מאבקים פוליטיים והשלכותיהם על דימוי ההרתעה — ממשלת אשכול ערב מלחמת ששת הימים

באמצע מאי 1967 החלה כניסה מסיבית של כוחות צבא מצריים לתוך חצי־האי סיני, תוך הפרה בוטה של ההבנות שהושגו בחסות הממשל האמריקאי לאחר מבצע "קדש". במרכזן של הבנות אלו עמדה השארת חצי־האי סיני כאזור מפורז, שבו מוצבים כוחות או"ם החוצצים בין ישראל למצרים. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לא הסתפק בהכנסת כוחות צבאו לסיני, והורה במקביל לכך לכוחות האו"ם להתפנות מחצי־האי ומרצועת עזה, בטיעון שמדובר בשטח ריבוני מצרי, שבו מצרים רשאית לפעול כראות עיניה. מזכיר האו"ם, או טאנט, נענה לתביעה.

במסגרת הדיון על קריסת ההרתעה ערב מלחמת ששת הימים ניתן לטעון כי מעמדו ועוצמתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, לוי אשכול, נפגעו קשות בתקופה שקדמה למלחמה בשל אישיותו, הצהרותיו ומאבקים פוליטיים קשים, בעיקר עם קודמו, דוד בן־גוריון, שניסה לערער את הלגיטימיות של מעמדו. ניתן להעריך כי החלשת מעמדו של ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול פגעה בדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל בהיקף אותו קשה לאמוד, ותרמה להחלטתו של שליט מצרים לנקוט מהלכים מתגרים כלפי ישראל, שבסופו של דבר הובילו למלחמה.