פרסומים

מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים חוללו שינוי בהבנת ההרתעה ומקומה בתפיסת הביטחון של ישראל. ההרתעה הייתה אחד הרכיבים המרכזיים של תפיסת הביטחון מאז הכריזה ישראל על עצמאותה. המדינה הצעירה יצאה ממלחמת העצמאות בהבנה שמלחמה זו הייתה רק שלב ראשון בניסיונות של העולם הערבי להביא להכחדתה. היה ברור שהתבוסה המשפילה של הקואליציה הערבית במלחמת 1948 מצד אחד, וההבנה של מנהיגי מדינות ערב כי קיימת אסימטריה ברורה לטובתן בינן ובין מדינת ישראל הקטנה בשטח, באוכלוסייה, במשאבים, בהיקף הכוחות הצבאיים ובכוח המדיני מצד שני, יביאו לסיבובים מלחמתיים נוספים ביוזמה ערבית. ההנחה הישראלית הייתה שסיבובים אלה בלתי נמנעים, ולכן מטרת ההרתעה צריכה להיות הגדלת הפרש הזמן ביניהם עד לנקודה שבה, בהתאם לתפיסה הז'בוטינסקאית של "קיר הברזל", הערבים ייוואשו מהסיכוי לחסל את ישראל באמצעות הפעלת כוח צבאי, או בשפת ההרתעה — עד לנקודה שבה עוצמת ההרתעה של ישראל תשכנע את העולם הערבי לעבור לפתרונות מדיניים.

בתודעה הישראלית, מלחמת ששת הימים פרצה כביכול בשל כישלון ההרתעה. מבצע "קדש" והתבוסה של הצבא המצרי בסיני חיזקו את ההרתעה הישראלית, לאחר שישראל המחישה את יכולתה להכריע את עיקרו של צבא מצרים בשבוע של לחימה ואת האפקטיביות של שילוב הכוחות המתמרנים שלה עם חיל האוויר. עם זאת, השתתפות בריטניה וצרפת בלחימה באזור תעלת סואץ פגמה במידת מה באפקט של ההרתעה, משום שהצד הערבי יכול היה לייחס את ההצלחה הישראלית גם לשיתוף הפעולה עם שתי המעצמות ולסיוע שלהן. בכול מקרה, תוצאת אותה מלחמה הייתה תקופת שקט מוחלט ארוכה של 11 שנים מול מצרים, אותה ניתן ליחס לשילוב בין ההרתעה הישראלית ובין ההבנות המדיניות שהביאו להצבת כוח או"ם בסיני.

למרות הנאמר לעיל, קשה לראות במלחמת ששת הימים כישלון ברור ומלא של ההרתעה הישראלית. אין כל ראיות לקיומה של יוזמה ערבית לפתוח במלחמה נגד ישראל או אף ליזום פרובוקציות נגדה, עד כמה שבועות לפני אותה מלחמה. למעשה, מלחמת ששת הימים הייתה תוצאה של הסלמה ומיסקלקולציות של שני הצדדים ושל המערכת הבינלאומית, שהביאו למלחמה שאף צד לא רצה בה. ראשיתה בהסלמה מול סוריה לאחר תקופה ארוכה של תקריות גבול שנבעו מפרשנויות שונות של הסכם שביתת הנשק ומ"המלחמה על המים"; המשכה ברצון מצרי (גם בעקבות דיווחי מודיעין מוגזמים של הסובייטים) ליצור לחץ על ישראל כדי להקטין את הלחץ על סוריה; לכך נוספו החלטה שגויה של מזכיר האו"ם להוציא את כוח האו"ם מסיני, ובעקבותיה אופוריה מצרית שהביאה לפריסת כוחות מצריים ברחבי חצי־האי ולחסימת מצרי טיראן.

בסופו של דבר, ישראל היא זו שפתחה במלחמה, שהייתה מבחינתה שילוב של מלחמת מנע ומכה מקדימה:1 מלחמת מנע — משום שישראל ביקשה למנוע המשך פגיעות בה כתוצאה מתחושת כוח גוברת של מצרים והעולם הערבי, ולהביא לפתיחתם של מצרי טיראן, לצד חששה מהמחיר של המשך מצב הכוננות והמוכנות הגבוהות לאורך זמן בשל פריסת הכוחות המצריים בסיני; מכה מקדימה — משום שהייתה תחושה גוברת של התגבשות איום קיומי וחשש אמיתי שההרתעה מול מצרים כורסמה בהיעדר תגובות לפעולות המצריות, וכי מצרים תנצל את השיפור במצבה האסטרטגי לאחר פריסת כוחותיה בסיני, את התיאומים הצבאיים עם סוריה וירדן ואת הביטחון הגובר בעוצמתה הצבאית ותפתח ביוזמתה במלחמה נגד ישראל. בדיעבד, גם לאחר הניצחון במלחמה, לא נמצאו ראיות לכוונה מצרית קונקרטית כזאת.