פרסומים

מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה הערבית הצבאית הקשה ביותר. אמנם, במלחמת העצמאות של ישראל נכשלו צבאות ערב במאמציהם למנוע את הקמתה של מדינת ישראל, שבסוף המלחמה התייצבה על שטחים גדולים מאלה שנקבעו לה בהחלטת החלוקה של האו"ם. אלא שעוצמתם של צבאות ערב הייתה אז חלשה וחילוקי דעות בין הממשלות הערביות, שהשתייכו למשטרים הישנים, מנעו תיאום ושיתוף פעולה יעילים ביניהן. במבצע "קדש" הובס הצבא המצרי, וכל חצי־האי סיני נפל בידי צה"ל תוך ארבעה ימים. לזכותו של הצבא המצרי ייאמר שהוא נאלץ אז להילחם במקביל גם בכוחות הבריטיים והצרפתיים, שחדרו לצפון תעלת סואץ.

לעומת שתי המערכות הללו, מלחמת ששת הימים היוותה כישלון צבאי מוחלט מבחינת הערבים. בתוך שישה ימים הובסו שלושת הצבאות הערביים החזקים ביותר; צה"ל השתלט על שטחים רחבים של שלוש מדינות ערביות; מדינת ישראל ניצבה מאז על גבולות טבעיים — בתעלת סואץ, בבקעת הירדן וברמת הגולן — תוך שהיא יוצרת בכך איום על עומק המדינות הערביות. הפעם לא היו תירוצים מתקבלים על הדעת לתבוסה: צבא מצרים היה יציר כפיה של מהפכת "הקצינים החופשיים"; צבאות מצרים וסוריה חומשו בנשק סובייטי חדיש; מאז 1964 פעלה מפקדה ערבית משותפת והושג תיאום ראשוני בין צבאות מצרים, סוריה וירדן, כשבראש מפקדת החזית המזרחית עומד מפקד מצרי. אמנם, גם ב־ 1949 וב־ 1956 השתלטה ישראל על שטחים מצריים, אלא שאלה הוחזרו למצרים תוך חודשים ספורים. הפעם נדרשו שנים )ומלחמת יום הכיפורים( עד שחצי־האי סיני הוחזר למצרים, ואילו רמת הגולן והגדה המערבית לא הוחזרו לסוריה ולירדן עד היום.

הפעם גם לא ניסו ההנהגות הערביות לייפות את המציאות. הלם התבוסה במלחמת ששת הימים אילץ את הנהגות מצרים, סוריה וירדן להודות בה ולבחון מחדש את רכיביהן של תפיסות הביטחון שלהן, את התנהלותן לפני המלחמה  ובמהלכה ואת התייחסותן לישראל, למערכת הערבית ולמעצמות. שני שינויים מרכזיים בתפיסות הביטחון היו משותפים לשלוש המדינות: האחד, תוצאות המלחמה החמירו את תפיסת האיום הישראלי בעיניהן. להחמרה זו היו סיבות רבות, וביניהן המהירות המפתיעה שבה הושג הניצחון הישראלי בשלוש חזיתות; העליונות האווירית של ישראל, שהותירה את הצבאות הערביים ללא מענה ובתחושת חוסר אונים; ההיערכות החדשה של כוחות צה"ל, שצמצמה את האיום הערבי כלפי ישראל, העניקה לה עומק אסטרטגי והחמירה את יכולת האיום הישראלי כלפי יעדים אסטרטגיים ערביים.

השינוי השני שהולידו תוצאות המלחמה היה השתכנעות המנהיגים הערביים שישראל השיגה עליונות צבאית כוללת על כל מדינה ערבית ועל כל קואליציה רלוונטית של מדינות ערביות. הכרה זו, שהחלה להתגבש עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת בעקבות מבצע "קדש", התחזקה עוד יותר עקב מחויבותה הגוברת של ארצות הברית לקיומה ולביטחונה של ישראל, שהתבטאה מאז תחילת שנות השישים גם באספקת נשק אמריקאי. הבנה זו הביאה לצמצום היעד האסטרטגי הערבי כלפי ישראל: עד אמצע שנות השישים הגדירו מנהיגים ערביים את היעד כ"חיסול תוצאות 1948 " — דהיינו, חיסול קיומה של מדינת ישראל. מאז מלחמת ששת הימים הגדירו מנהיגי מדינות ערב את היעד כ"חיסול תוצאות 1967 " — דהיינו, החזרת השטחים שנכבשו על ידי ישראל באותה מלחמה לידיים ערביות.

מאמר זה מבקש לבחון את השלכות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים על תפיסות הביטחון של שלוש המדינות שנטלו חלק עיקרי בה — מצרים, ירדן וסוריה. הבחינה תתמקד בשינויים שחלו בתפיסתן את האיום הישראלי; בהגדרת היעדים האסטרטגיים שלהן, בעיקר כלפי ישראל; ובמענה שביקשו לבנות מול ישראל, ובכלל זה יכולתן להישען על המערכת הערבית ועל המעצמות.