פרסומים
בתוך: שישה ימים וחמישים שנה, קובי מיכאל, גבי סיבוני, ענת קורץ, עורכים. המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 2017

מאמר זה בוחן את המענים המשתנים שמספקת מדינת ישראל לתושביה נוכח שינויים במסכת האיומים על החזית האזרחית בישראל (שכונתה בעבר "העורף") מאז מלחמת ששת הימים ועד ימינו. המאמר מציג פרדוקס אסטרטגי תלת־ממדי המלווה את מדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות: הממד הראשון של הפרדוקס הוא שככול שהאיום המסורתי של מדינות וצבאות ערב פוחת, כך מתעצמת תפיסת האיום הביטחוני של תושבי מדינת ישראל; הממד השני הוא שעל אף עוצמתה האסטרטגית של ישראל ויתרונה המובהק על יריביה התת־מדינתיים בכול הרמות ובכול התחומים, ישראל מתקשה להסיר את האיומים המתמשכים והמתעצמים שיריבים אלה מציבים על החזית האזרחית; הממד השלישי הוא שמדינת ישראל עצמה תורמת, בפרשנויותיה הרשמיות והציבוריות בנוגע לאופי ולמשקל האיום על החזית האזרחית, לתהודה רחבה של איומים אלה, ובכך מעצימה אותם במרחב האזרחי. לכול אלה יש השלכה ישירה ושלילית על תודעת האיום הביטחוני על ישראל, ועקב כך על תפיסת העימות הצבאי עם יריביה.
המאמר דן במשמעויות האיום העכשווי על החזית האזרחית בישראל בפרספקטיבה היסטורית ומציג את האופן שבו חזית זאת תופסת מקום מרכזי ואקטיבי בעימותים הנוכחיים, בשונה מהעורף הפסיבי יחסית שאפיין את מלחמות העבר. המאמר גם מנתח את הפער הקיים בין האיומים הנוכחיים ובין המענים הקיימים או החסרים מולם, ומציג מסקנות והמלצות לצמצומו ברמה האסטרטגית.