פרסומים
צבא ואסטרטגיה, כרך 7, גיליון 2, אוגוסט 2015

מאמר זה בוחן את תנועת המחאה האזרחית שקמה מקרב תושבים באזור הנגב המערבי במהלך מבצע "צוק איתן". בתוך כך הוא בוחן את מאפייניה של התנועה כתנועה חברתית "חדשה", וכן את ההשלכות של אופן פעולתה ומסריה על השיח המדיני־ביטחוני במרחב פעולתה בפרט ובישראל בכלל. טענת המאמר היא שעל אף שתנועה חברתית זו צמחה מתוך נסיבות של מצוקה ביטחונית־מקומית, יש לפעילותה רלוונטיות רבה במישור הכלל־ארצי. זו נובעת מקריאת התגר של התנועה על "תפיסת הסבבים", המסתמנת כדפוס הפעולה המוביל בשנים האחרונות את העימות בין ישראל לחמאס. המסר אותו מנסה תנועת המחאה להעביר הוא שלשימוש באמצעים צבאיים בלבד, כפי שהיה בשלושת סבבי הלחימה האחרונים ברצועת עזה, אין תוחלת ברמה האסטרטגית בהיעדר מאמץ מדיני שתכליתו הסְדרה מתמשכת בין הצדדים היריבים. בראיית התנועה, הסְדרה כזו גם אמורה ליצור מצבי פתיחה להסדר ישראלי־פלסטיני כולל. מסר רלוונטי נוסף המוצג במאמר, בהשאלה מהמקרה המקומי ב"עוטף עזה", הוא כי גם בנסיבות של עימות עתידי אפשרי בין ישראל לחזבאללה, בו יעמוד העורף הישראלי בפני מצבי דחק דומים ואף משמעותיים יותר (תקיפות טילים נרחבות לעומק החזית האזרחית), עשויה להתבקש פעולה מדינית במקביל לפעולה הצבאית, כדי ליצור סיכוי של הסדרה ארוכת טווח.
מילות מפתח: "צוק איתן", "עוטף עזה", חברה אזרחית, מחאה, תנועה חברתית "חדשה", שיח מדיני־ביטחוני.
הדעות המובעות בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי הן של המחברים בלבד.