פרסומים

הקמת הרשימה המשותפת לקראת הבחירות לכנסת ה-20 הייתה מלכתחילה תוצר של אילוץ. כאשר בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן סיכמו את אחוז החסימה במסגרת חוק המשילות, הם לקחו בחשבון את הישגי המפלגות הערביות בבחירות לכנסת ה-19 ואת האפשרויות לצמצם את הייצוג הערבי בכנסת באופן משמעותי. בבחירות לכנסת ה-19 קיבלו חד"ש 2.99 אחוזים; בל"ד 2.54 אחוזים ו-רעם-תע"ל 3.65 אחוזים. על בסיס תוצאות אלה סביר היה להניח ששתי מפלגות לא יעברו את אחוז החסימה, דבר שיביא להפחתה משמעותית בשיעור ייצוג הערבים בכנסת. ח"כ אחמד טיבי ציין לא אחת שהקמת הרשימה המשותפת הייתה "בזכות ליברמן" שהביא את המפלגות להכרה שהן חייבות להתאחד במסגרת רשימה אחת כדי לשרוד.

תהליך הקמת הרשימה התנהל בעצלתיים בתקווה שאחוז החסימה ירד והמפלגות היריבות לא ייאלצו לשבת יחדיו. רק בינואר 2015, ובסיוע מסיבי של וועדת פיוס שהוקמה לצורך העניין, סוכמה הקמתה, כאשר המחלוקות החריפות איימו להביא לפיצוץ המגעים עד ממש לפני ההכרזה עליה.

תהליך הקמת הרשימה זרע את ליקויי ההמשך. מבחינה מהותית אידיאולוגית יש ניגודים חריפים שהקשו על תפקודה והביאו לעימותים חריפים נמשכים בין מרכיביה בנושאים מגוונים. אחד הניגודים החריפים היה בתחום מדיניות השיתוף היהודי-ערבי של חד"ש ו-ח"כ טיבי, לעומת הגישה הבדלנית של בל"ד ורשימה האסלאמית. מחלוקת חריפה אחרת שאיימה על קיומה הייתה סביב האירועים בסוריה שבהם בל"ד צידדה בארגוני האופוזיציה ואילו חד"ש צידדה במשטר אסד החילוני.

עוד נחשפו אז פגמים חשובים לא פחות ברמה הארגונית-תפקודית. הראשון היה ההסכמה על רף של מכנה משותף פוליטי נמוך, שהקשה מאד על פעילות אפקטיבית משותפת. העדר אסטרטגיה מגובשת ומשותפת גרם לכך שכל צד ימשיך למעשה למשוך לכיוון אחר, מצב שחייב מאמץ תמידי לתחזק את הקשרים בין הסיעות השונות, גם ע"י אותה וועדת פיוס. כאן המקום להזכיר שהרשימה המשותפת שהוצגה פומבית כרצון הציבור, הייתה מלכתחילה חיבור טכני בין גופים בעלי יריבות היסטורית, כמו חד"ש מול בל"ד, שלא היה בו כדי לגשר באמת על פני ניגודים קוטביים, כמו למשל בין גורמים ליברליים חילוניים ופמיניסטיים לבין כוחות שמרניים ודתיים.

השאיפה של מפלגות השלטון לפגוע בייצוג הערבי בכנסת אינו מנותק מהקונטקסט הכללי של ייצוג הערבים בפוליטיקה הישראלית. מדובר בקבוצת מיעוט ילידי לא רצוי, הניצב בפני כמעט קונצנזוס מלא להדיר אותה ממוקדי הכוח במערכת הפוליטית. זאת, לצד תהליכי הדרה ומאמצי השליטה במיעוט. ככל שעלה שיעור הייצוג הערבי (מ-2.5 אחוז בכנסת הראשונה עד יותר מ-12 אחוזים בכנסת ה-20), וככל שהשתפרה איכות הייצוג הערבי, כך התעצמה העוינות לח"כים הערבים והעמיקו תהליכי ההדרה והדה-לגיטימציה.

תהליך דה-לגיטימציה של הערבים החל עוד מאז קום המדינה, כולל המגמה לטרנספר והקשחת היחס לערבים הנותרים בארץ, מניעת זכויות פוליטיות, או לפחות מניעת השפעתם. החריג למדיניות זו היה בעידן הגוש החוסם של ממשלת רבין השנייה, אשר הביא להישגים לא מבוטלים למיעוט הערבי, בעיקר במגמת הגברת שילובם בחיי המדינה. אולם בתקופת ראש הממשלה נתניהו שבה המטוטלת למגמת הדה-לגיטימציה של הערבים, שבאה לידי ביטוי גם בתקופת ממשלו של אהוד ברק.

