פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017

מלחמת ששת הימים יצרה מציאות חדשה במזרח התיכון, ובתוך כך בזירת הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כבר בשנים שקדמו למלחמה התגבשו מסגרות ארגוניות פלסטיניות מוגדרות, בראשן פת"ח ו"הארגון לשחרור פלסטין" — אש"ף. אולם, תוצאותיה הצבאיות, הטריטוריאליות והמדיניות של המלחמה, והשלכותיהן המורכבות וארוכות הטווח על היחסים בין מדינות ערב לישראל, זימנו תנאים להתרחבותה ולהתעצמותה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ההיסטוריה של התנועה מאז מלחמת ששת הימים ידעה גם תקופות של שפל ונסיגה. למרות זאת, התנועה התמסדה כגורם מפתח בפוליטיקה של המזרח התיכון בכלל ובמערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים בפרט, תחילה בהנהגת אש"ף, ובראשו פת"ח, ומאוחר יותר בהובלת הרשות הפלסטינית.
במאמר זה ייסקרו בחתך נושאי, לאו דווקא כרונולוגי, המוטיבים העיקריים של התפתחות התנועה הלאומית הפלסטינית בחמישים השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. מוטיבים אלה קשורים ישירות ובעקיפין להישג הצבאי של ישראל במלחמה, ובמיוחד לאחד הביטויים הדרמטיים שלו — כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה.