פרסומים

כולנו מבינים שאנחנו חיים בתקופה של מעבר, זה לא ברור לאן זה הולך אבל אנחנו נרצה לדעת מה קורה בעולם בעיקר באירופה ובארה"ב.
אני מחלק את הערותיי לשני חלקים: השינויים שאנחנו רואים היום באירופה ובארה"ב וכן הסקת מסקנות ומתן תשובות.
כשאני מסתכל על מה שקורה באירופה בשנים האחרונות אפשר לזהות 4 סיבות עיקריות למה שקורה: התמוטטות ביציבות הפוליטית במדינות כמו איטליה וספרד; תנועות פופוליסטיות מימין ומשמאל; יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי; מעבר מקומוניזם טוטליטרי לקומוניזם.
דונלד טרמפ הוא נשיא ארה"ב ואף אחד מאתנו לא דמיין שזה יקרה לפני שנה. למרות העובדה שדמוקרטיה ליברלית נראתה במערב זה הצלחה, מפלגות רבות, תקשורת, שינויי ממשל, אין סכנה של משטרים טוטליטריים אבל בשנים האחרונות ראינו משהו שאפשר לכנות פוליטיקה אליטיסטית. יש הרגשה שאנשים רבים הרגישו שאין להם שום השפעה, כן יש מפלגות יש אמצעי תקשורת יש בחירות אבל לאנשים אין השפעה על החלטות פוליטיות. יש הרגשה שיש משחק פוליטי אבל אנשים מרגישים שהם לא חלק ממנו והוא מנוהל ע"י האליטה. זה מהווה פתח לאנשים שלא באמת הגיעו מהעם. דווקא דונלד טרמפ שלא הגיע מהעם מדבר כביכול בשם העם והם יוצרים תחושה שהמערכת הפוליטית לא באמת מייצגת.
ליזציה והמשבר הכלכלי העולמי של 2008. אחד ההישגים הכלכליים זה שהמשבר הכלכלי של 2008 לא היה דומה למשבר הקודם הגדול שהיה. כן היה משבר ואנשים איבדו עבודות ובתים אבל נוצרה קבוצת אנשים שהרגישו כקורבן של משהו שבעצם היה סיפור הצלחה. הגלובליזציה המערבית גרמה לכך שהרבה אנשים במערב יהיו יותר מצליחים. אנשים רבים כיום נהנים מהתוצאה מהשיטה הקפיטליסטית אבל אנשים שהרגישו זרים מהמערכת הפוליטית נפגעו כלכלית. זה לא שאחוז האבטלה הוא מאוד גבוה אבל העובדה שרמת ההכנסה של אנשים רבים במעמד הביניים לא הדביקה את של המעמד העליון ואת הציפיות שלהם בעייתית ואפשר לראות את זה רבות בטלוויזיה. בכל מדינות המערב יש קבוצה גדולה של אנשים שמרגישים שהם נפגעו ממשהו שאנשים אחרים מרגישים שעזר להם.
הרשתות החברתיות – כולנו יודעים שהרשתות החברתיות תרמו באופן חיובי לדמוקרטיה של הדיון הציבורי. הדיון הציבורי הוא עכשיו של כל העם ולא רק של המעמד העליון - כמו בעבר. זה יצר גם מצב שהרשתות החברתיות הרבה יותר חזקות מהמפלגות והעיתונות. הדמוקרטיה המודרנית מאוד שונה מדמוקרטיה ישירה (כמו ביוון וכו'). אחד מההישגים של הדמוקרטיה המודרנית היה לייצר בחירות, ליצור אספות, מפלגות, מערכות תקשורת. היה להם השפעה לקרוא לפשרות ולקואליציות, הם הורידו את הדציבלים של הדיון הציבורי – לא צריך לצעוק יותר באספת הבחירות אפשר פשוט ללכת לבחור או להביע את דעתך דרך אמצעי התקשורת.
