פרסומים

בחודשים האחרונים הפך חה"כ ד"ר מנסור עבאס, יו"ר מפלגת האיחוד הערבי (רע"מ), הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית וסגן יו"ר הכנסת, לאישיות הפוליטית הבולטת ברשימה המשותפת, לאור שיתוף הפעולה שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלכים אותם נקט עבאס, דוגמת מניעת ניצחון מפלגות האופוזיציה בהצבעה להקמת ועדת חקירה נגד ראש הממשלה בעניין הצוללות והתבטאויותיו המרמזות על תמיכה בחוק הצרפתי, שימנע את הדחת נתניהו, במקביל להשתתפותו של רוה"מ נתניהו בדיון הפומבי והמתוקשר של וועדת הכנסת למלחמה בפשיעה ובאלימות בראשה הוא עומד, העידו על קשר מתחזק בין השניים. עבאס הצהיר כי ישאף לשתף פעולה עם כל ראש ממשלה שייבחר, כדי לקדם הישגים עבור החברה הערבית. יתרה מזאת, הוא אף אינו פוסל את האופציה להיות שר בממשלה במידה ויקבל הצעה כזו. גישתו נתפסת בדעת הקהל כאמיצה וסקרים הראו שהוא זוכה לתמיכה של מעל 60 אחוזים מהאזרחים הערבים.

בצד התמיכה המתרחבת בו ברחוב הערבי, לפרגמטיות של עבאס, אותה הוא מגדיר כ"חישוב מסלול מחדש", יש השלכות פוליטיות-חברתיות. היא עוררה כעס בקרב ח"כים מהרשימה המשותפת והגבירה את המתח האידאולוגי הקיים ממילא ביניהם. בבסיס המחלוקת עומדת ההיסטוריה הארוכה של דה לגיטימציה מצד המפלגות הציוניות, בעיקר מהימין, כלפי חברי הכנסת הערבים. היחסים הטעונים וחוסר האמון בין המפלגות הערביות לממשלות ישראל בכלל ואלו של נתניהו בפרט, תרמו להכרה שראש הממשלה חותר עתה לפלג את הרשימה המשותפת, כדי לצמצם את הסיכון שהיא תמנע ממנו הקמת ממשלת ימין בבחירות הבאות.

במהלך מערכות הבחירות הקודמות, ניהל נתניהו מסע של הסתה ודה לגיטימציה של הרשימה המשותפת, אשר מייצגת את מרבית הבוחרים הערבים בישראל. סיסמאות דוגמת "או ביבי או טיבי" ו"ערבים נוהרים לקלפי" הגבירו עוד יותר את אי-אמון מצד אזרחים ערבים בממשלה והעיבו על יחסי יהודים-ערבים במדינה. גם לאחר הפרסומים בכלי התקשורת על שיתוף הפעולה המסתמן עם עבאס והצהרותיו הפייסניות כלפי ראש הממשלה, שב נתניהו ותאר את מנהיגי הרשימה המשותפת כ"תומכי טרור". על רקע זה, האסטרטגיה הנוכחית של מנסור עבאס נתפסת בעיני קבוצות פוליטיות בחברה הערבית ומוצגת על ידן כחריגה בשדה הפוליטי-חברתי, ומבטאת פגיעה באינטרסים הלאומיים של הציבור הערבי. עבאס לעומתם, רואה בשיתוף הפעולה עם ראש הממשלה ובניצול המצוקה הפוליטית שלו כהזדמנות היסטורית לקבלת לגיטימציה למעמדם של המחוקקים הערבים והשגת דרישות בתחומים החיוניים לציבור בוחריהם. הוא מודה בכך שנתניהו "מנצל אותו", אך מטעים שזה ניצול הדדי.

הבולטים במתנגדיו של עבאס הם ח"כ אימן עודה, יו"ר מפלגת חד"ש, ומטאנס שחאדה, יו"ר מפלגת בל"ד. עודה אף תיאר את מהליכיו של עבאס מול נתניהו כ"פשע נגד הרשימה המשותפת שההיסטוריה לא תסלח לו עליו". לעומתם, ח"כ הוותיק ביותר, אחמד טיבי, יו"ר תע"ל, השמיע טון מאופק יותר, תוך שהוא מדגיש שנתניהו אינו יכול להיות שותף פוליטי של הרשימה המשותפת.

מאידיאולוגיה לעומתית לפרקטיקה פוליטית גלויה

למרות שעבאס דוגל בריבוי זהויות, מגדיר את עצמו כערבי-פלסטיני ומאמין שניתן לאזן בין זהותם האזרחית הישראלית של הערבים בישראל לזהותם הלאומית הפלסטינית, גישתו הנוכחית מתמקדת בצורך לשוויון אזרחי ללא התייחסות לזהות הלאומית, ליבת זהותם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת.

ניתן למסגר כך את תכלית הגישה של מנסור עבאס:

1. חתירה לשינוי הגישה הפוליטית הרווחת בקרב פוליטיקאים ואינטלקטואלים ערביים לפיה זכויותיו האזרחיות של הציבור הערבי בישראל קשורות לזהותם ולזכויותיהם כמיעוטים אתניים-לאומיים ילידים (מקוריים), המעוגנות במשפט הבינלאומי.
2. שיתוף פעולה פרלמנטרי עם ראש הממשלה ומפלגות הימין, בתמורה לקבלת סיוע ממשלתי לחברה הערבית בנושאים אזרחיים במובהק, ללא התניות אידאולוגיות הקשורות לסכסוך הישראלי - פלסטיני.
3. הפחתת המתיחות בין הנציגות הפוליטית הערבית לבין המדינה, תוך הימנעות מרטוריקה אנטגוניסטית, לטובת האינטרסים האזרחיים של החברה הערבית.
4. פתיחת דף חדש ביחסים בין האזרחים הערביים למשטרה.

