייחודיות של חדשנות טכנולוגית ומדעית. לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין בשנת 1992, היו מספר בכירים וחוקרים סינים שהאמינו כי יחסים טובים עם ישראל יוכלו לסייע לסין להשיג אוזן קשבת בוושינגטון - היבט אשר השפיע, בין היתר,  על רצונה של סין לפתח שיתופי פעולה עם ישראל. בעקבות שני משברים דיפלומטיים, בשנת 2000 ובשנת 2005, כשארצות הברית דרשה מישראל להפסיק למכור ציוד צבאי לסין, ולנוכח המשך העלייה במעמדה של סין כמעצמת על, איבד שיקול זה את הרלוונטיות שלו. עם זאת, בראייה הסינית, העובדה שישראל היא בעלת ברית איתנה של ארצות הברית אינה צריכה למנוע מסין עצמה מלטפח עמה קשרים מסחריים בערוצים אזרחיים.

למרות מיעוט הידע בקרב ישראלים על אודות סין, רבים בישראל ובתקשורת הישראלית חושדים בכוונותיה במזרח התיכון בכלל וכלפי ישראל בפרט. הם משווים את התמיכה המתמשכת של ארצות הברית בישראל לחוסר התמיכה של סין בישראל ולהצבעה האוטומטית  שלה לצד מדינות ערביות ומוסלמיות בפורומים בינלאומיים, וכן נוטים להאמין שסין לא באמת מבינה, או מגלה עניין בדאגות הקיומיות של ישראל, במיוחד בכל הקשור לפעילות האיראנית החתרנית באזור. סין אמנם גאה ביכולותיה לנהל מערכות יחסים מקבילות עם מדינות המזרח התיכון, שחלקן אויבות - כמו ישראל ואיראן – אך ישראל אינה רואה זאת באור חיובי, וכל ידיעה בדבר חיזוק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין סין לאיראן מהווה מקור לדאגה.

במקביל, ישראל מכירה בחשיבותה הכלכלית של סין, בהיותה שותפת הסחר השנייה בגודלה שלה. לאור זאת, היא מבקשת להמשיך עמה שיתופי פעולה אזרחיים-כלכליים בתחומים לא רגישים, תוך מציאת איזון בין צרכים כלכליים לדאגות אסטרטגיות. בהתאם, בעתיד הנראה לעין, ישראל תישאר מחויבת מאוד לקשר האסטרטגי המיוחד שלה עם ארצות הברית, תוך שמירה על ערוצי תקשורת עם סין וניסיון לחזק תחומים של שיתוף פעולה מסחרי-אזרחי. "הסכמי אברהם" עשויים להוביל לדרך חדשה של שיתוף פעולה כלכלי, מכיוון שמדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ (GCC) עשויות לשמש גשר לפרויקטים חדשים עם שותפים ישראלים וסינים, ולהוביל לשיתוף פעולה אזרחי מתרחב בין סין למדינות האזור.

נקודת המבט של מדינות המפרץ על יחסי סין והמזרח התיכון

מדינות המפרץ וסין פיתחו מערכת יחסים של תלות הדדית, שנועדה לשמר את הפיתוח הכלכלי בשני הצדדים. מבחינת יעדים אסטרטגיים, סין ומרבית מדינות המפרץ מסכימות לגבי המטרה הסופית – לקדם יציבות באזור. הקונצנזוס הווירטואלי ביניהן נובע בין היתר מהעובדה ששני הצדדים מודעים לכך שמערך ההגנה האמריקני מהווה כיום הערבות היחידה לשמירת הסטטוס קוו האזורי.

מיקומו האסטרטגי של אזור המפרץ הוא קריטי לחיבור מסדרונות כלכליים ומיזמי תשתית בין אסיה לאירופה, בין היתר במסגרת "יוזמת החגורה והדרך" (BRI). "הסכמי אברהם" שנחתמו בין איחוד האמירויות, בחריין וישראל, מחזקים את הברית האזורית בהנהגת ארצות הברית. עם זאת, הם גם מחזקים אפשרויות לשיתוף פעולה הדוק יותר בין סין, מדינות המפרץ וישראל, בתחום הכלכלי, המסחרי והטכנולוגי.