היום בעזרת הרשתות החברתיות חזרנו לדמוקרטיה הישירה, אם אתה מסתכל על דמוקרטיה ישירה וירטואלית, אתה יושב באייפון שלך ואתה מדבר אל העם וזה יוצר מצב בו מנהיגים פוליטיים (טרמפ כדוגמה). העובדה שאתה  יכול לדבר ישירות עם הציבור אומרת שאתה לא חייב יותר את המפלגות כמו בעבר. טרמפ עשה את זה עם המפלגה הרפובליקנית.
הטריגר המידי שהעצים את הפופוליסטים הוא עניין ההגירה באירופה ובארה"ב – הימנים, הגזענים וכו'. מה שהעצים את הסוגיה הזו ושם את הדוברים שלה בעמדה בכירה בספקטרום הפוליטי היה גלי ההגירה הלא צפויים שיצרו בעיות משמעותיות (ארה"ב, מקסיקו ואירופה מאפריקה). מהגרים שלא באמת מאיימים על איכות החיים של המעמד העליון אלא מאיימים על איכות החיים של המעמד הבינוני והנמוך – אנשים שגם ככה כבר הרגישו קורבנות הגלובליזציה. רוב האנשים האלה היו מוסלמים אפריקנים – הם מאוד שונים מהאירופאי הממוצע, הם יצרו תחושה שאנשים בעיקר מהמעד הנמוך העובד מאבדים את זהותם ומדינתם.
אנחנו לא בשנות ה-30 אבל יש אנלוגיה מטרידה שאנחנו צריכים להבין – המנהיגים הפופוליסטים והמפלגות הפופוליסטיות משתמשים בשפה שפונה למעמד הבינוני הנמוך וזה מחליש את השמאל במערב אירופה וארה"ב. שורשי הנאציזם והפאשיזם היו דומים. העובדה שמנהיגים פופוליסטים משתמשים בשפה שהשתמשו בה בשנות ה-30 וזה יוצר דפוס מדאיג.
אני מאמין ביכולת של המדינות הדמוקרטיות להתגבר על איומים אלו. השאלה באיזה מחיר והאם זה הולך להיות קל או האם במקרה של ארה"ב יכול להיות שיהיה לזה תוצאות שישפיעו על כל העולם. השאלה היא כמה רחוק ההשפעה האוניברסלית תלך על ערעור או על הדה-לגיטימציה של התהליך הליברלי הדמוקרטי – אני מקווה שהיא לא תלך רחוק אבל אני מודאג. אנחנו כרגע רואים במקרים רבים חזרה לדברים ששמענו בעבר.
זה שם את ישראל בעמדה מאוד בעייתית, ישראל צריכה להסתכל על השינוי הזה בדרך מאוד זהירה. כשראש הממשלה, שנבחר בצורה דמוקרטית דיבר על זה שזו ההתחלה של עולם חדש אני הרגשתי לא נעים. זה ללא ספק התחלה של שינוי אבל האם זה עולם חדש שעל ישראל להזדהות אתו? אני לא בטוח.
2017 הולכת להיות השנה ה-50 לכיבוש השטחים, קל מאוד לבקר את הממשלה הנוכחית אבל ישראל אחרי 67 לא החליטה איזה ישראל היא רוצה לראות מבחינת דמוגרפיה ומבחינת דמוקרטיה. בגלל שהאיומים על ישראל עכשיו הם הרבה פחות אקוטיים ממה שהיו בעבר, שנה זו צריכה להיות השנה בה ממשלת ישראל תצטרך להחליט איך מדינת ישראל תראה עוד 10 שנים, זה לא חד משמעי להגיד שאין לנו הסכם עם הפלס' רק בגלל הפלסטינים שלא רוצים הסכם.
אנחנו חייבים להגיד מה אנחנו רוצים להשיג כמדינה. להגיד שאנחנו חייבים לחכות ולא להחליט עכשיו – זה לא נכון, ככה אנחנו בעצם לוקחים החלטה אחרת. העובדה שאנחנו לא מקבלים החלטה לגבי איזו מדינה נרצה להיות גומרת להשלכות רבות על העתיד שלנו. המנהיגים של ישראל חייבים להגיד לנו לא מה שאנחנו לא רוצים אלא מה אנחנו כן רוצים.
