פרסומים

יהודים חיים באמריקה כבר 370 שנה, ולאורך כל התקופה הזאת הופיעו גילויים של אנטישמיות שלוּו מעת לעת בהתפרצויות של אלימות ובהשחתה של רכוש יהודי. יש באמריקה בני דתות ועדות אחרות שאוחזים בדעות שליליות על יהודים, ולעיתים הם עלולים להביע את הדעות האלה או להוציאן אל הפועל בדרכים אחרות. שלא כמו במקרים של קבוצות מיעוט אחרות, כמו ילידי היבשת האמריקנית למשל או אפרו־אמריקאים, במקרה של היהודים הרעיונות, המילים או המעשים האלה לא הגיעו לכדי אפליה שזכתה לתמיכה ציבורית או שעוגנה בחוק. ועדיין, ההיסטוריה של חיי היהודים באמריקה רצופה בעדויות לכך שבהחלט יש בקרב האוכלוסייה הלא־יהודית תפיסות והתנהגויות אנטישמיות. יש קשת רחבה של דרכים לבטא תפיסות והתנהגויות אנטישמיות, החל מתקריות קיצוניות ונדירות למדי כמו אירועי ירי בבתי כנסת או השלכת בקבוקי תבערה לתוכם, עבור דרך מקרים של אפליה חברתית פחות בולטת אך שנמשכה זמן רב יותר (מקרים כאלה היו נפוצים למדי בעבר) וכלה בהסתה ובהשמעת דברי שטנה.

אמות המוסר של האמריקאים אינן גבוהות יותר מאלה של עמים אחרים, והיהודים באמריקה אינם חסינים בפני יחס לא אוהד או שנאה. זה אינו מפתיע. עם זאת, הנתון המעניין בראי ההיסטוריה הוא שמערכת הממשל והמשפט האמריקאית עברה תקופות של משברים חמורים מבית, של אי־שקט חברתי ושל מלחמות בלי להידרדר לאנרכיה או לפשיזם ובלי שהשנאה ליהודים הפכה לאבן יסוד במערכת הפוליטית הלאומית. אין ספק שזה עומד בניגוד בולט למה שקרה בהיסטוריה של מדינות אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, הונגריה ואיטליה, שבהן משברים הובילו לקריסה של השלטון ושל החוקה במחצית הראשונה של המאה ה־20. קריסה דומה לא התרחשה בארצות־הברית ובכמה מדינות אחרות (כמו בריטניה) לא משום שהאזרחים באותן המדינות משוחררים מרגשות שנאה או משום שהיהודים בהן היו אהודים, אלא משום שמוסדות החוק והשלטון באותן המדינות - וכן החוקה המגינה על זכויות הפרט - היו יציבים במידה מספקת וזכו לקונסנזוס לאומי.

 לכן אף כי ייתכן שיהודים אמריקאים יסבלו ממתחים ומעוינות מחודשת כלפיהם, הם חיים בביטחון ביודעם שהחברה האזרחית ומוסדותיה הם מגן אמין שהוכיח את עצמו מאז כינון הרפובליקה. זהו ההקשר החברתי שבו מעוצבת ומיושמת העמידה על המשמר מפני ביטויים של אנטישמיות. כשיהודים מוחים על תקריות אנטישמיות או דורשים שהרשויות ינקטו עמדה בנושא, הם מסתמכים על המוסדות בארצות־הברית ועל מנהיגיה שישמרו על קוד השוויון האזרחי ועל השוויון בפני החוק שמקובל במדינה. לכן בבואנו לבחון את האנטישמיות באמריקה בראי ההיסטוריה, העיקרון הראשון שיש ליישם הוא ההבחנה בין "אמריקה" שהיא מקבץ של גורמים בסביבה חברתית לבין "אמריקה" המדינה. כמו כן עלינו לזכור שגם במשטרים דמוקרטיים מאוד יש אנשים שאינם אוהבים ואפילו שונאים אנשים אחרים.