הסיבות ההיסטוריות לדה-לגיטימציה של הערבים בזירה הפוליטית נבעו מעצם היותם מיעוט לא רצוי. אולם ממשלות הימין חיזקו מגמה זו מאמצע שנות ה-90 והפכו אותה ללבנה מרכזית באסטרטגיה שלהן, גם משום שסברו שמפלגות המרכז-שמאל לא יכולות להגיע לשלטון ללא שותפות עם הערבים. כך שמבחינת מפלגות הימין לא מדובר רק באידיאולוגיה, אלא גם באסטרטגיה פוליטית. כמובן, שתחת מדיניות כזו קשה מאוד לח"כים הערבים לרשום הישגים משמעותיים כלשהם למען האוכלוסייה שלהם.

מעבר לכך, הבעיות הפנימיות של הרשימה המשותפת היו כרוניות. למשל, העדר מנגנון דמוקרטי שיסדיר את הרכב הרשימה, יחסי הכוחות בין המפלגות, ייצוג פלחים שונים באוכלוסייה וכדומה. דוגמה טובה לכך היא התנהלותו של ח"כ טיבי, ותיק חברי הכנסת והמשפיע שבהם, ואשר זכה לתמיכה גבוהה, מעבר לתמיכה ב-יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה. טיבי טען שחייב להיות מנגנון בחירה דמוקרטי, כשלעומתו ניצבות המפלגות המבוססות על מבנה עדתי. כך למשל חד"ש (המבוססת על מבנה עדתי, בו הנציג הראשון הוא מוסלמי, השני נוצרי, השלישי יהודי, הרביעי שמור לאום אל-פחם והחמישי לדרוזי (חצי מנדט) והשישי לבדווי), בל"ד (המקפידה על ייצוג נוצרי מובטח), או התנועה האסלאמית (המייצגת מוסלמים בלבד) התנגדו לגישתו בחריפות, דבר שתרם לפירוק הרשימה וליצירת שתי רשימות לקראת הבחירות לכנסת ה-21.

את הביקורת הזו ניתן היה להדוף בטענה (הנכונה) שיותר ממחצית חברי הכנסת נבחרו במסגרת מפלגות לא דמוקרטיות, אולם את הטענה בדבר הפיכת ה"רשימה" לקרטל שאחז ברוב המצביעים הערבים קשה היה להדוף. תופעה זו של "מצביעים שבויים" הביאה לגל של מחאה והתנגדות שרק החריפו במרוצת הזמן. התנגדות זו מצאה את ביטויה בשני אופנים בבחירות לכנסת ה-21: ירידה תלולה בשיעור ההצבעה, ל-49 אחוזים בלבד לעומת 62.8 אחוזים, ועלייה של 50 אחוזים בהצבעה לרשימות ציוניות. במילים אחרות, רק שליש מבעלי זכות ההצבעה הערבים תמכו בשתי הרשימות שהרכיבו קודם את הרשימה המשותפת.

כעת, וכתוצאה מהמחאה והכעס בציבור הערבי, קמה קבוצה של אינטלקטואלים שקראה תגר על המפלגות המבוססות (כינו אותן "חנויות") הנגועות לא רק בהעדר דמוקרטיה פנימית, אלא גם בנפוטיזם, העדר שקיפות ובשיטות פעולה וחלוקת טובין על בסיס מפלגתי-אישי ולא לפי קריטריונים ואמות מידה ציבוריות ראויות. מעבר לכך, בציבור הערבי התקוממו על התערבות מדינות וגופים זרים בנעשה בקרב הערבים בישראל דרך מימון מפלגות, כמו בל"ד ואף חד"ש, שנטען שמקבלת מימון מה-רש"פ. ביקורת חריפה השמיעו ה"עצמאיים" הללו גם כנגד העדר השפעה אמיתית של חברי הכנסת הערבים והיכולת שלהם לקדם את האינטרסים של האזרחים הערבים. לכך נתנו שתי דוגמאות מרכזיות: הגברת האלימות והפשיעה בקרב הערבים והעדר תכנית ראויה להתמודד עם תופעות אלה מצד המפלגות וחברי הכנסת הערבים. זאת, בצד העברת "תיקון קמיניץ" לחוק התכנון והבנייה, כמו גם "חוק הלאום" שפגעו קשות באזרחי המדינה הערבים.

בימים אלה מרכיבי המשותפת החלו להפנים את עוצמת המשטמה נגדם וחלקם אף אמרו בגלוי ש"למדו את הלקח" וזה הביא אותם לפעול על ארגון-מחדש של הרשימה המשותפת, שוב תחת מטריית ועדת הפיוס וכמובן תוך התעלמות מופגנת מהעצמאיים והאינטלקטואלים הביקורתיים. מהצהרות נציגי המפלגות ונציגי וועדת הפיוס נראה שמלאכת ההקמה מחדש של הרשימה חוזרת על אותם פרמטרים מלפני ארבע שנים, ללא דיון נוקב בבניית "הרשימה" על בסיס של מנגנון מוסדר, תקנון מחייב וכדומה. לא יהיה זה מופרך לומר שהנרטיב הנוכחי להקמת הרשימה חוזר על אותם פרמטרים של העבר וכנראה באופן בלתי נמנע, גם על אותן טעויות שהביאו להתפרקותה.

ד"ר סלים בריק הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה ומכללת עמק יזרעאל.