פרסומים

המחלוקות המהותיות בחברה הישראלית

באחד מנאומיו הבולטים של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, הוא דיבר על "ארבעת השבטים" הקיימים בישראל, אשר מעצבים מחדש את הזהות הישראלית. לדבריו נוצרו במדינה ארבעה מגזרים, מעין "שבטים מרכזיים" שהשוני ביניהם מהותי:

• חילונים,
• דתיים־לאומיים,
• חרדים
• וערבים.

הנשיא התייחס אפוא להגדרת הזהות כגורם לפיצול בחברה הישראלית. במאמר זה נתייחס לדברים מנקודת מבט אחרת, המתמקדת בארבע המחלוקות המהותיות בחברה הישראלית לגבי תחומים מרכזיים הנוגעים לביטחון הלאומי, ולנושאים אקטואליים המדגימים כל אחת מהן.

מחלוקת לגבי הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי־פלסטיני - המחלוקת המרכזית ברמה המהותית נוגעת למימוש רעיון ארץ ישראל השלמה, לעומת קידום פתרון הכרוך בוויתור על חלק מהשטח.

מחלוקת על היחס למיעוט הערבי - נובעת מהמתח הבסיסי הקיים בין האוכלוסייה היהודית לערבית במדינה - מתח הנובע מעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ומהרקע ההיסטורי להקמתה, תוך מאבק שטרם הסתיים עם מדינות ערב שהתנגדו ובחלקן עדיין מתנגדות לקיומה, וכן להתמשכות הסכסוך עם העם הפלסטיני.

מחלוקת סביב האיזון הראוי בין צרכים ביטחוניים לזכויות אדם - נוגעת לאופן שבו המדינה מטילה מגבלות על השימוש בכוח ועל נקיטת צעדים ביטחוניים בשל שיקולים של זכויות אדם. מחלוקת זו באה לידי ביטוי ביחס לאוכלוסיות שנתפסות כמאיימות על המדינה, לרבות האויב - על לוחמיו ואזרחיו; מסתננים ומהגרי עבודה, וכן מי שמותח ביקורת על מדינת ישראל בארץ ובעולם.

מחלוקת סביב מעמדה של הדת במדינה - מתמקדת בשאלות לגבי מקומה של הדת בחיים הציבוריים במדינה והיקף ההתערבות של המדינה בנושא הדת. מדובר במחלוקת המשליכה על כל דמותה של המדינה, אולם לענייננו, בהקשר של הביטחון הלאומי היא משתקפת בעיקר בממשק בין הדת וצה"ל.

בחינת המחלוקות הללו מעלה כי למעשה כולן מושפעות במידה רבה מקיומן של תפיסות עולם שונות כלפי הערכים העומדים בבסיס המדינה, וביתר דיוק, לגבי האיזון הראוי בין הערכים המתחרים המגולמים בהגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.

כדי לנתח סוגיה זו יוצגו תחילה מושגי היסוד בדיון על ערכי המדינה הבסיסיים.

ערכי המדינה הבסיסיים — מדינה יהודית / לאומית / דמוקרטית / ליברלית מקובל לומר ששני הערכים המרכזיים שעליהם מושתתת מדינת ישראל הם היותה מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית.

המשטר בישראל הוא דמוקרטי במובן זה שהוא מבטא את שלטון העם, הבוחר מדי כמה שנים את נבחריו. לעומת זאת, קיימות דעות שונות לגבי ההיקף של רכיבים נוספים המתבטאים ברעיון של משטר דמוקרטי, ובראשם עקרונות יסוד של שוויון וזכויות אזרח יסודיות, כולל חופש ביטוי והתאגדות, משטר רב־מפלגתי, עיתונות חופשית ומערכת של בתי משפט עצמאיים.