מה זה אומר שראש הממשלה אמר לאחרונה שהוא מוכן לתת לפלסטינים מדינה מינוס? אנחנו במצב רע אם אנחנו מדברים על הדמוקרטיה הפוליטית, אי הלגיטימציה היא קריטית הרבה יותר מבעבר. יש הרבה יותר ביקורת מכל העולם על ישראל. כשההחלטה באום מתקבלת היא לא נגד ישראל היא נגד הכיבוש הישראלי. המצב השתנה, אנחנו לא נתפסים יותר כמדינה קטנה שמותקפת ע"י שכנים אדירים ומאיימים; אנחנו עכשיו מדינה ששולטת כבר חמישים שנה על עם שלא רוצה שנשלוט עליו.
יש מחיר פוליטי – ב-67 ישראל השיגה הישג עצום אבל אנחנו עכשיו משלמים על זה את המחיר. אנחנו לא משלמים רק על הניצחון אלא גם על זה שלא החלטנו מה אנחנו עושים הלאה.
אני רוצה להפריד בין מה שקורה בארה"ב ובין מה שקורה באירופה. באירופה הימין עולה וחלקו שאריות של המשטרים שהיו בעבר באירופה, אסור לנו להזדהות עם המפלגות האלה. היחסים בין הממשלות חייבים להמשיך ולהיות טובים אבל אסור לנו להזדהות אתם. זה הופך את היחסים שלנו עם ארה"ב לעוד יותר קשים. הממשלה הישראלית הימנית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – מחזיקה בזכות לצפות וצריכה לצפות ליחסים טובים יותר עם הממשל האמריקאי הנוכחי.  עלינו לעבוד עם כל ממשל אמריקאי ועלינו לקבל כל תמיכה שאנחנו יכולים לקבל ואסור לנו לחבל בזה. השאלה היא האם אנחנו מזדהים עם מטרות הממשל האמריקאי – אנחנו לא חייבים להזדהות.
ישראל לא זו שצריכה לתת הכשר אידיאולוגי ומוסרי לממשל האמריקאי הנוכחי. בדיוק כמו שבשנות ה-70 גולדה מאיר הסוציאליסטית פעם אחת מצאה את עצמה – הייתה צריכה למצוא את עצמה – מדברת בשבח המדיניות האמריקאית בוויטנאם, אבל היה רגע שבו ארה"ב אמרה שאם אנחנו רוצים לקבל את המטוסים אז גולדה מאיר צריכה לדבר בשבח פעילות ארה"ב בויאטנם אבל לא היה ספק שהיא לא משבחת אבל לא מתנגדת. אנחנו לא יודעים לאן הממשל האמריקאי הנוכחי הולך אבל כן, יחסים טובים, יחסי עבודה טובים, אבל הזדמנות אידיאולוגית – לא.
אנחנו על סף מצב חדש, ישראל לא צריכה להיות בחזית הלחימה נגד האסלאם, בואו נזכיר לעצמנו כישראלים ש-15 - 17 אחוז מאזרחי ישראל הם מוסלמים. אז כל ביקורת נגד מוסלמים כמוסלמים זו ביקורת על 17 אחוז מהישראלים. אנחנו מדינת כל אזרחיה ואנחנו צריכים לזכור את זה.
ירושלים היא בירת ישראל בלי קשר לעובדה אם האמריקאים אומרים שהיא שם או לא, זה חשוב לישראלים עצמם.
אני רוצה לקוות שהממשל הישראלי והעם יבינו שאנחנו מדינה חזקה שאנחנו יכולים לדאוג לעצמנו, אבל אנחנו גם חלק מהקהילה הבין לאומית ואם הקהילה הבין לאומית הולכת לכיוון הלא נכון אנחנו נצרך להתמודד עם זה אבל אנחנו לא צריכים להיות הדוברים שלהם אם הם הולכים בדרך אפלה ורעה.
ישראל עם לבב ישכון ובגויים יתחשב.