פרסומים

עם השתלבות מפלגת רע"ם בקואליציה ממשלתית לראשונה בפוליטיקה הישראלית, עם סדר יום אזרחי, עולות מספר שאלות: האם אכן נפרצה הדרך לשותפות פוליטית יהודית-ערבית בשלטון? אם כן, מה המשמעות מבחינת הטיפול בנושאים הלאומיים והביטחוניים? ואם לא, מה המשמעות מבחינת עתיד מקומם והשתלבותם של הערבים בחברה ובמדינה?

אמנם המערכת הפוליטית הערבית נחלשה בבחירות האחרונות לכנסת, בשל יציאת מפלגת רע"ם מהרשימה המשותפת, אחוז ההצבעה הנמוך מאוד והייצוג הערבי בכנסת שירד מ-15 ל-10 מנדטים. אלא שבפועל מתפתחת עתה דינאמיקה של התחזקות הנוכחות והמעורבות של המפלגות הערביות בפוליטיקה הישראלית, באופן חסר תקדים.

רע"ם כמפלגה דתית-אסלאמית שמרנית לומדת לפעול במסגרת קואליציה שיש בה מפלגות ליברליות. אנשיה מגבשים פשרות בנושאים רגישים שונים כמו זכויות הלהט"בים וחוק האזרחות, וצולחים משברים דתיים הנוגעים להר הבית /אל-חרם אל-שריף. זאת, במטרה לשמור על שלמות המסגרת הקואליציונית.

במקביל, מתקיים שיתוף פעולה פוליטי ער בין האופוזיציה בראשות הליכוד, לבין הרשימה המשותפת, כשבמקרים מסוימים חברי הכנסת של המשותפת מצביעים ביחד עם האופוזיציה. בנוסף לכך, מתקיים דיאלוג בין הרשימה המשותפת לבין הקואליציה למתן רשת ביטחון בסוגיות מסוימות, למשל, בהצבעה הצפויה על תקציב המדינה, תמורת הבטחות שונות בתחומים האזרחיים. דיאלוג רב ממדי זה מחריף את הקונפליקט הקיים בין רע"ם לרשימה המשותפת, המייצג את המאבק ביניהן על אשראי בגין הישגים שהם רוצים להציג לציבור בוחריהם. שורשי המחלוקת בין רע"ם לרשימה המשותפת עמוקים יותר. מבחינת רע"ם, אין כל הצדקה שחד"ש הקומוניסטית, בעלת הערכים הליברליים, תנהיג את הציבור הערבי שרובו מסורתי-דתי, אלא דווקא התנועה האסלאמית.

סלע מחלוקת נוסף בין רע"ם לרשימה המשותפת נוגע לשאלת שיתוף הפעולה הפוליטי היהודי-ערבי וההשתלבות בקואליציה ממשלתית. לדעת יו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, על המפלגות הערביות להשתלב בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה כדי להבטיח הקצאת משאבים והישגים ממשיים בנושאים האזרחיים החיוניים לחברה הערבית. הוא יוצא חוצץ נגד מפלגות הרשימה המשותפת, הבוחרות לדבוק במטרות אידיאולוגיות לאומיות שלא ניתנות להגשמה בזמן הנראה לעין, ומעדיפות להישאר באופוזיציה "כל עוד הכיבוש נמשך".  לדידו, יש לשאוף להשתלב בכל קואליציה ממשלתית,  כדי להשפיע מבפנים על המדיניות כלפי החברה הערבית בישראל.

המגמה המתפתחת בהווה, של העמקת השתלבות הערבים בפוליטיקה הישראלית, בקואליציה ובאופוזיציה, מהווה אמנם פריצת דרך תודעתית אצל הערבים והיהודים ועשויה להכשיר את הרעיון של שותפות פוליטית יהודית-ערבית, הלכה למעשה. ואולם, קשה בשלב זה להעריך אם השתלבות זו תמשיך להתקיים או שהיא תיזכר כאירוע חולף - תוצאה של צירוף מקרים הקשור לאילוצים פוליטיים זמניים של המפלגות היהודיות.

