פרסומים

המתקפה הישראלית על איראן הפתיעה גם את סין. לצד התפעלות ראשונית ברשתות החברתיות בסין מיכולותיה ההתקפיות וההגנתיות של ישראל, וגם מכישלונותיה של איראן, סין הרשמית הגיבה באופן מעורב. מחד גיסא, פורסמו התבטאויות מתונות יחסית, שכללו התנגדות לשימוש בכוח על ידי ישראל, בניגוד לחוק הבינלאומי; מחאה על הפגיעה בריבונות ובשלמות הטריטוריאלית של איראן; וקריאה לרגיעה ולחזרה למאמץ לפתרון בעיות בדיאלוג. מאידך גיסא, נשמעו גינויים מפורשים וחדים יותר, בעיקר בפורומים בינלאומיים, דוגמת מועצת הביטחון ובשיחה בין שרי החוץ של סין ואיראן. אומנם הטון מבייג'ינג החריף לאחר ההתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין באיראן, אבל אם טהראן ציפתה לתמיכה דיפלומטית חזקה יותר מצד שותפתה האסטרטגית, נכונה לה אכזבה.

גם במישור המעשי, לא הגיעו בשורות משמעותיות מצד סין. עוד טרם המערכה בין ישראל לאיראן  הופיעו מספר דיווחים על אודות אוניות סיניות שנושאות חומרים כימיים המשמשים לייצור טילים שהגיעו, או שהיו בדרכן, מסין לאיראן. במהלך הלחימה נוספו ידיעות בדבר הגעת מטוסי תובלה מסין לאיראן, הנושאים עימם מטען לא ידוע. ואולם, ידיעות אלו לא אוששו וחלקן התבררו כלא נכונות. עם זאת, חשוב לזכור: סביר להניח שיש דברים שאינם ידועים לגבי שיתוף הפעולה הסיני-איראני, גם לאורך המלחמה, ועל כן יש להימנע מהערכת חסר מוגזמת. לא ידוע, למשל, האם סין סייעה מודיעינית לאיראן, או לחילופין אם הייתה לה תרומה כלשהי מאחורי הקלעים בהנמכת הלהבות בסיומה של המלחמה. ועדיין, גם אם שיתוף פעולה צבאי מסוים התקיים ומתקיים מתחת לרדאר בין שתי המדינות, מדובר במהלך מוגבל.

טענה רווחת היא, שאיראן היא אחת המדינות הקרובות לסין ולפחות אחת החשובות לה במזרח התיכון. אכן, שתי המדינות חולקות "שותפות אסטרטגית מקיפה" וסין מספקת לאיראן חבל הצלה כלכלי, באמצעות רכש (עוקף סנקציות) של כ-90 אחוזים מהנפט האיראני, ומטריית הגנה דיפלומטית בהצבעות באו"ם. כחלק מטענה זו, מוזכר תדיר כי ב-2021 חתמו הצדדים הסכם ל-25 שנים, הכולל השקעות סיניות בשווי מאות מיליארדי דולרים (ההסכם לא נחשף רשמית והסכומים משתנים בהתאם לדיווח), בתמורה לנפט מוזל והגברת הסחר וההשקעות הסיניות. ההנחה שסין היא חלק מ"ציר הרשע", לצד איראן, רוסיה וצפון קוריאה, נקשרת אף היא לטענת הקירבה בין סין לאיראן. אלא שמציאות היחסים בין המדינות לאורך השנים האחרונות זוהרת פחות. יצוא הנפט האיראני לסין, בדרכים שונות, אמנם משמעותי, אך ההשקעות הסיניות אינן ממהרות להגיע לאיראן ובטהראן מתרעמים על כי סין מנצלת את מצבה המוחלש של הכלכלה האיראנית כדי לתבוע הנחות על הנפט ולייצא מוצרים באיכות נמוכה לאיראן.

לאור התמיכה הרטורית של סין באיראן, לצד תמיכה מעשית מוגבלת ומערכת יחסים בין המדינות שהתיאור "מורכבת" הולמת לה, נשאלת השאלה: כיצד סין ראתה את מלחמת שנים עשר הימים? ובפרט, מה היו האינטרסים שלה במהלכה, ומה היו תוצאות המלחמה מבחינתה?