עם הקמתה בחרה ישראל להיות דמוקרטיה. בחירה זו אינה מובנת מאליה, שכן מדובר היה במדינה צעירה ללא מסורת דמוקרטית, אשר הורכבה מקהילות של עולים בעלות מטענים ערכיים מגוונים, שלא כללו באופן טבעי מחויבות לאתוס הדמוקרטי. אימוץ התפיסה הדמוקרטית היה מהלך חשוב שסיפק מערכת ערכים יעילה ומלכדת עבור חברה חדשה ומתהווה, שהתאפיינה - ועדיין מתאפיינת - בשסעים לאומיים, אתניים ומעמדיים.

לאורך שנים ניכרה בישראל הסכמה באשר לרצון לקיים דמוקרטיה מהותית, ולא להסתפק בדמוקרטיה במובן הצר של שלטון הרוב. עמדה כזו נשמעת גם בקרב גורמים בצד הימני של המפה. לשאלת מקומם של ערכים ליברליים במסגרת זו. למרות שמדובר במושגים קשורים אין ביניהם חפיפה מוחלטת, אם כי גם אין גבולות ברורים בין מושגים אלה. אומנם אין מחלוקת על היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, אך יש גישות שונות לשאלה אם המרכיב הדמוקרטי של ישראל כולל גם רכיב ליברלי, ובמילים אחרות - האם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית.

לצורך מאמר זה נשתמש במונח 'ליברליות' כתפיסה המעמידה את האדם במרכז ומבקשת לכבד את זכויות וחירויות הפרט, להבטיח יישום של עקרון השוויון ומניעת האפליה, וכן מבקשת למנוע אפשרות של עריצות הרוב ודיכוי המיעוט על ידי השלטון הנבחר. מיום הקמתה, לפחות במישור ההצהרתי, שאפה מדינת ישראל להיות ליברלית. עם זאת, קיים בישראל מתח מובנה בין הערכים הלאומיים לליברליים. מעת הקמתה התמודדה ישראל עם אתגר מרכזי ביחס לערכים ליברליים, בשל העדיפות וכן בשל הרצון שניתנה במדינה ליהדות וליהודים על פני הערבים ומיעוטים אחרים, לתת למדינה צביון דתי גם כשהמשמעות היא התערבות בחירות הפרט. למעשה, מדובר במקרה ייחודי של זהות בין לאום לדת, שכן לעיתים קרובות פגיעה במאפיינים דתיים של המדינה נתפסת כפגיעה בזהותה הלאומית כמדינתו של העם היהודי.

שאלת האיזון בין מהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל למקומם של שיקולים לאומיים וליברליים נמצאת במוקד הדיון על הצעת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי(להלן — הצעת חוק הלאום) הנבחנת בימים אלה בכנסת. חוק היסוד קובעת כ"עקרונות יסוד" כי מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, וכי הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי. היא מעגנת היבטים מעשיים המבטאים את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לרבות סמלי המדינה, שפתה, זכות השבות, קיבוץ גלויות, התיישבות יהודית והקשר עם התפוצות.

הצעת החוק יוצאת מנקודת הנחה כי במצב המשפטי הקיים בישראל, בפרט בהסתכלות על חוקי היסוד, לא קיים איזון - או קיים איזון שאינו ראוי - בין ערכי המדינה כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית, כאשר האחרונים זוכים למעמד משפטי עליון על הראשונים, ומטרת הצעת החוק היא לתקן זאת ולהשוות את מעמד הערכים הלאומיים־היהודיים למעמד הערכים הדמוקרטיים. מנגד, מבקרי ההצעה גורסים כי הצעת החוק יוצרת דווקא עיוות בדמות יצירת אי־שוויון במעמד ערכי המדינה כיהודית וכדמוקרטית, על ידי העדפת הרכיבים הלאומיים־יהודיים על פני הרכיבים הדמוקרטיים. מעניין לציין שבעוד ההצעה המקורית קבעה כי מטרת חוק היסוד היא להגן על מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כדי לעגן את ערכיה של ישראל

כמדינה יהודית ודמוקרטית, להצעה שהונחה על שולחן הוועדה המשותפת נוסף נוסח חלופי לדיון ביוזמת המפלגות החרדיות, שלפיו במקום המילים 'יהודית ודמוקרטית' ייאמר 'מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי'. קבלת נוסח כזה תהווה סטייה ניכרת מהתפיסה של ישראל כדמוקרטיה מהותית, תוך הדגשת המרכיב הפורמלי בלבד של שיטת משטר דמוקרטית. המשמעות תהיה שינוי באופייה של המדינה והפיכתה למדינה יהודית, שאופייה הדמוקרטי מוגבל ומשני.

