פרסומים

בהתבטאות נדירה השווה בשבוע שעבר שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות את הכיבוש האיראני של שלשת האיים אותם היא תובעת לעצמה במפרץ – אבו מוסא (Abu Musa), והאיים טונב הגדול (Greater Tunb) וטונב הקטן (Lesser Tunb) – ל"כיבוש הישראלי של שטחים ערבים". ההתבטאות החריגה באופייה והשימוש באנלוגיה זו מבטאים יותר מכל את החשש במפרץ מפני השתלטות איראנית, בחסות הפיתוח הגרעיני, לא רק על סדר היום במפרץ אלא אף על אדמה ערבית. ההתבטאות של שר החוץ עוררה תגובה איראנית מיידית בלבוש אזהרה מפורשת, כי על איחוד האמירויות להימנע מהתבטאויות דומות בעתיד. בניסיון לשגר בו-זמנית מסר הרתעתי לצד הדגשת הבסיס המשותף לאיראן ולמדינה הערבית, דובר משרד החוץ האיראני הדגיש שלא ראוי לשרת את "האינטרסים הציוניים". אבל השר בשלו, ולאחר מספר ימים חזר שוב על התביעה מאיראן לסיים את הכיבוש של האיים הערביים. במפגש עם אבו-מאזן ברמאללה הוא טען, כי ההתנהגות האיראנית "מהווה מכשול לשיפור יחסיה עם העולם הערבי".1

דבריו של השר באים על רקע ידיעות שאיראן הדקה את המצור על תושבי האמירויות באי אבו מוסא (היחיד המיושב מבין שלושת האיים) והיא מונעת מהם קבלת אספקה, כניסה של סגל רפואי ויצירת קשר בינם לבין היבשה. אולי מעל לכול הפריעו לשר הדיווחים על עבודות פיתוח שמבצעת איראן ב-27 מתקני קידוח נפט הנמצאים בסמוך לשלושת האיים. השר הלין על כך שאיראן מונעת מתושבי האמירויות לבוא במגע עם קרוביהם באי: "יש מאות משפחות הנמצאות תחת כיבוש... כיבוש שהוא מגונה (Indecent) ולא-לגיטימי (Illegitimate)".ס2 הוא גם האשים את התקשורת הערבית בכך שהיא אינה מפנה את תשומת הלב הראויה לנושא והדגיש את אוזלת היד של העולם הערבי בפתרון הסוגיה.

שני הצדדים, איראן ואיחוד האמירויות הערביות, תובעים לעצמם את שלושת האיים אשר להם חשיבות אסטרטגית מיוחדת. זאת בשל הימצאותם בקרבת מייצרי הורמוז, בסמוך לנתיבי השייט הבינלאומיים במפרץ הפרסי ולשדות נפט חשובים באזור. כך למשל, שליטה באיים תאפשר לאיראן ביתר קלות להפריע לחופש השיט במפרץ ולחסום את מיצרי הורמוז בשעת משבר.

מבחינה היסטורית, לפני עצמאות הפדרציה, האי אבו מוסא היה נתון לשליטת נסיכות שארג'ה ואילו איי טונב היו שייכים לנסיכות ראס אל-ח'ימה . ב-30 בנובמבר 1971, יום לפני הוצאת הכוחות הבריטים מהמפרץ, השתלטה איראן בכוח על האיים והמחישה למדינות המפרץ עד כמה הן פגיעות לאיומים מצד שכנותיהן, ועד כמה נחוצה המשענת החיצונית – קודם של בריטניה ולאחר מכן של ארצות הברית – לביטחונן הלאומי. מאוחר יותר הגיעו המדינות להסכם בדבר ניהול משותף של האי אבו-מוסא, הסכם שאיראן מפרה בשיטתיות.

לאורך השנים איראן המשיכה לנקוט בצעדים חד צדדיים במפרץ. באפריל 1992 היא התנגדה לכניסת זרים לאבו מוסא וחייבה אזרחים מאיחוד האמירויות המבקשים לבקר באי להוציא ויזות איראניות. בהמשך היא בנתה מנחת מטוסים באי והגדילה את כוחותיה הצבאיים שם. היו אף דיווחים כי איראן הציבה על האיים ארטילריה, אמצעי הגנה אווירית וטילי חוף-ים וסילקה את חיל המשמר שהיה מוצב באבו מוסא מכוח ההסכם בין המדינות. איראן המשיכה לבסס את שליטתה ובאוגוסט 2008 התעלמה מהמחאות ופתחה משרדים שונים באי. בתגובה, הצהירה אבו-דאבי כי זו הפרה של הסכם הריבונות המשותף ושלחה תלונה רשמית למועצת הביטחון. איראן מצידה מתנגדת לבוררות בינלאומית בסוגיה, ודורשת פתרון בילטראלי על בסיס ההסכם מ-1971. אך בפועל היא מתחמקת מכל ניסיון לפתור את הסוגיה – בראייתה לא מדובר באמת ב"סכסוך", אלא בסך הכול ב"אי הבנה" מצד איחוד האמירויות ובכל מקרה יש לה זכות היסטורית ומשפטית על האיים.