האינטרסים של סין במלחמת ישראל-איראן

ניצול המלחמה במסגרת המאבק הבין-מעצמתי

בדומה לסכסוכים אחרים בעולם, גם במלחמת ישראל-איראן ראתה סין הזדמנות לבדל עצמה כגורם מתון ושוחר שלום, לעומת יריבתה, ארצות הברית, מחרחרת המלחמות, שמתנהלת כהגמון, מעוניינת לקבוע את כללי המשחק בעולם ולכפות אותם על כלל המדינות. בנוסף, סין ביקשה להעצים את השפעתה של הקהילה הבינלאומית על חשבון הדומיננטיות האמריקאית. בהתאם, הנשיא שי ג'ין-פינג הציג, במהלך שיחה עם הנשיא פוטין ב-19 ביוני, יוזמה כללית ומעורפלת (הדומה מאוד ליוזמות קודמות בהקשר לסכסוכים אחרים) הכוללת ארבע נקודות: 1) הפסקת אש ועצירת המלחמה; 2) הגנה על אזרחים; 3) דיאלוג ומשא ומתן; 4) מעורבות יתר של הקהילה הבינלאומית ובמיוחד מועצת הביטחון במתרחש. חולשת הדיפלומטיה הסינית, והעובדה שבייג'ינג לא הייתה גורם משמעותי ומשפיע במלחמה בין ישראל לאיראן, לא מונעת מסין להמשיך ולטעון שהיא מדינה מפייסת ומתווכת, שפועלת להרגעה באמצעים דיפלומטיים.

מאז תחילתה של מלחמת "חרבות ברזל", חיזוק נוכחותה הצבאית והכלכלית של ארצות הברית במזרח התיכון סתרה את הנרטיב שסין קידמה בשנים האחרונות, שלפיו ארצות הברית נסוגה מהמזרח התיכון. לכאורה, מדובר במכה למדיניות הסינית באזור. אך לנוכח ההתפתחויות, הנראטיב הוחלף במהירות: לא עוד נסיגה אמריקאית, מעתה אמרו - מעורבות יתר. למעשה, סין מרוויחה פעמיים מנוכחות גוברת זו. ראשית, מכיוון שהנוכחות האמריקאית באזור מבטיחה ש"ספקית הביטחון" תמשיך לדאוג לאבטחת שרשראות האספקה במזרח התיכון, ובמיוחד לזרימת האנרגיה החשובה לסין, בלי שבייג'ינג תישא בעלויות הכלכליות והדיפלומטיות הכרוכות בכך. שנית, במקביל, וושינגטון מדללת את נוכחותה הצבאית במזרח ובדרום-מזרח אסיה והקשב שלה למעשי סין בשכונתה פוחת.

חשש מהסלמה אזורית נרחבת

בעוד שסכסוך בהיקף מוגבל במזרח התיכון משרת את האינטרסים הגאו-אסטרטגיים של סין, ובעיקר את האינטרס בריתוק יריבתה ארצות הברית לאזור, ככל שהשיח על אודות פעולה התקפית אמריקאית באיראן התעצם, בייג'ינג חששה שהמהלך יוביל להסלמת המצב ולהתלקחות אזורית, שעלולה לאיים על כלל האינטרסים הכלכליים של בייג'ינג, ובמיוחד על קשרי הסחר וההשקעות המרובות שלה במדינות מרכזיות - ערב הסעודית ואיחוד האמירויות – שחשובות לה הרבה יותר מקשריה עם איראן.

חששות אלו באו לידי ביטוי בהצהרות הסיניות, שגם מונפו לחיזוק עמדותיה של בייג'ינג. ראשית, כהוכחה לנרטיב החדש, שהוזכר לעיל; שנית, הדהוד המסר כי פעולה התקפית שכזו היא בעצם שידור חוזר של הפלישה האמריקאית לעיראק, ולכן נדונה לכישלון; ושלישית, כישלון זה יביא את נפילתה של ארצות הברית כמעצמה גלובלית. כאשר התממשה ההתקפה האמריקאית, בהתאם, סין גינתה אותה בתקיפות והדגישה שמדובר בהפרה חמורה של אמנת האו"ם ושל החוק הבינלאומי.