אפליה, דעות קדומות ושוויון אזרחי

 במסגרת הניתוח ההיסטורי הכולל, איך עלינו להתייחס לעובדה שיהודים אמריקאים, מעצם היותם מיעוט דתי קטן, סבלו בעבר - בעיקר עד אמצע המאה ה־20 בערך - מדעות קדומות על רקע דתי ונתקלו בחסמים חברתיים וכן בביטויים נוספים של אפליה? ומה  אפשר להסיק, אם בכלל, מהעובדה הזאת בנוגע למחזורים של שיח אנטישמי ושל התגובה היהודית אליהם עד ימינו אלה?

 דת: כמו במקומות אחרים בעולם לאורך ההיסטוריה, גם בארצות־הברית היו מטיפים נוצרים ששללו והשמיצו את היהדות - מה שפגע בסיכויי ההשתלבות של היהודים בחברה, במיוחד לפני קו פרשת המים של הרפורמה הפנימית בנצרות שקרתה אחרי מלחמת העולם השנייה. יש לציין שהרפורמה באה לעולם באווירת הדו־קיום והקבלה ההדדית בין הנצרות ליהדות שהתגבשה אחרי המלחמה. היה זה שלב ביחסים בין שתי הדתות שארגונים ומנהיגים יהודיים קיבלו בברכה ואף עשו מאמצים לקדם ולחזק אותו. כמו כן, בקרב הנוצרים באמריקה ישנם כאלה האוחזים במורשת ארוכת שנים של פילושמיות (יחס חיובי כלפי עם הספר וצאצאיהם היהודים) יותר מנוצרים בכל מדינה אחרת בעולם (Ariel, 2013).

להטפות האנטישמיות על רקע דתי הצטרפו בחצי המאה האחרונה גם קבוצות מוסלמיות ודוברים מוסלמים. לאור ההפרדה הקיימת באמריקה בין דת למדינה, הרי שכמו ביחסים בין היהדות לכנסיות השונות, גם מקרים של חיכוכים בין מוסלמים ליהודים הביאו לשיח חברתי (לא ברמת המדינה) בין אנשי דת משני הצדדים. במסגרת השיח הזה ניתן דגש מסוים לאינטרס המשותף שיש לשתי הקהילות להיאבק ביודופוביה ובאסלאמופוביה (AJC, 2021).

 אפליה: כבר במאה ה־19 היו מקרים שבהם לא־יהודים בעמדות כוח והשפעה הציבו בפני היהודים חסמים חברתיים ותקרות זכוכית שמנעו מהם להגיע לעמדות בכירות. עד אמצע המאה ה־20 נאלצו יהודים באמריקה להתמודד כדבר שבשגרה עם מכשולים שמנעו מהם להתקבל לבתי ספר מקצועיים ולמוסדות אקדמיים יוקרתיים. בדיוק באותו האופן גם נמנע מהם לגור בשכונות מסוימות ולהצטרף למועדונים או להיכנס לאתרי נופש מבוקשים.

עם זאת, היהודים באמריקה תמיד נהנו משוויון בפני החוק, בשורה אחת עם מרבית שכניהם (הלבנים). במובן הזה, זרעי ההצלחה של הדורות הבאים של יהדות אמריקה טופחו מעצם זה שליהודים היה קל יותר - בהשוואה למיעוטים אחרים - לחמוק מהאפליה החברתית או הכלכלית שהשיתו עליהם אמריקאים אחרים או להתגבר עליה. אין ספק שהיהודים באמריקה נהנו מיתרון חברתי על פני רוב הקבוצות המכונות "מיעוטים לא־לבנים". הקביעה הזאת נכונה גם כשמשווים את מצבם של היהודים למצבן של קבוצות מופלות נוספות: בתקופות שונות בהיסטוריה של ארצות־הברית נדחקו קווייקרים, מורמונים, קתולים והומוסקסואלים לשולי החברה וסבלו מדה־לגיטימציה. יש לזכור שליהודים הותר להגר בחופשיות לארצות־הברית בתקופות שבהן היא הגבילה הגירה מאפריקה, מסין, מיפן וממדינות אחרות באסיה או סגרה לחלוטין את השערים בפני מהגרים מהאזורים האלה. הסיבה לכך הייתה שרוב רובם של המהגרים היהודים הגיעו ממרכז אירופה וממזרחה, ואף שבשיח האנתרופולוגי והדמוגרפי היה מקובל באותה העת לחלק את האוכלוסייה המגוונת של אירופה לגזעים שונים, הרי יהודים (שהוגדרו "עברים" אחרי 1899) סווגו בתור "לבנים" בחוק לפי היררכיית הגזעים באמריקה.