הדיון על המחלוקת סביב הפתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני מתמקד בדרך כלל בהיבט הביטחוני. מבחינת רוב הציבור, השיקול המרכזי הוא שמדינת ישראל תתקיים כמדינה יהודית, תוך מתן מענה לצורכי הביטחון של אזרחיה. בהתאם, רוב הציבור מוכן לפשרות טריטוריאליות כל עוד הדבר לא יבוא על חשבון הביטחון. עם זאת,

נוכח התפיסה הרווחת של חוסר אפשרות להתקדם בתהליך המדיני, שהתגברה מאוד בשנים האחרונות, התחזקו הקולות הגורסים כי תם עידן הרעיון של שתי המדינות. במקביל נשמעים רעיונות בדבר אימוץ מודל של מדינה אחת, שבמסגרתה הפלסטינים לא יזכו למדינה משלהם וימשיכו למעשה להיות תחת שליטה ישראלית עם אוטונומיה נרחבת, אך ללא מעמד אזרחי שווה לזה של אזרחי מדינת ישראל.

הפתרון המוצע של מדינה אחת לא שוויונית, כפי שהוצג לעיל, מקדם את הערכים היהודיים־לאומיים של המדינה ומעניק לישראל את האפשרות להמשיך להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל השלמה. יש בו גם לכאורה מענה לצרכים הביטחוניים, על אף החשש המתמיד מתסיסה פלסטינית, בפרט אם ניתן יהיה לנקוט צעדים קשים נגד תסיסה כזו וכן ל׳בעיה הדמוגרפית׳ דרך ההגבלה על זכויות מלאות. הטיעון הנגדי לרעיון זה מבוסס בראש ובראשונה על כך שהוא מתנגש עם הערכים הדמוקרטיים־ליברליים. המשך שליטה בפלסטינים, ללא שום אופק או כוונה להגיע לסיומה, פוגע בזכויות ובחירויות של הפלסטינים החל מהזכות להגדרה עצמית, המשך בזכויות של חופש תנועה וכלה בזכויות נוספות, שעלולות להיפגע במידה שיהיה צורך לנקוט יד קשה נגד ניסיונות התקוממות.

שליטה כזו לאורך זמן, ללא ניסיון מצידה של ישראל להפסיקה, מערערת את יכולתה של ישראל להמשיך להחזיק בערכים דמוקרטיים וליברליים. זהו לב הוויכוח הערכי בין מצדדי הפתרון של שלמות הארץ למצדדי פתרון ההפרדה.

השיקולים בעד חלוקת הארץ מוצגים כעניין ביטחוני ומדיני וכמיועדים לקדם אינטרסים של המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. ברגע שמובן כי קיים גם שיקול ערכי בעד החלוקה, המבוסס על הרצון לשמר את הערכים הדמוקרטיים־ליברליים של המדינה בטווח הארוך, מתברר כי מדובר בוויכוח בין ערכים מתחרים.

בעלי תפיסת עולם ליברלית, שבמרכזה נמצא האדם וזכויותיו, יעדיפו לוותר על שליטה בשטח למרות הזיקות הדתיות והלאומיות אליו, על מנת למנוע המשך שליטה בלתי מוגבלת באנשים ללא מתן זכויות שוות. נכון שקשה ליישב בין גישות אלו, עם זאת, התייחסות למישור הערכי מאפשרת לקיים דיון עקרוני תוך בירור מעמיק של הסוגיה. מעבר לכך, דיון על היעד הסופי וכיצד הוא תואם את תפיסות העולם השונות בחברה הישראלית יאפשר להבין טוב יותר את החלופות שעומדות בפני ישראל, ולנקוט דרכי פעולה שמקדמות את השגת היעד הרצוי.