גישתו זו של עבאס מקובלת על רוב חבריו בתנועה האסלאמית והוא זכה לגיבוי מלא מ"מג'לס אל-שורא" של מפלגתו.

העובדה שדווקא התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי), מבין המפלגות הערביות, קוראת לשיתוף פעולה פוליטי גלוי עם ראש ממשלה ימני אינה מובנת מאליה. אפשר להניח שתפנית זו קיבלה השראה, בין היתר, מהתפיסה המגולמת במדיניות של נסיכויות המפרץ שהביאה ל"הסכמי אברהם", בהם צידד עבאס בנאומו בכנסת. עבאס התגאה (בראיון לערוץ 20 ב-24.11.20) כי הוא גם שותף לגוף הנקרא "היוזמה הדתית לשלום", בנשיאות הרב מיכאל מלכיאור ושייח ראיד בדיר מהתנועה האסלאמית (הפלג הדרומי). מטרת היוזמה היא עירוב הנהגה דתית במאמץ לקדם שלום בר קיימא במזרח התיכון.

עבאס לא מוצא סתירה בין הערך הדתי לערך הפוליטי-דמוקרטי ולמפלגות ימין. ההסכמים עם הנסיכויות, יחד עם הסכמי "נורמליזציה" שעומדים על הפרק עם מדינות מוסלמיות נוספות, שמו קץ לקונצנזוס הפאן־ערבי, לפיו כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל קשור ומותנה בסוגיה הפלסטינית. ההסכמים עם מדינות המפרץ היוו זריקת עידוד למפלגה האסלאמית להיות המפלגה הערבית הראשונה להתגבר על חסם פוליטי ופסיכו-אידאולוגי ארוך שנים, בהקשר לסכסוך בין מדינתם לבין עמם.

בפברואר האחרון הודיע עבאס על פיצול רע"מ מהרשימה המשותפת וריצה לבחירות הבאות בנפרד ממנה. על פי מרבית הסקרים, מהלך זה מחליש הן את רע"מ, שקיים ספק אם תעבור את אחוז החסימה, והן את הרשימה המשותפת. להיחלשות הרשימה המשותפת בקרב הציבור הערבי תרמו בשנה החולפת שורת צעדים שנויים במחלוקת כמו הצבעתם של חברי הכנסת מ-חד"ש בעד חוק ה-להט"בים והימנעותם של אחרים מהרשימה המשותפת מהצבעה על החוק (למעט חברי המפלגה האסלאמית רע"מ שהתנגדו), כמו היעדרות חלקם הגדול מההצבעה על חוק ההנחות בשכר לימוד לסטודנטים וכמו ההצבעה נגד "הסכמי אברהם".

הסוגייה הפוליטית העיקרית שעוררה את המחלוקת עם הרשימה המשותפת נוגעת כמובן לנכונות של עבאס לחבור לנתניהו ולכל ממשלה ציונית תמורת קבלת תקציבים וקידום חוקים לטיפול בבעיות הכלכליות והחברתיות של האזרחים הערבים בישראל. זאת, על רקע המציאות הפוליטית המורכבת של החברה הערבית בצל הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. גישתו של עבאס מציעה פשטות אידיאולוגית, שיכולה אולי לאפשר לרוב היהודי ולמיעוט הערבי לנהל שיח קונסטרוקטיבי ופרקטי בסוגיות האזרחיות-חברתיות העומדות בראש סדר היום של החברה הערבית, מה גם ויש להם רלוונטיות גם לציבור היהודי.

נראה, כי ההימור האסטרטגי של עבאס על עתיד הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, והסטייה שלו מהנורמות הפוליטיות והערכיות שנתפסו כשבירת טאבו בתרבות הפוליטית הערבית בישראל, לא זכו בהכרח לשינוי של ממש בגישתו הבסיסית של ראש הממשלה כלפי המיעוט הערבי. ברמה ההצהרתית העביר ראש הממשלה לאחרונה מסר ברור לפיו הוא לא ישען על תמיכה של מפלגה לא ציונית בכנסת וכי רע"מ אינה פרטנר פוליטי מבחינתו. לעומת זאת, מפלגות ציוניות אחרות כמו יש עתיד, מרצ והעבודה, מפגינות כיום – לפחות הצהרתית - יותר פתיחות כלפי שיתופי פעולה אפשריים עם הרשימה המשותפת. על כן, הן עשויות לזכות ביותר קולות מאזרחים ערבים מאוכזבים מהתנהלות עבאס-נתניהו ומהישגיה המוגבלים של הרשימה המשותפת, אך עדיין רוצים לקחת חלק בתהליך הפוליטי. השינוי הדרמטי בגישתו של עבאס משקף ניסיון להציע חלופה פוליטית שתבטא סדר עדיפות פוליטי, אזרחי ולאומי עבור האזרחים הערבים. ההיערכות לבחירות הקרובות מראה כי מפלגות שמאל ושמאל-מרכז יכולות להיות אלטרנטיבה עבור מצביעים ערבים שעד כה נהגו להצביע על בסיס אתני ועדתי.