העיקרון השני בבחינת האנטישמיות האמריקאית בראי ההיסטוריה הוא אפוא ההכרה בכך שהאנטישמיות הזאת לא בודדה את היהודים בגטאות משלהם, ושבטווח הארוך סטיגמות אנטישמיות לא גרמו לכך שהיהודים הפכו לקבוצה אתנית נחותה. העוקץ שטמון באנטישמיות האמריקאית הוא הביקורת שהיהודים סופגים על כך שהם משתייכים לקבוצת האליטות.

האמונה שאמריקה שונה ממדינות אחרות

המאזן הכולל - החיובי בכללותו - של חיי היהודים באמריקה מגביר את תחושת הרווחה שלהם במדינה למרות אי־הנוחות שמקורה בהיקף ובתדירות של תקריות אנטי-יהודיות בתקופה האחרונה. מסקרים עולה שוב ושוב שיהודים בשיעור גבוה להדהים (94%) חשים בנוח להפגין את יהדותם, והם רואים בה מאפיין חיובי ומקור לגאווה (Pew, 2013). הביטחון העצמי הזה עולה בקנה אחד עם יחסם של האמריקאים כלפי יהודים ולדעתם עליהם, בהשוואה ליחס שלהם כלפי בני דתות אחרות. ב־2019 דירגו האמריקאים את היהודים קצת מעל הקתולים והפרוטסטנטים מהזרם המרכזי, די הרבה מעל בודהיסטים, נוצרים אוונגליסטים, הינדים ומורמונים וכמובן הרבה יותר גבוה מאתאיסטים וממוסלמים שקיבלו דירוג שלילי. מנתוני הדוח הזה עולה ש"אין בארצות־הברית קבוצה דתית גדולה שמקבלת מהציבור הרחב יחס חם יותר מאשר היהודים" (Pew, 2019).

העובדה שככלל האמריקאים רואים את היהודים באופן חיובי מתבטאת גם בכך שהרבה לא־יהודים באמריקה אינם סבורים שבן זוג או בת זוג יהודים יפגעו במעמדם החברתי. יתר על כן, אמריקאים בוגרים שגדלו בבתים מעורבים נוטים להזדהות עם השורשים היהודיים שלהם, ובחלקם אף מגדירים את עצמם יהודים באופן מלא או חלקי (יש מי שמגדירים את עצמם יהודים ובני דת אחרת בו־זמנית) (Pew, 2021). חשוב גם לציין ששיעור היהודים האמריקאים שמהגרים למדינות אחרות נמוך מאוד, ובהשוואה לשיעורי ההגירה של יהודים ממדינות אחרות הוא מזערי.

 התפיסה האידיאלית של החיים הטובים באמריקה מעלה את ציפיותיהם של היהודים ובמקביל מורידה את סף הסבולת שלהם לכל רמז או ביטוי של אנטישמיות. תקריות של התעללות או של אלימות (אפילו לא כאלה שהם חוו בעצמם או היו עדים להן) לא רק מערערות את הציפייה ליהנות מחיים נורמליים של נוחות ושל ביטחון, אלא גם נחשבות לסימני אזהרה מקדימים שיהודים חשים כי הם חייבים לפרסם ברבים ולמחות נגדם. אפשר אפוא לומר שהצורך של היהודים לעמוד על המשמר בכל הנוגע לאיומים נגדם הוא הצד השלילי של המטבע שצידו האחר הוא מצבם הטוב וגורלם יוצא הדופן של יהודי ארצות־הברית. הרגישות שלהם לדעות קדומות היא שגרמה לארגונים בקהילה היהודית להשקיע מאמצים בלתי פוסקים לאורך המאה האחרונה כדי ליצור קשרים חזקים יותר והידברות עם קבוצות אחרות בחברה האמריקאית.