השאלה כיצד מגיעים ליעד זה, שהיא היום השאלה המובילה בשיח בנושאים אלה, היא משנית. חשוב לדון בה, אך לא נכון למקד בה את כל הדיון. לכן, שאלות כמו — האם יש פרטנר פלסטיני, האם פשרה טריטוריאלית תקדם או תערער הביטחון, האם נכון לעשות פשרות טריטוריאליות במציאות אזורית לא יציבה - הן שאלות מסדר שני, שראוי לבררן רק לאחר שדנים ביעד שאליו מבקשים להגיע בסופו של דבר.

המחלוקת על היחס למיעוט הערבי בישראל

שאלת היחס לערבים בישראל היא נושא שבו מתחדד באופן מובהק המתח בין ערכים לאומיים וליברליים. יש הגורסים כי בעצם היותה של המדינה שייכת ליהודים ולא לכל אזרחיה נמנע ממנה להיות דמוקרטיה ליברלית בהגדרה. התפיסה הלאומית מדגישה את עובדת היותה של ישראל מדינה יהודית באופן שמוציא את אזרחיה הערבים אל מחוץ למחנה לפחות בהיבטים מסוימים. לכך מתווספת החשדנות כלפי הנאמנות של הערבים אזרחי ישראל למדינה, לאור הזדהותם כחלק מן העם הפלסטיני שעימו ישראל נתונה בסכסוך.

הצעת חוק הלאום אינה כוללת התייחסות למיעוט הערבי ולזכויותיו. לעומת זאת, היא מציעה לבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית ולהגדירה כבעלת "מעמד מיוחד", שלדובריה "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". ההצעה אף כוללת עיגון חוקתי לסמכות המדינה לאפשר לקבוצת בני דת או לאום מסוים לקיים התיישבות נפרדת הסגורה לבני לאום אחר, ואשר מכשירה אפליה בהקצאת קרקעות והקמת יישובים ליהודים בלבד. סעיפים אלה משקפים מגמה של העדפת ערכים לאומיים על פני ערכים ליברליים אף במישור של היחסים עם המיעוט הערבי.

מנגד, חסידי התפיסה הליברלית מבקשים לקדם את השוויון של בני המיעוט הערבי ולמנוע ככל האפשר אפליה לרעה על בסיס השתייכות אליו. יש אף הסבורים כי מעבר לכך, יש להעניק למיעוט הערבי בישראל זכויות קיבוציות שיבטיחו שימור וקידום של צורכי הקבוצה, כולל בתחום השפה, התרבות והדת. התמודדות עם המחלוקת הנוגעת ליחס לערבים אזרחי ישראל מחייבת התייחסות גמישה למונחים של לאומיות וליברליות ומציאת איזון ביניהם. הפתרון אינו מחייב נטישת האופי של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי וויתור על חוק השבות או על סמלי המדינה, ולפיכך לא ייתן מענה מלא לערכים הליברליים. מצד שני, הדגשת

הלאומיות היהודית אינה חייבת להיעשות באופן לעומתי כנגד הציבור הערבי, ונכון להתחשב ברגישויות של ציבור זה ולחפש פתרון מאוזן.