כמעט מחצית מייבוא ​​הנפט של סין מגיע מאזור המזרח התיכון. מהפכת פצלי הנפט בארצות הברית לא הותירה ברירה למדינות המפרץ אלא להביט יותר מזרחה – דינמיקה חדשה שעשויה להיחשב כתפנית ביחסים הכלכליים, של מעבר מהמעצמות התעשייתיות הוותיקות לכלכלות החדשות באסיה.

התחרות האסטרטגית בין סין לארצות הברית יצרה דילמה במדינות המפרץ. במקביל, המדינות החזקות באזור - ערב הסעודית ואיחוד האמירויות - הפגינו לאחרונה תסכול מסוים ממדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, והן רואות בארצות הברית שחקן אזורי פחות אמין. משבר הקורונה והשלכותיו אף הסלימו את הדילמה בין מדינות המפרץ לגבי אופי מדיניותן האסטרטגית בכל הנוגע ליחסים בין סין וארצות הברית.

אין בכך כדי לומר שמדינות המפרץ מצפות שמדיניות חוץ אסרטיבית יותר של סין תחת הנשיא סי ג'ין-פינג תתורגם בקרוב למאבק להדחת ארצות הברית ממעמדה כנותנת החסות לביטחון המפרץ. מדינות ה-GCC, ובמיוחד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, עוקבות בדאגה אחר המשמעות שיש לחלק מקווי המדיניות והנרטיבים של ארצות הברית לאורך הממשלים השונים ביחס למחויבות וושינגטון לביטחונן. עליית סין והתרחבות קשריה הכלכליים והמסחריים עם האזור עשויות להעניק למדינות המפרץ הזדמנות משמעותית להפעיל לחץ על ארצות הברית להפגין מחויבות משמעותית יותר לביטחונן, ליציבות משטריהן ולסדר היום האזורי שלהן. למרות שסין וארצות הברית יכולות להסכים על כמה עקרונות אזוריים מרכזיים - בעיקר יציבות וחופש ניווט - התחרות במזרח התיכון צפויה להתעצם, זאת בשל המרכזיות הגוברת של התחום הטכנולוגי ביחסי סין עם מדינות המפרץ. בנוסף, הגידול האקספוננציאלי באינטרסים של סין באזור יוסיף בהכרח רובד ביטחוני לתפקידה של סין. לכן, ניתן לצפות למדיניות של איזון מצד מדינות המפרץ, שירצו לנווט בבטחה בין שתי הענקיות.

מסקנות

עשור לאחר הגל הראשון של ההתקוממות בעולם הערבי, אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה מצוי בתקופת מעבר, כאשר סוגיות של אופי השלטון ופיתוח כלכלי ממשיכות לתפוס את המוקד ברבות ממדינות האזור. הסדר המזרח-תיכוני מאותגר על רקע יריבות עזה המאפיינת חלק ניכר מהפוליטיקה האזורית וזליגתם החוצה של הסכסוכים העדתיים והלאומיים העקובים מדם בסוריה, בתימן ובלוב. במקביל, מתחולל שינוי רחב יותר ברמה העולמית, כאשר הסדר העולמי שהובילה ארצות הברית נחשף ללחצים לאור עלייתה של סין. בתמונה הכוללת, כל אלה מצטברים למערך אתגרים משמעותי עבור מדינות המזרח התיכון, שהופך את האזור לבעייתי לניווט משותף עבור ארצות הברית וסין. מנגד, החדשות לא רעות לחלוטין, והקשרים הדיפלומטיים החדשים בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, נותנים סיבה לאופטימיות ומציעים גם הזדמנויות לשיתופי פעולה אל מול האתגרים המשותפים.

_________

* ד"ר ג'ונתן פולטון הוא עמית בכיר שאינו תושב במועצה האטלנטית. כמו כן הוא מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטת זייד באבו דאבי. למעקב בטוויטר: @jonathandfulton

* השגריר ד"ר אייל פרופר הוא עמית מחקר בכיר וראש  מחקר סין במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). לפני  כן כיהן כקונסול הכללי של ישראל בשנחאי (2017-2020). למעקב בטוויטר: @epropper

* ד"ר אחמד פחמי הוא חוקר בכיר במרכז המדיניות של האמירויות (EPC).