פרסומים

ב- 18 בדצמבר הציג נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, את מסמך אסטרטגיית הביטחון הלאומי של הממשל. המסמך מפרט את תפיסת העולם של הממשל בתחום הביטחון הלאומי ואת העקרונות האמורים להנחות את פעילות הממשל בבואו לממשה. כך למשל, המסמך הנוכחי משלב מדינות בנושאים פנים-אמריקאים עם מדיניות חוץ, במסגרת אסטרטגיית "אמריקה תחילה" שהבטיח הנשיא טראמפ במערכת הבחירות. למרות שהמסמך איננו מציג מתווה אסטרטגי סדור, הוא מצביע על העקרונות המרכזיים המנחים את הממשל ומדגיש את הצורך בדיאלוג אמריקאי-ישראלי לשם גיבוש אסטרטגיית מדיניות ביטחון מתואמת במזרח התיכון.

העקרונות המרכזיים

לפי מסמך האסטרטגיה האמריקאי, הזירה הבינלאומית מאופיינת בתחרות בין ארצות הברית לבין שלוש קבוצות שונות של איומים: האחת היא המעצמות "הרביזיוניסטיות" - סין ורוסיה; השנייה היא המדינות "הסוררות" - איראן וצפון קוריאה; השלישית כוללת ארגוני טרור ג'יהאדיסטים, כדוגמת 'המדינה האסלאמית' ואל-קאעדה. על מנת לנצח בתחרות, על ארצות הברית להגן על נכסיה ואזרחיה בגבולותיה, ולקדם את האינטרסים שלה ברחבי העולם באמצעות התבססות על שיתופי פעולה וחיזוק הבריתות עם שחקנים אזוריים, החולקים עימה אינטרסים וערכים משותפים. בניגוד למה שטענו חלק ממבקריו של טראמפ, אין מדובר באסטרטגיה של התבדלות, אלא דווקא ברצון להשפיע על המערכת והפוליטיקה הבינלאומית מתוך הבנה כי מדובר באינטרס אמריקאי, על יסוד הכרה בתפקידה ההיסטורי של ארצות הברית. כמו כן לא מדובר באסטרטגיה המקדמת מלחמה או שימוש בכוח, אלא דווקא בכזו המדגישה שאיפה ליציבות על ידי חיזוק העוצמה האמריקאית והקרנתה על מערכת הבריתות הגלובלית שלה.

אסטרטגיה למזרח התיכון

בהקשר למזרח התיכון, המסמך מתייחס לשלושה איומים מרכזיים: התבססות ארגוני טרור באזור ויצוא טרור ממנו לשאר העולם; התרחבות ההשפעה האיראנית באזור, ובמסגרת זו תמיכה בטרור ובחתרנות; ואיומים ליציבות משק האנרגיה העולמי. במסמך מודגש כי אין בכוונתה של ארצות הברית לסגת מהמזרח התיכון או לצמצם את נוכחותה באזור. משמעות הדברים היא כי אין בכוונת הנשיא טראמפ להמשיך את אסטרטגיית "הציר (פיבוט)" מהמזרח התיכון למזרח אסיה, שהוביל קודמו ברק אובמה. בנוסף, במסמך נקבע כי המדיניות האמריקאית לא תכלול ניסיון לכפות רפורמות דמוקרטיות על משטרי האזור, כפי שנעשה בתקופתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. עם זאת, מצוין כי ארצות הברית תתמוך במשטרים אשר יחליטו לקדם רפורמות עצמאיות, ובמסמך מוזכרות במפורש בהקשר זה ערב הסעודית ומצרים.

במסמך נטען גם כי הממשל הנוכחי איננו מקבל את ההערכה של ממשלים קודמים כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מכשול מרכזי לשלום במזרח התיכון. לעומת זאת, חוזרת הערכתו של הנשיא טראמפ כי איראן היא גורם מרכזי לאי-היציבות באזור והיא אינה חלק מהפתרון לבעיות בו. למעשה, מדובר באימוץ הטיעונים הישראלים. לצד זאת, המסמך מבהיר כי הפתרון לאיום האיראני יהיה במסגרת קואליציה שתציב חזית אחידה ורחבה ואשר תיצור מאזן כוחות אזורי נגד איראן, וכך תבסס יציבות במזרח התיכון. לפי המסמך, על קואליציה זו להתבסס על שיתוף פעולה בין מדינות המפרץ הסוניות ולכלול גם שיתוף פעולה עם ישראל. מדובר בשני תנאים אשר טרם הבשילו, וקשה להעריך כי יגיעו לידי הבשלה בזמן הקרוב.

השלכות לישראל

מסמך האסטרטגיה האמריקאי מאפשר להנהגה הישראלית להעריך את ההזדמנויות והאתגרים שבפניה, האמורים להיות מושפעים מתפיסת העולם האמריקאית והמדיניות שתיגזר ממנה ביחס למזרח התיכון. ראשית, חשוב להדגיש כי המסמך חושף פערים באסטרטגיה האמריקאית, וכן אינו מפרט צעדים ספציפיים שהממשל מבקש לנקוט במטרה לתרגם את האסטרטגיה המוצהרת הלכה למעשה. מקור לחשש הוא האפשרות שהגישה המוצגת לא תתבטא במלואה במעשים וכתוצאה מכך, בין היתר, תימשך חתירתה של איראן להרחבת השפעתה באזור ללא הפרעה משמעותית. פער זה צפוי לעלות לדיון במסגרת השיח בין זרועותיו השונות של הממשל ובתוכן לגבי המדיניות שיש לנקוט לאור עקרונות המסמך, בעיקר בתחום האסטרטגיה הצבאית. משמעות דברים אלה היא כי בתקופה הקרובה תהיה לישראל השפעה על גיבוש המדיניות האמריקאית בפועל.

