פרסומים

בשלושת העשורים האחרונים זינקה סין בצמיחה מהפכנית למעמד של מעצמה כלכלית עולמית, במקום השני אחרי ארצות-הברית. בד בבד היא מבססת לעצמה מעמד מעצמתי גם בתחום המדיני וחותרת אליו בתחום הצבאי-ביטחוני. על רקע זה התפתחו גם יחסיה עם ישראל שראשיתם ב־1992, ושבהם חלה בעשור האחרון צמיחה מהירה, בעיקר בתחום הכלכלה. בשלב זה של תולדותיה מבקשת סין לבסס את המשך צמיחתה ויציבותה על פיתוח שוק פנימי ושירותים, על שיפור איכות חיים וסביבה ועל נטילת עמדת הובלה עולמית בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות כאשר לרשותה שווקים ועודפי הון וייצור ניכרים, שאת חלקם היא מפנה אל מחוץ לגבולותיה. צרכיה של סין בתחומי הטכנולוגיה, החדשנות, המים, המזון, הרפואה והסביבה נמצאים במתאם נוח ליתרונותיה היחסיים של ישראל בעת הזו, ושני הצדדים אכן מזהים יחדיו את הפוטנציאל לתועלת הדדית- על פי הדיפלומטיה הסינית. אולם, בסימטריה הלשונית בביטוי שגור זה יש “win-win” כדי להטעות, משום שמסיבות מובנות אין מדובר ביחסים בין שווים אלא בין מעצמה עולמית גדולה ועולה, המשתרעת ממזרח אסיה עד מרכזה, לבין מדינה קטנה, גם אם מפותחת וחזקה ביחס לגודלה, בפאתיו המערביים של המזרח התיכון. ניהול יחסים מורכבים אלה לשם קידום האינטרסים של ישראל הוא אתגר מרכזי במדיניותה כלפי סין, כאשר לאתגרי המדיניות המאפיינים את הממשלה בישראל ככלל ואת יחסיה של ישראל עם כל מדינה אחרת נוספים אתגרים הנובעים מייחודיותה של סין.