תוכנית הגרעין האיראנית

מזה שנים רבות ועל אף תמיכתה הכללית באיראן, סין מתנגדת לתכנית גרעין צבאית איראנית. בראייתה, אין סתירה בין תמיכה בתכנית גרעין למטרות אזרחיות לבין התנגדות לתכנית צבאית, והיא מדגישה השכם והערב שהתכנית האיראנית נטולת מרכיב צבאי. אם איראן תפעל למימוש הרכיב הגרעיני הצבאי, לא זו בלבד שההצהרות הסיניות ייאבדו תוקף, אלא שסין עלולה למצוא את עצמה נדרשת לצאת נגד איראן. נקודה זו, קשורה בעניין הקודם: ביטחונן של השותפות האחרות, הערביות, של סין במפרץ, והצורך של סין להדגיש שהיא שומרת גם על האינטרסים שלהן.

יציבות המשטר האיראני

הפלת המשטר באיראן ואף ערעור משמעותי של יציבותו לא יפעלו לטובת בייג'ינג. ראשית, משום שהיחסים בין  המדינות, המעוגנים בהבנות שקטות והסכמים כלכליים, מועילים לסין. שנית, ערעור משטר על ידי גורמים זרים ייתפס כנוגד את עקרונות הליבה של יחסי החוץ של סין, ובראש ובראשונה את עקרון "אי ההתערבות בענייני הפנים של מדינות". שלישית, ברמה הגיאו-אסטרטגית, משטר אנטי-אמריקאי שיוצא נגד הסדר העולמי "ההגמוני", מסייע לסין בתחרות הבין-מעצמתית. ורביעית, כאוס באיראן, שעלול להביא לעלייה של גורמים קיצוניים, כולל גורמי טרור המתנגדים למדיניות סין במיוחד בקשר לסוגייה האויגורית, מטריד גם הוא את בייג'ינג. נוסף על האויגורים וקבוצות סוניות נוספות, גם הבאלוצ'ים – קבוצה סונית נוספת באיראן, שמושבה בסמוך לפקיסטן ואפגניסטן – עלולים להתחזק ולקרב את איום הטרור לגבול סין. חשש דומה קיים בסין בהקשר סוריה, שלאחד נפילת שלטון אל-אסד. לבסוף, יריבויות פנים-אזוריות, בין איראן לבין ערב הסעודית למשל, מאפשרות לסין מרחב תמרון ויכולת השפעה מסוימת במזרח התיכון, בין אם כמתווכת, ובין אם כמפיקה תועלת מסכסוכים, ככל שאלה אינם יוצאים מכלל שליטה. לפיכך, בראייה סינית, נפילת המשטר באיראן עלולה לצמצם מנופים אלה ובנוסף לגרום חוסר וודאות, יציאה משליטה, והצבת אתגר בפני היחסים הקיימים.

מאזן הרווח וההפסד של סין, עם סיום המלחמה

על פניו, בראי הגיאו-פוליטיקה העולמית, המאבק הבין מעצמתי והעובדה שארצות הברית מיצבה את עצמה כמעורבת ישירות במערכה נגד איראן, הן מהזווית הצבאית (המתקפה על אתרי הגרעין) והן מהזווית המדינית (סיום המלחמה, לפי שעה), נראה שהמלחמה גרמה הפסד לסין. סין לא ניצבה, באופן מגובה במעשים קונקרטיים עצימים ובעלי ניראות (למעט רטורית) לצידה של איראן, לכאורה בעלת בריתה האיתנה ושותפתה ל"ציר". תכנית ארבע הנקודות של הנשיא שי לא הייתה אפילו מצע לדיון, והניסיונות לקדם החלטות בעניין המלחמה במועצת הביטחון כשלו אף הם. גם אם סין פעלה מאחורי הקלעים למנוע מאיראן לחסום את מיצר הורמוז, חלקה בהקשר זה נותר עלום. לכן, ניתן לטעון שסין הפסידה נקודות (פוליטיות בעיקר) במזרח התיכון.

ועם זאת, יש לשאול: האומנם לסין היה מלכתחילה מה להפסיד מבחינת מדינות המזרח התיכון? בייחוד מאז מארס 2023, כשנחתם הסכם הפיוס בין איראן לבין ערב הסעודית, סין ניסתה לקדם שוב ושוב את מעמדה כמתווכת וכשחקנית גיאו-פוליטית משמעותית באזור. במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ביולי 2024, כינסה סין את הפלגים הפלסטינים בבייג'ינג למפגש פיוס, שבו גם נחתמה "הצהרת בייג'ינג", שקראה להקמת ממשלה פלסטינית שבה יהיו חברים כלל הפלגים, וסין טענה כי זו עוד עדות לחשיבותה במרחב. מה היה מקומה של סין בפיוס האיראני-סעודי, או האם להצהרת בייג'ינג הייתה חשיבות כלשהי - אלה סוגיות שסין העדיפה לא להידרש להן. המיצוב התדמיתי היה חשוב יותר. כך, גם בסוגייה החות'ית, סין העדיפה לשמור על מרחק בטוח, ובעיקר לנסות לשמור על ספינותיה - הצבאיות והאזרחיות. דהיינו, מבחינת מדינות האזור, וגם אם נקבל את המיצוב במזרח התיכון שגיבשה סין לעצמה בשנים האחרונות, מאז ה-7 באוקטובר 2023 התברר כי היא אינה שחקן מרכזי בסוגיות הליבה של המזרח התיכון.