האינטרס של שתי המדינות הוא להביא להכלת המשבר – איראן לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת לנוכח הלחץ הבינלאומי עליה ואילו איחוד האמירויות, המבקשת להעלות את הנושא לסדר היום הערבי והבינלאומי, מודעת למגבלות כוחה וחפצה בהפרדה בין הנושא לבין סוגיות אחרות שעל סדר היום בין המדינות. ככלל, התנהלותה של איראן מול מדינות המפרץ הערביות נעדרת עימותים גלויים, ואף מתאפיינת ברטוריקה שהיא בעיקרה ידידותית, לפחות למראית עין. איראן מבינה שלצד ניסיונות השתלטות יותר אגרסיביים, היא חייבת להפגין גם יחסי שכנות טובה, על מנת לזכות באהדתן ובתמיכתן של מדינות המפרץ. מדינות המפרץ רואות את קשייה של הקהילה הבינלאומית לעצור את איראן בדרכה אל הגרעין, ומבקשות לכן להימנע מלהכעיס את השכנה המתחזקת ולהמשיך להפריד בין הנושא לבין סוגיות אחרות – בראש ובראשונה כלכליות. דובאי לדוגמא, הלכה והתבססה כמרכז סחר מרכזי (חוקי ולא חוקי) עבור איראן, ובשטחה מתגוררים איראנים רבים. מעבר לשיקול הכלכלי שבקשר עם איראן, יתכן והנסיכות רואה בשמירה על קשרי מסחר פתוחים מעין "תעודת ביטוח" מפני פגיעה איראנית עתידית.

על רקע זה, העימות הנוכחי מקבל משמעות מיוחדת. ההתבטאויות מצד שני הצדדים לוקחות את המשבר, שנשמר לרוב על "אש נמוכה", לגבהים חדשים. הנציג הדיפלומטי הבכיר של איחוד האמירויות בטהרן זומן לשיחת נזיפה במשרד החוץ האיראני על התבטאויותיו "הבלתי מחושבות והבלתי אחראיות",3 וסגן יושב ראש ועדת החוץ והביטחון של המג'לס האיראני, טען כי דבריו שר החוץ המאע"מי "נאמרו מטעם גורמים צבועים שמקדישים עצמם לשירות האינטרסים הישראלים".4 אתר MEMRI אף דיווח על כוונה באיראן לצאת בקמפיין להשבת כל מדינת איחוד האמירויות הערביות (מחוז ג'לפאוה בפרסית) לריבונותה, בתגובה לדרישת האמירויות לריבונות על האיים. עוד דווח כי המג'לס האיראני פועל להורדת דרג היחסים בין המדינות, ועל איום שהופיע באתר אינטרנט (שמידת מהימנותו מוטלת בספק) כי איראן תפעיל כוח צבאי נגד מדינת האמירויות אם זו לא תיסוג מדרישותיה.5

איחוד האמירויות מבינה גם את מגבלות התמיכה בה מצד מדינות ערביות אחרות. לאורך השנים היא אומנם זכתה בתמיכת הליגה הערבית ואף בתמיכת העצרת הכללית של האו"ם לטענתה לריבונות על האיים, אך עיקרה של התמיכה הייתה רטורית ולא ננקטו צעדים מעשיים. במובן הזה, הביקורת של איחוד האמירויות מופנית לא רק לאיראן כי אם גם לכלל מדינות ערב כדי להזכיר להם שעליהם להתנגד לכל כיבוש של שטח ערבי, לא רק מצד ישראל.

נותר רק לראות האם ובאיזו מידה ההתפתחויות הללו במפרץ יביאו לכך שמדינות המפרץ הערביות, בהן איחוד האמירויות הערביות, ישנו את האופי הדואלי של מדיניות החוץ שלהם – התנגדות פאסיבית לאיראן תוך שמירה על יחסי שכנות טובה – במטרה להימנע מעימות ישיר עמה. מדינות המפרץ חוששות, ובצדק רב, כי רצונה של איראן להשפיע על סדר היום במפרץ בהתאם לאינטרסים שלה – כפי שמעידים צעדיה המתריסים לאורך השנים להידוק הדרגתי אך שיטתי של שליטתה על האיים – עלולה להיות מתורגמת בעתיד, בודאי אם תהיה ברשותה יכולת גרעינית צבאית, להמשך ואף להגברת מאמציה להכתיב את סדר היום במפרץ ולהגדיל את מרחב ההשפעה שלה (בכלל זה התפשטות טריטוריאלית) בשם ייצוא המהפכה.

1. A Arab News and Asharq Alawsat 26. 4. 2010
2. K Khaleej Times, 21. 4. 2010
3. Arab News, 28. 4. 2010.
4. Press T.V. 26. 4. 2010
5. MEMRI, 3 May 2010