ביטוי קולע לאיזון זה מופיע בדוח ועדת אור, הוועדה הממלכתית שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 :

יש לחתור ולפעול כדי להבטיח חיים ביחד בשלום של יהודים וערבים

בארץ הזאת... על האזרחים הערבים לזכור, כי ישראל מהווה את התגשמות

כיסופיו של העם היהודי למדינה משלו, מדינה יחידה שבה היהודים הם

הרוב, מדינה שקיבוץ הגלויות הוא אחד מעיקריה — וכי זו תמצית הווייתה

של המדינה בעבור אזרחיה היהודים. ... על הרוב היהודי לזכור, כי המדינה

אינה רק יהודית אלא גם דמוקרטית, כי — כפי שנאמר לעיל — השוויון הוא

אחד הנדבכים המרכזיים במבנה החוקתי של המדינה, וכי איסור ההפליה

חל על כלל אזרחיה. עליו להבין, כי האירועים שהפכו את הערבים למיעוט

במדינה היו בעבורם אסון לאומי, וכי השתלבותם במדינת ישראל היתה

כרוכה מצידם בקרבנות כואבים. הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את

תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבים.

המחלוקת על האיזון הראוי בין צורכי הביטחון לזכויות אדם

המחלוקת אשר לאיזון הראוי בין צורכי הביטחון לבין כיבוד זכויות אדם קשורה בטבורה לשאלת מקומם של ערכים ליברליים במדינה. מצדדי הגישה הליברלית מחזיקים בתפיסת עולם אוניברסלית, המתאפיינת בסובלנות לזרים ובדאגה לאדם באשר הוא. מכך נגזרת גישה המדגישה את כיבוד זכויות האדם גם במחיר של פגיעה מסוימת בביטחון, והמייחסת חשיבות לקיומם של חופש ביטוי וחירויות אחרות גם למי שיוצא נגד המדינה. לעומת זאת, מצדדי התפיסה הלאומית נותנים משקל רב יותר להגנה על מי ששייך ללאום המשותף מאשר על מי שחיצוני לו. נכונות לוותר על זכויות או להסתכן על מנת להגן על זכויות של "מישהו מבחוץ" נתפסת כרעיון אידיאליסטי ומנותק מהמציאות, ששייך לאליטות השוכנות במגדלי השן ובמגדלי היוקרה, הרחק מההמונים. בראייתם, מצדדי התפיסה הליברלית בעצם נלחמים על זכויות של "זרים" או חמור מכך - של "אויבים", על חשבונם של אזרחי המדינה. תופעה זו אינה ייחודית לישראל, כפי שניתן לראות מהדיון הציבורי שהתפתח בשנים האחרונות באירופה ובארצות הברית בסוגיית ההגירה, שהוא דומה במהותו גם לדיון בישראל בנוגע למסתננים/פליטים/ מהגרי העבודה.

הפער בתפיסות העולם הללו בא לידי ביטוי גם בדיונים בשאלות של ערכי הלחימה. בעלי תפיסה ליברלית מדגישים את החשיבות של כיבוד ערכים כמו טוהר הנשק וצמצום הנזק הנגרם בעת לחימה לאוכלוסייה אזרחית שאינה מעורבת בלחימה. מנגד, נטען כי כדי לקדם ערכים לאומיים יש לתת עדיפות מוחלטת לביטחונם של אזרחי ישראל וחיילי צה"ל על פני הדאגה לאויב, בראש ובראשונה המחבל עצמו, אך גם בהתייחס

לאוכלוסייה האזרחית. תפיסת עולם לאומית מצדיקה נקיטת צעדים קשים נגד גורמי טרור, כולל נגד הסביבה התומכת או המאפשרת טרור, וכן הפעלת כוח באופן מתירני יותר, בעוד תפיסת עולם ליברלית מגבילה את חופש הפעולה. הביטוי המשקף הגבלה זו הוא של מדינה הנלחמת "עם יד אחת קשורה מאחורי הגב" בגורמים שאינם בוחלים באמצעים.