היהודים בהשוואה לקבוצות אחרות

היהודים בארצות־הברית מתאפיינים בהכנסה גבוהה מהממוצע למשק בית, במעמד מקצועי גבוה, בעיסוק במקצועות יוקרתיים וברמות השכלה גבוהות. למרות זאת, בניגוד למרבית האמריקאים שנהנים מסטטוס או מסגנון חיים דומה, יהודים שמממשים את זכות ההצבעה שלהם בבחירות בארצות־הברית ממשיכים להצביע למפלגות ולמועמדים שתומכים במדיניות רווחה לעניים, בזכויות של מהגרים ושל מיעוטים, בשוויון זכויות לנשים (לרבות הזכות לקבל החלטות בכל הנוגע לפריון) ובזכות הבסיסית לחופש הדיבור ולמחאה פוליטית.

היסטוריונים וסוציולוגים מפרשים בשתי דרכים את הדאגה למיעוטים, שמאפיינת את הליברליזם היהודי, ובשתיהן אפשר לזהות הקבלה לסוגיית האנטישמיות. לפי אחת התפיסות, אפילו יהודים שהם דור שלישי או רביעי בארצות־הברית נוטים לטפח מנטליות של מיעוט. הם מטפחים את התודעה הזאת באמצעות "הזדהות עם מעמדות נמוכים יותר" בהיררכיה החברתית - מה שמסייע להם לשמר את הזהות היהודית הנפרדת שלהם בזמן הימצאותם בחיק תרבות הרוב. כלומר, אף שלפי המאפיינים החברתיים שלהם הם משתייכים לאליטה של החברה האמריקאית, הם ממשיכים לראות את עצמם נצר לפזורות עם ישראל לדורותיו, שנושאים איתם זיכרון קולקטיבי של קורבנות. עדויות על תקריות אנטישמיות באמריקה מאששות את המחשבה שהם שותפים למורשת הזאת ושלמעשה הם עלולים להיות פגיעים אפילו כשהם ממשיכים לחיות בנוחות ובביטחון יחסיים בהשוואה לאנשים שמשתייכים לקבוצות מקופחות יותר (Alexander, 2001; Alexander 2018).

לפי הפרשנות השנייה בנוגע לליברליזם ולמודעות למצב המיעוטים שמאפיינים את התפיסה הפוליטית אצל יהודים רבים, הבסיס שלהם אינו טמון באמפתיה לאחרים, אלא בהיותם שניים מכלי הנשק שמשמשים אותם להגנה עצמית. רבים מהיהודים רואים בכל התקפה על קבוצות מוחלשות בחברה (ביטויים של גזענות ושל חוסר סובלנות כלפיהן, ניצול שלהן או השמעת דעות קדומות עליהן) סימן אזהרה. מדובר, למעשה, בסימן מקדים כמו מותה של קנרית במכרה פחם - תמרור אדום שמצדיק מאבק בכל ביטוי של תוקפנות כלפי קבוצות שוליים כדי לתקן את המצב. אם אפשר לספק יותר ביטחון אפילו לחברים בקבוצות שנדחקות הכי רחוק בשולי החברה האמריקאית, אלה שמשלמים מחיר על שונותם בתדירות הגבוהה ביותר, הרי ההיגיון אומר שגם היהודים יהיו אז בטוחים יותר. חברה שמושתתת על צדק תספק ליהודים "רשת ביטחון" חזקה יותר (Dollinger, 2000).

זאת ועוד, היהודים באמריקה נהנים מיתרון על פני קבוצות אחרות. הייצוג היחסי שלהם במעמדות של מובילי הדעה באמריקה - המדיה, התרבות הפופולרית, הבידור והאקדמיה - אינו פרופורציונלי למספרם הצנוע באוכלוסייה. אין להסיק מכך שהם קובעים את התדמית של היהודים בעיני הציבור האמריקאי או שהיתרון הזה לא יישחק בעתיד, אבל בהחלט אפשר להסיק מכך שהיהודים עזרו לעצב את התפיסה של אמריקה על עצמה בקרב הציבור הרחב - כולל את נוכחותם הטבעית של היהודים בחברה האמריקאית.