ואכן, מדינות האזור מבחינות בין החשיבות האמיתית של סין עבורן בתחומי הכלכלה, והתשתיות, לבין סוגיות פוליטיות-צבאיות, שבהקשרן הן נסמכות במובהק על ארצות הברית. ניתן לטעון, אם כן, שמדינות האזור לא ציפו מסין ליותר מאשר רטוריקה ומכאן שסין לא איבדה נקודות, אלא רק חיזקה תפישות קודמות שהיו לגביה ממילא.

ומה לגבי יתר האינטרסים הסינים במסגרת התחרות הבין-מעצמתית? הגברת הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון, תשומת הלב הגוברת בוושינגטון לאזור זה והעברת כוחות ממזרח אסיה למזרח התיכון – כל אלה מייצגים התפתחויות חיוביות מבחינת סין. ראשית, ובוודאי בטווח הזמן הקרוב-בינוני, נוח לסין ש"ספקית הביטחון" האזורית היא ארצות הברית, אשר תמשיך לדאוג לאבטחת שרשראות האספקה ותאפשר זרימת אנרגיה אל סין, בלי שבייג'ינג תישא בעלויות הכלכליות והדיפלומטיות הכרוכות בשמירה על היציבות. שנית, הסטת הקשב והכוחות האמריקאים ממזרח ודרום-מזרח אסיה, משרתת אף היא את סין. הטענה כי המהלך ההתקפי של ארצות הברית באיראן אמור לשמש איתות אזהרה לסין בהקשר טאיוואן, נדמית כהערכת יתר מוגזמת. הסוגייה הטאיוואנית שונה מהותית מהסוגייה האיראנית כמעט בכל פרמטר: סוגי הקשרים ומערכי הכוח שבין איראן-ישראל לבין סין-טאיוואן שונים מהותית; ואין כל דמיון בין תקיפה נקודתית, תחת שליטה אווירית מוחלטת ולאחר מהלומה ישראלית, של מבנה חמקנים אמריקאי באיראן, לבין מערכה על טאיוואן אל מול הצבא הסיני - לא באמצעי הלחימה ובסדר הכוחות, לא במשך הלחימה, לא בהקשרים הגלובליים, וסביר שגם לא בדעת הקהל האמריקאית. אלה עולמות שונים.

העובדה שהמלחמה לא הסלימה לכדי סכסוך אזורי נרחב יותר, לא פגעה בשותפותיה הערביות של סין במפרץ ואף הגיעה להפסקת אש וליציבות מסוימת, גם היא חיובית מבחינת בייג'ינג. כך מתאפשר לה להמשיך בניצול הזדמנויות כלכליות, עם פוטנציאל חיובי להציע את שירותיה במהלך גיבוש הסכם עתידי עם איראן בנושא הגרעין. בעוד שתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית, שסין התנגדה לה, ספגה מכה קשה, הרי שהתוכניות לגרעין איראני למטרות אזרחיות עדיין קיימות. מצב זה מאפשר לבייג'ינג להציע עצמה כמסייעת בגיבוש הסכם גרעין חדש, כפי שסייעה בגיבוש הסכם הגרעין קודם, וגם לסייע בשיקום תוכנית הגרעין האזרחית באיראן. אם אכן יחתם הסכם גרעין חדש בעקבות המלחמה, שגם יכלול הסרה של חלק או כלל הסנקציות מעל איראן, סין רואה עצמה כמועמדת להרוויח בגדול, גם משום שתוכל לחזור להסכמים הבילטרליים שלה עם איראן, שעדיין לא מומשו משמעותית, וגם משום שתנסה להרוויח משיקום נרחב באיראן. במובן זה, הישארותו של המשטר האיראני על כנו, אף שמעמדו נחלש מאוד פנימית ואזורית, גם הוא משרת את מטרותיה של בייג'ינג. ההסדרים הכלכליים והאסטרטגיים הקיימים בין שתי המדינות לא קרסו, וכל עוד לא יתחוללו באיראן שינויים פנימיים שיפילו את המשטר, המצב מבחינת סין אף השתפר.