המחלוקת סביב מעמדה של הדת במדינה

גם המחלוקת אשר למעמדה של הדת במדינה קשורה בטבורה לשאלת מקומם של ערכים ליברליים, והיחס ביניהם לבין ערכים דתיים ולאומיים. אף שרוב הציבור בישראל אינו דתי, היהדות טבועה עמוק בחברה הישראלית. כאמור, יש חפיפה היסטורית בין הדת היהודית ללאום היהודי. בישראל קיימת הסכמה נרחבת בקרב הרוב היהודי שהמדינה היא מדינה יהודית, דהיינו, מדינה שבזהותה הפוליטית קיים רכיב של זיקה קבועה ומחייבת לדת היהודית. בהתאם לכך עוצב מודל פוליטי שבו אין הפרדה בין הדת היהודית לבין המדינה. מודל זה אינו מתנגש כשלעצמו עם הדגם הדמוקרטי־ליברלי, אשר אינו מכתיב בהכרח הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. מעבר לכך, בדת קיימים מרכיבים שמרניים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רעיונות של חירות מלאה לפרט. פער בין ערכים ליברליים להלכה היהודית בולט גם בכל הנוגע ליחס לנשים, לקהילת הלהט"בים ועוד.

בשנים האחרונות עולות בשיח הציבורי בישראל שתי טענות מנוגדות לכאורה ביחס למקומה של הדת. מצד אחד, יש הטוענים להתרחבות השפעתו של המרכיב הדתי על המרחב הציבורי בישראל. מצד שני, יש המצביעים דווקא על מגמות של חילון הולך וגובר במרחב זה.30 מעניין לציין כי מחקרי דעת קהל בישראל מצביעים על כך שהדת היא ההסבר המשמעותי ביותר ביחס לגישתו של אדם למכלול סוגיות פוליטיות־ביטחוניות, ובכלל זה לאיזון בין ערכים לאומיים לליברליים. כך למשל, אימוץ מדיניות הפוגעת בשוויון בנשים בשם הגנה על ערכים דתיים מתעלמת מכך שהיא גוררת פגיעה בערכים ליברליים של שוויון בסיסי בין נשים וגברים. האיזון צריך להיעשות מהיבט של שוויון בסיסי בין ערכים אלה, ולא כשנקודת המוצא היא העדפה של אחד מהם. המפתח לאיזון הראוי הוא אפוא בהתחשבות הדדית בעולם הערכים והאמונות של כל צד.

הדיון על מעמדו של בית המשפט העליון

מן האמור עד כה עולה כי המחלוקות המהותיות הקיימות במדינה בתחום הביטחון הלאומי נובעות מתפיסות עולם שונות לגבי האיזון הראוי בין ערכים יהודיים ולאומיים לבין ערכים דמוקרטיים וליברליים. המחלוקות הללו מתקשרות לוויכוח משלים המתנהל לגבי מקומם ומעמדם של שחקנים שונים בזירה הציבורית, הנתפסים כבעלי

תפקיד בקידום ובשימור הערכים הליברליים, ובראשם המערכת המשפטית, והתקשורת (שהדיון בה חורג מגדרו של מאמר זה). ויכוח זה בא לידי ביטוי בולט בשנה האחרונה בדיון הסוער סביב תפקידו ומעמדו של בית המשפט העליון. בבית המשפט מוטחת ביקורת קשה על כך שהוא מגן על ערכים ליברליים המשקפים את תפיסת עולמו באופן המטרפד את היישום של מדיניות הממשלה, שמבקשת לקדם ערכים לאומיים.

כפועל יוצא של תפיסה זו של בית המשפט העליון ניתן לראות שני סוגים עיקריים של מהלכים. ראשית, ניסיונות להטיל הגבלות על סמכותו של בית המשפט לבטל חקיקה ולהתערב בהחלטות מדיניות; שנית, ניסיונות להשפיע על הרכב השופטים ולהכניס לבית המשפט שופטים בעלי השקפות עולם שמרניות ולאומיות.