נראה, כי רוב הציבור הערבי בשל לשותפות פוליטית ערבית-יהודית ומצפה מהמפלגות הערביות להיחלץ ממקומן הקבוע באופוזיציה ולהשתלב בקואליציה, או לפחות להיות גוש חוסם מבחוץ. וזאת, על מנת לדאוג לאינטרסים אזרחיים החיוניים לו. לעומת זאת, רוב הציבור היהודי עדיין לא בשל לשילוב הערבים בממשלה: למעלה מ-50 אחוזים מתנגדים לכך. לכן, ניתן להעריך, שאם וכאשר יאוחו הקרעים בין מפלגות גוש ימין - יהיה בכוחן לשוב ולהקים קואליציה ממשלתית מבלי להזדקק לקול הערבי.

ראוי להוסיף בהקשר זה, את הדעה הרווחת בימין הקיצוני, המזהירה מפני הסכנה של שיתוף מפלגות ערביות בכל קואליציה שהיא. ההסבר הוא שרע"ם היא סניף של האחים המוסלמים ומטרתה היא להקים מחדש את המדינה האסלאמית, בעוד שיתר המפלגות הערביות מבקשות להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית. בהתאם להסבר זה, אם ישראל תאפשר למפלגות הערביות להשתלב בשלטון ובקבלת ההחלטות ברמה הלאומית, כי אז היא תחל לצעוד בדרך שסופה יהיה איבוד זהותה היהודית.

האטרקטיביות של כינון קואליציה עם מפלגה/ות ערבית/ות עלולה להיפגם, אם יתברר שלא ניתן לקיים קואליציה עם סדר יום אזרחי בלבד ולהתעלם מהנושאים הלאומיים והביטחוניים, בהם קיים קושי אובייקטיבי להגיע לפשרות. במצב זה הקואליציה צפויה לסבול מאי יציבות קבועה והממשלה אף עלולה ליפול. אם כך יקרה, יש להניח שמפלגות יהודיות יירתעו מלחזור על ניסיון כזה בעתיד.

אם הניסיון של שילוב הערבים בפוליטיקה הישראלית ינחל כישלון, בעטיין של סוגיות לאומיות, ביטחוניות או ערכיות, או אם הממשלה לא תעמוד בהתחייבויותיה הקואליציוניות לערבים בנושאים החברתיים והכלכליים, ינחל הציבור הערבי אכזבה ויחווה משבר ציפיות. הדבר יהווה הוכחה מבחינתו, כי אין סיכוי אמתי להשתלבות הערבים בשלטון ובתהליכי קבלת ההחלטות במדינה. להתפתחות כזו יכולות להיות השפעות שליליות מרחיקות לכת, כמו צמצום ניכר בשיעור ההצבעה של הערבים בבחירות לכנסת וירידה משמעותית בכוחן של המפלגות הערביות. במקביל, צפויים להתחזק גורמים קיצוניים בחברה הערבית, כמו הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ותנועת בני הכפר. אלה מחרימים בקביעות את הבחירות לכנסת וקוראים לבדלנות.

יש להניח, כי במקרה כזה יפגעו, או לפחות יואטו, תהליכי ההשתלבות של הערבים בחברה ובמדינה – תהליכים שהם חשובים וחיוניים ליציבות החברתית והכלכלית של המדינה ולביטחון הלאומי. על כן, יש מקום לראות במציאות הפוליטית החדשה שהתהוותה, כשעת מבחן לחברה היהודית ולחברה הערבית, בהקשר להשתלבות הערבים בחברה ובמדינה.

יהיה על החברה הערבית ומנהיגותה לקיים שיח פנימי עמוק בשאלות יסוד הנוגעות להשתלבות, כדי להיות שותפים בשלטון ולשאת באחריות לניהול המדינה. הם יצטרכו לגבש יעדים מוסכמים עבור החברה הערבית, באופן שיאפשר לה לשמור על איזונים בין הזהות הלאומית לבין הזהות האזרחית. כך, למשל, יהיה עליהם להכריע לגבי מיקומו של הנושא הלאומי-הפלסטיני בסולם העדיפויות של החברה הערבית בישראל, וכן בסוגיות חברתיות ערכיות ומוסריות.

במקביל, קיימת אחריות על המפלגות היהודיות להכיר בלגיטימיות של הקול הערבי ושל המפלגות המייצגות אותו, להכיר בכך שהערבים הם אזרחים שווי זכויות וחלק בלתי נפרד ממרקם החיים במדינה ולכן הם מהווים, בהכרח ובצדק, כוח פוליטי לגיטימי שנכון לקיים אתו שותפות פוליטית. עליהן להבין שהשותפות הזו תתרום בסופו של דבר לשיפור במעמדה של החברה הערבית לטובת המדינה ולטובת החברה הישראלית בכללה.