ישראל ושאלת הביטחון של היהודים באמריקה

 מאז 1948 נהנים יהודים אמריקאים מהיתרון של חיים במדינה שבה עמדה פרו־ישראלית נחשבת לגיטימית ובמעגלים רחבים למדי אפילו נחשבת לתקינה פוליטית (Rynhold, 2015). לולא הגישה ההיסטורית הזאת ייתכן שיהודים היו צריכים להתמודד הרבה יותר מוקדם עם שאלת הקשר בין אנטי־ציונות לבין אנטישמיות.

אין ספק שאי־אפשר לצמצם את הדיון על ביטחון היהודים באמריקה לבחינתו לפי עמדתה של דעת הקהל על ישראל. בקרב פלגים ימניים קיצוניים בחברה האמריקאית נטוע היטב דפוס של גזענות אנטישמית ושל הדרה המבוססים על תפיסת העליונות הלבנה, בלי שום קשור למצב העניינים העכשווי במזרח התיכון. כמו כן לא יכולה להיות חפיפה ישירה בין ביקורת על ישראל (חריפה ככל שתהיה) לבין עוינות על בסיס אנטישמי, בין היתר משום שיש הבדל רעיוני בין הפיכת יהודים למטרה בשל יהדותם לבין התנגדות פוליטית לישראל או למדיניות שלה. נוסף על כך, יש גם יהודים (ובהם יהודים ישראלים) שמותחים ביקורת על התנהלותה של ישראל.

אף על פי כן נראה שחלק מהעוינות כלפי ישראל שעלתה בשיח החברתי והפוליטי באמריקה, כמו גם במדינות אחרות, זולגת ופוגעת בביטחון של חברי הקהילות היהודיות ושל מוסדותיהן. התמיכה הנרחבת בישראל בקרב הקהילות היהודיות, שמבוטאת בביטחון ומתוך הזדהות חזקה של היהודים עם המדינה, גורמת לעיתים לכך שלא־יהודים, שמאמצים עמדות נגד ישראל או נגד המדיניות שלה, יוצאים גם נגד היהודים ואף מטילים עליהם (ועל תומכי ישראל שאינם יהודים) את האחריות למדיניות של ישראל ולהתנהלותה. במובן הזה הפוליטיקה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ממלאת תפקיד בפוליטיקה של הדו־קיום בין יהודים לשכניהם הלא־יהודים, אף שמלכתחילה היא אינה קשורה לנושא.

לעיתים גם מנהיגים ישראלים ממלאים תפקיד בתהליך של יצירת הקשר בין הנושאים, כשהם מזכירים ליהודים שמרגישים מאוימים בסביבתם הביתית כי כדאי להם לשקול להגר לישראל כי שם הם יהיו בטוחים. התזכורת הזאת מחזקת את הרעיון שיש קשר טבעי בין היהודים לבין מדינת ישראל (מנהיגים ישראלים השתמשו ברטוריקה הזאת בעיקר כלפי יהודים באירופה, ונראה שהיא פחות רלוונטית בהקשר של יהדות אמריקה).

לא מעטים מקרב היהודים האמריקאים חווים דיסוננס בנוגע לעמדותיהם בשני הנושאים האלה, ששניהם מטרידים אותם מאוד - הרצון שלהם לתמוך בישראל והרצון שלהם להגן על מעמדם בחברה - והדיסוננס הזה משפיע על הערכת הסיכונים שלהם. בשל כך רבים מהם מוטרדים מכך שפוליטיקאים מובילים בישראל מאמצים בחום גורמים פרו־ישראליים מהימין האמריקאי, לרבות הימין הנוצרי האוונגליסטי. ככלל, היהודים שואפים לנתק את עצמם גם מהימין החילוני וגם מהימין הנוצרי, שכן הם רואים בהם איום להפרדה בין דת למדינה כמו גם למעמדם שלהם בהיותם קבוצת מיעוט. עם זאת, כפי שכבר צוין כאן, בהשוואה ליהודים במדינות אחרות בעולם, היהודים האמריקאים זכו למעשה להרבה יותר תמיכה שמקורה בדעת קהל חיובית בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