החשש העיקרי מהכיוון שאליו הולך הדיון הציבורי בנושא זה הוא שהביקורת הציבורית על בית המשפט העליון, מוצדקת ככל שתהיה, תוביל לתוצאות השומטות את היכולת לקיים מנגנונים של איזונים ובלמים ושל פיקוח חיצוני על שלטון, שהם רכיבים חיוניים בשמירה על כל ממשל דמוקרטי. חשש זה בא לידי ביטוי בנאום שנשא הנשיא ריבלין בפתח מושב החורף של הכנסת ב־23 באוקטובר 2017. בנאומו הזהיר ריבלין מפני הניסיון המתמשך להחליש את שומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית, ובכלל זה את בית המשפט העליון.

אובדן בית המשפט העליון כשומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית מסוכן מאוד לעתידה של מדינת ישראל. דמוקרטיה במהותה מבוססת על רעיון של הפרדת רשויות ועל איזונים ובלמים, שמטרתם להבטיח כי שלטון הרוב לא יוביל לערעור היסודות הדמוקרטיים. רעיון זה גלום במושג 'דמוקרטיה מתגוננת', והדוגמה הקיצונית של חשיבותו היא כמובן המשטר הנאצי, שנבחר באורח דמוקרטי. בעת הנוכחית ניתן לראות את המהלכים המבוצעים על ידי הנשיא ארדואן בטורקיה כהמחשה נוספת לאפשרות ששלטון שנבחר באופן דמוקרטי ימוטט את שומרי הסף, ולאחר מכן יפגע, באין מי שיעצור אותו, ביסודות הדמוקרטיים של המדינה.

משמעויות והמלצות

החברה הישראלית מפוצלת ומשוסעת על ידי מחלוקות מהותיות. חברה הטרוגנית כשלעצמה מהווה נכס למדינת ישראל. מצד שני, גישור על המחלוקות הוא בין היתר אינטרס ביטחוני, שכן חברה מפוררת ומקוטבת משליכה על החוסן הלאומי ועל היכולת להתמודד עם אתגרים ביטחוניים. המחלוקות המרכזיות בתחום הביטחון הלאומי מושתתות במידה רבה על ויכוח עקרוני בקרב הציבור הישראלי בדבר האיזון הראוי

בין הערכים הלאומיים והדתיים לערכים הדמוקרטיים והליברליים. הבנת המרכזיות של השיקול הערכי במחלוקות העיקריות יכולה לאפשר קיום דיון ציבורי רציני ומאוזן יותר במחלוקות הללו. מהניתוח עולה כי הפערים בין תפיסות העולם הם גדולים, וספק אם ניתן להגיע לחזון משותף המקובל על כלל הציבור. עם זאת, טשטוש הדיון הערכי אינו תורם בהכרח לגישור על הפערים. כדי לקיים דיון חשוב וערכי נחוץ דווקא לחדד את תפיסות העולם השונות, ולהתייחס במפורש לערכים השונים המנחים חלקים שונים בציבור. כדי שיהיה סיכוי לגשר בין המחלוקות והפערים נדרש שכל הצדדים יסכימו כהנחת מוצא שהעמדות השונות מבוססות על תפיסות ערכיות לגיטימיות. קולות המייחסים רק לצד אחד שיקולים "ערכיים" ואשר שוללים מניה וביה את סולם הערכים של קבוצות אחרות מונעים אפשרות לשיח מעמיק, שיאפשר גישור בין בעלי הדעות השונות. לפיכך, כדאי להימנע מהתייחסות מתנשאת של שני הצדדים אלה לאלה. אין הכוונה כי יש להסכין עם עמדות השייכות לקצוות של כל אחת מהקבוצות, קרי, עמדות שהן באופן מובהק גזעניות, אנטי־ציוניות או אנטי־דתיות. עם זאת, קיים מנעד רחב של תפיסות עולם לאומיות וליברליות שהן לגיטימיות, ואשר הדגש צריך להיות על האיזון ביניהן.