מכאן שיש צורך בניהול דיאלוג אינטימי ושוטף בין ישראל לבין ארצות הברית, שתכליתו היא גיבוש אסטרטגיה אמריקאית-ישראלית מתואמת נגד איראן, שתבטיח את יישום העקרונות שמוצגים במסמך האמריקאי ובצד זאת תשמור על האינטרסים הישראלים. על אסטרטגיה משותפת זו לכלול הסכם בין וושינגטון לירושלים, שיתמקד בעקרונות לפעולה מתואמת במקרה של הפרות איראניות שונות את הסכם הגרעין שנחתם בינה לבין המעצמות (ושישראל איננה צד בו). 'הסכם צד' זה אמור לכלול שמירה על יכולת ישראלית עצמאית לעצור את איראן מחציית הסף הגרעיני כמוצא אחרון. גם סוגיות המאמץ המודיעיני, הפרמטרים לשיפור הסכם הגרעין וההתמודדות עם תכנית הטילים האיראנית נדרשים להיכלל בין ההבנות שיש לגבש. בנוסף, על ישראל וארצות הברית לתאם את מהלכיהן נגד האיומים האיראנים שאינם קשורים לתכנית הגרעין – בעיקר הפצת טרור ונשק במזרח התיכון וכן ההתבססות האיראנית בסוריה.

בהקשר הזה חשוב להדגיש כי המענה האמריקאי לאיום האיראני, כפי שהוא מנוסח במסמך האסטרטגיה שהציג הנשיא טראמפ, מתואר בלשון הגנתית: היעד הוא נטרול הפעילות האיראנית, בעיקר באמצעות חזית שתיצור מאזן כוחות אזורי. כלומר, מדובר בבלימת הפעילות האיראנית וצמצום נזקיה, ובשיתוף פעולה מצד השחקנים הפרו-אמריקאים האזוריים כתנאי להשגת יעדים אלה. אלא שבפועל, תפיסה זו משאירה את ישראל בחזית המאבק מול איראן כאשר היכולת להקמת חזית אזורית רחבה מותנית ביכולת של מדינות המפרץ לשתף פעולה דווקא כאשר המתח ביניהן גובר נוכח ניסיונות בית המלוכה הסעודי לקדם את מדיניותו באגרסיביות ולכפות זאת גם על שאר מדינות המפרץ. יתר על כן, בהיעדר התקדמות בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים צפויות מדינות המפרץ, ובכללן ערב הסעודית, לגלות מוכנות מוגבלת ביותר, אם בכלל, לשתף פעולה עם ישראל. לכן, כחלק מהדיון הישראלי-אמריקאי יש לבחון חלופות לפעילות משותפת בהינתן אי-יכולת לממש את רעיון החזית האנטי-איראנית האזורית.

פער נוסף במסמך האסטרטגיה האמריקאי הוא היעדר סדר עדיפויות בין הזירות השונות. קיים חשש, שלמרות שאיפת הממשל לא להסיט מהמזרח התיכון לאסיה יותר תשומת לב ומשאבים, הוא יעשה זאת בכל זאת - עקב האיום הגובר מסין, המרכזיות הכלכלית הגוברת של אסיה והאיום הגרעיני הנשקף מצפון קוריאה. על רקע זה על ישראל לבחון את השפעתם של תרחישים שונים על הנכונות האמריקאית לממש את המדיניות המוצהרת במזרח התיכון ולשתף במסקנות הבחינה את הצד האמריקאי בעת הדיון עימו על אודות תיאום אסטרטגי.

לבסוף, המסמך האמריקאי לא מתייחס לתפקיד המפתח שרוסיה השיגה בסוריה ולהשפעתה העולה במזרח התיכון כולו. מדובר בסוגיה קריטית בהקשר התיאום בין ישראל לארצות הברית: בעוד רוסיה מתוארת כיריבה אסטרטגית של ארצות הברית, הפועלת נגד האינטרסים שלה, ההנהגה הישראלית נדרשת לפעול בתיאום הדוק עם מוסקבה עקב נוכחותה בסוריה, הפוטנציאל להסלמה ביניהן על רקע זה, וכן ההזדמנות להסתייע ברוסיה כדי לבלום חלק מהפעילות האיראנית במדינה זו. מכיוון שכך, על הדיאלוג האמריקאי-ישראלי לכלול התייחסות לדינאמיקה משולשת זו, להתמקד בתיאום ציפיות בין ירושלים לוושינגטון בנוגע למדיניותן בסוריה, ובפרט ליצור מנגנונים שייטיבו למצות את ההשפעה על רוסיה כדי שתפעל להגביל את מהלכיה של איראן באזור – על כל היבטיהם.