פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017

מלחמת ששת הימים היוותה קו פרשת מים בתולדותיה של מדינת ישראל. הוויכוח הפוליטי על היחס לפלסטינים ועתיד השטחים מכביד על עיסוק אינטלקטואלי במשמעותה של מלחמה זו, אבל ניתוח אנליטי־היסטורי מחייב להביט נכוחה בעובדה שב־ 1967 נפתח פרק חדש בתולדות המדינה. המעבר לעידן החדש הסתיים ב־ 1974, עם החתימה על הסדרי הביניים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בסופו של אותו עידן עבר מוקד הסכסוך הישראלי־ערבי ליחסים שבין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלסטינית. עם החתימה על הסכמי הביניים והסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן, החלו מדינות ערב לצאת ממעגל העימות. האסכולה ההגמונית בישראל, שקבעה עד אז כי יסוד הסכסוך הוא חוסר הנכונות של מדינות ערב להכיר בקיומה של מדינת ישראל, פינתה את מקומה בהדרגה לתפיסה שזיהתה במוקד הסכסוך את יחסי הפלסטינים וישראל.