נקודה זו גם קשורה לסוגיית יבוא הנפט של סין מאיראן: איראן מוחלשת זקוקה יותר לסין, כל עוד לא הוסרו הסנקציות במסגרת הסכם גרעין, וכך תוכל סין לייבא נפט איראני במחירים נמוכים יותר. עוד טרם התקיפה הישראלית באיראן הצליחה איראן לייצא משלוחים גדולים מתמיד של נפט, שרובו נשלח לסין, וכך, שוב, מדובר באלמנט חיובי מבחינת סין. למעשה, גם לו הייתה איראן חוסמת לזמן קצר את מיצר הורמוז, לא היה המאזן האנרגטי של בייג'ינג נתון בסכנה משמעותית: בשנים האחרונות הצטיידה בייג'ינג במאגרים לשעת חירום ואף לייצוא (לאחר זיקוק הנפט בסין). זאת, בתנאי שמדובר בחסימה לזמן קצר בלבד.

יש להזכיר גם את סוגיית ייצוא הנשק הסיני לעולם. הכשלון הצבאי האיראני מוצג לא פעם ככישלון של מערכות הנשק הרוסיות, לא הסיניות. סין מנסה למנף את מה שמתואר (אולי בהגזמה) כהצלחה מסחררת של מערכות הנשק הסיניות רק חודש וחצי קודם לכן במערכה הקצרה שבין פקיסטן לבין הודו. עתה, כאשר איראן שואפת בוודאי לשקם את צבאה – סין מוצגת כספקית כמעט טבעית. עם זאת, ספק אם סין תרצה לספק לאיראן נשק מתקדם יחסית, וודאי טרם הסכם גרעין והסרת סנקציות מעל איראן; אולם גם לאחר הסכם, שלא ברור כמובן מה יכלול בהיבטי ההתחמשות האיראנית, אין זה ברור מאליו שסין תסכים למכור לאיראן: בכך היא עלולה למצב עצמה במקום בעייתי אל מול השותפות הערביות שלה במפרץ, ובמקרה של סכסוך צבאי נוסף אף לגרום להן נזק ישיר, בניגוד לאינטרס הסיני העיקרי באזור. ועם זאת, סין צפויה לנצל את המצב להגברת מכירות הנשק שלה למדינות אחרות, במקביל לכך שארצות הברית תשאף אף היא להמשיך להוביל, בפער, את מכירות "הנשק הכי טוב בעולם". ייצוא הנשק הסיני ממוקד לרוב במדינות שארצות הברית אינה מוכרת להן נשק, ולכן מדובר בהזדמנות עבור סין.

סיכום

אף שסין לא מילאה תפקיד מרכזי באירועים סביב המלחמה בין ישראל לאיראן, היא סיימה את המלחמה במקום שבו שאפה להיות: מחוץ למעגלי האש, אך קרובה מספיק למוקדי ההשפעה והרווח. כך הצליחה בייג'ינג לשמר את מעמדה ככוח כלכלי גלובלי, אך כזה שאינו נדרש לשלם את מחיר ההובלה הביטחונית ותוך מזעור סיכונים וגריפת תועלות. ההתנהלות הסינית ממחישה שוב את בחירתה המובהקת: פעולה זהירה, השפעה בלי התערבות ישירה, רווח בלי התחייבות.

דווקא גישה כזו מצדה של סין יכולה להועיל לישראל. זאת, אם תצליח ישראל לשתף פעולה עם מדינות המפרץ הערביות ולדחוף את סין לעמדה זהירה שלא תאפשר מאפשרת לאיראן לשוב ולהתחמש במהירות או לקדם את תכנית הגרעין הצבאי. אפשר יהיה גם לנסות, בשילוב כוחות עם ארצות הברית, לקדם הסכם גרעין חדש. ככל שבייג'ינג תשתף פעולה עם וושינגטון - ולשתיים אינטרסים דומים בסוגייה האיראנית, למרות הרטוריקה השונה – יגבר הפוטנציאל לגיבוש הסכם שיענה גם על הצרכים הביטחוניים של ישראל.