מעבר לכך, נראה כי הצדדים המייצגים עמדות שמבוססות על תפיסות עולם ליברליות פחות מתייחסים בעצמם לעמדותיהם כערכיות, או בוחרים לערפל את המישור הערכי של הדיון. לפיכך, פעמים רבות, בעיקר בדיון על הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי־פלסטיני, הדיון ממוסגר כדיון בין צד המונחה על ידי ערכים לצד המונחה על ידי שיקולים תועלתניים. מסגור זה אינו מאפשר ליבון של המחלוקות מנקודת מוצא של שוויון בין בעלי הדעות השונות. בנקודת הזמן הנוכחית נראה שהערכים הלאומיים זוכים לתמיכה רחבה יותר, עד כדי היסחפות של ההנהגה הפוליטית והציבור הרחב בישראל אל עבר תוצאה העלולה להוביל לשלילת האופי הליברלי של המדינה. הציבור התומך בתפיסות לאומיות מתבטא באופן קולני ונחרץ. מדינה לא ליברלית או מדינה לא דמוקרטית תהיה בעיני רבים מותו של הרעיון הציוני, לא פחות מאשר מדינה לא יהודית. ההשלכות של מציאות כזו על הרכב החברה הישראלית ועל אופייה הן משמעותיות.

לוויתור על ערכים ליברליים יש גם השלכות על הביטחון הלאומי ברמה התועלתנית. ראשית, יכולה להיות לו השלכה מזיקה על יחסי החוץ של מדינת ישראל, על הברית האסטרטגית שיש לה עם ארצות הברית ועל שיתוף הפעולה הקיים עם מדינות מערביות אחרות. פגיעה ביחסים בין ישראל לארצות הברית עלולה לגרור ברבות הימים אובדן של הברית האסטרטגית הזו. שנית, ערכים ליברליים הם גם מרכזיים בתפיסת העולם של מרבית יהדות התפוצות, ובפרט של הקהילות החשובות בארצות הברית, ותמיכתן בישראל עלולה להישחק במידה ניכרת אם ישראל תצטייר כמדינה שנטשה עולם ערכים זה.

מצד שני, הוויתור על ערכים לאומיים מסוכן אף הוא למדינה, מאחר שהם הגורם שיוצר את החיבור ההיסטורי של העם היהודי אליה. חיבור זה תורם לקיומם של סולידריות פנימית, אכפתיות ורצון לאחדות. מעבר לכך, נכונות לוותר על אינטרסים אישיים למען קידום האינטרס הלאומי מתבססת על ערכים לאומיים. נכונות זו חשובה במיוחד במדינה המתמודדת באופן קבוע עם איומים חיצוניים רציניים — מציאות המחייבת קיומו של צבא חזק, המתבסס על חיילים המוכנים להקריב את חייהם למען המדינה.

נקודה חשובה נוספת היא כי ויתור מוחלט על ערכים לאומיים או על ערכים דמוקרטיים־ליברליים במדינה, תוך העדפה מוחלטת של הערכים המתחרים, עלול להוביל לכך שחלקים מן הציבור לא יוכלו לחיות במסגרת מדינה כזו, עקב ההתנגשות המובנית עם תפיסות עולמם. הדבר עלול להוביל לעזיבת הארץ על ידי מי שיחוש כי המדינה איבדה את משמעותה עבורו. מעבר להשלכות מבחינה דמוגרפית, הדבר עלול לגרום לעזיבה של מוקדי כוח בחברה, בין אם בתחום הרוחני ובין אם בתחום התרבותי או העסקי. התפתחות כזו עלולה לדרדר את המדינה ולפגוע בסופו של דבר גם בביטחון הלאומי, המבוסס בין היתר על העליונות הטכנולוגית של ישראל, על קיומה של כלכלה יציבה ועל חברה חזקה ומלוכדת. המסקנה היא שיש הכרח לשמר הן את הערכים הלאומיים ואת אופייה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, והן את הערכים הדמוקרטיים והליברליים. הבנת הערכים המנחים את כל הצדדים המעורבים יכולה להוביל להבנה אסטרטגית טובה יותר של המציאות ולאפשר מציאת איזון מתאים יותר, המנסה לגשר בין המחלוקות השונות בחברה הישראלית.