סיכום

לסיכום אפשר לטעון שבראי ההיסטוריה, בכל הנוגע למעמדם של יהודי אמריקה, שפר עליהם מזלם, והכוס הרבה יותר מאשר "חצי מלאה". התפיסה הפסימית שלפיה סימנים לעוינות אנטישמית נפוצים יותר בתקופה האחרונה - ובמקרים טרגיים מסוימים לא מדובר רק בעוינות אלא במעשים אלימים ואף קטלניים - אינה שוללת, כשלעצמה, את הכמות הגדולה של הוכחות הפוכות שניתן למצוא לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. נראה שהשלב הנוכחי קשור מאוד לאירועים שקורים בישראל ובאירופה כמו גם לנושאים פנימיים הקשורים לחיים באמריקה שהובילו לקיטוב כללי במדינה. אם היהודים באמריקה חשים שמעמדם בחברה נשחק, הרי שרוב הסממנים החברתיים כיום עדיין אינם מעידים על כך. עם זאת יש לציין שהפרדוקס הברור הזה אינו תולדה של "היסטריה" יהודית. הוא דווקא משקף את ההערכה הרבה שרוחשים היהודים באמריקה למדינה שבה הם חיים ואת הציפיות הגבוהות שיש להם ממנה - ציפיות שמלוות בחשש לאכזבה.

מקורות

Alexander, Michael. Jazz Age Jews (Princeton: Princeton University Press, 2001).

Alexander, Michael. "The Exilic Imperative of American Jewry," Religions, 2018: 9 (12) https://doi.org/10.3390/rel9120412

American Jewish Committee (AJC), 2021, https://www.ajc.org/news/muslim-jewish-advisory-council-launches-digital-initiative-to-counter-hate-and-division

Ariel, Yaakov. "Jewish-Christian Dialogue," in The Wiley-Blackwell Companion to Inter-Religious Dialogue, ed. by Catherine Cornille (London: John Wiley and Sons, 2013), chapter 13.

Dinnerstein, Leonard. Antisemitism in America (Oxford and New York: Oxford University Press, 1994).

Dollinger, Marc. Quest for Inclusion (Princeton: Princeton University Press, 2000).

Fattal, Isabel. "A Brief History of Anti-Semitic Violence in America," The Atlantic, Oct. 28, 2018, https://www.theatlantic.com/politics/archive/2018/10/brief-history-anti-semitic-violence-america/574228

Goldstein, Eric. The Price of Whiteness: Jews, Race and American Identity (Princeton: Princeton University Press, 2006).

Perlmann, Joel. America Classifies the Immigrants, from Ellis Island to the 2020 Census (Cambridge MA: Harvard University Press, 2018).

Pew Research Center, 2013. "A Portrait of Jewish Americans" (https://www.pewforum.org/2013/10/01/jewish-american-beliefs-attitudes-culture-survey/)

Pew Research Center, 2019. "What Americans Know About Religion," https://www.pewforum.org/2019/07/23/feelings-toward-religious-groups

Pew Research Center, 2021. "Jewish Americans in 2020," https://www.pewforum.org/2021/05/11/jewish-americans-in-2020

Rynhold, Jonathan. The Arab-Israeli Conflict in American Political Culture (Cambridge and New York: Cambridge University Press, 2015).

Wald, Kenneth D. The Foundations of American Jewish Liberalism (Cambridge and New York: Cambridge University Press, 2019).

__________________

** אלי לדרהנדלר הוא פרופסור לתולדות יהודי אמריקה ומוסדותיהם בקתדרה ע"ש סטיבן ס' וייז באוניברסיטה העברית בירושלים ועומד בראש החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו מאז 2018. אלה שניים מפרסומיו החשובים:

New York Jews and the Decline of Urban Ethnicity, 1950-1970, (2001)

American Jewry: A New History, (2017)

כמו כן הוא עורך־שותף של השנתון Studies in Contemporary Jewry.