העדויות בפני ועדת טירקל

עדת טירקל לבדיקת אירועי המשט החלה בשבוע שעבר את דיוניה. בשלושת הימים הראשונים העידו שלושת האישים המרכזיים הקשורים לפרשה: ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. העדויות של השלושה, שברובן ניתנו בפומבי, מעלות שאלות ואף תהיות מסוימות בכל הקשור לממשק הרגיש והחיוני בין הדרג המדיני והדרג הצבאי.

התקשורת והעניין הציבורי התרכזו בעיקר בשאלת האחריות. ראש הממשלה וגם שר הביטחון הואשמו בכך שניסו להתחמק מאחריות ולהטיל אותה על הדרגים שמתחתם. נדמה שקיימת מידה לא מבוטלת של הגזמה בהאשמה זו. אחריותם הכוללת של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לפעולות הצבא מעוגנת במשטר החוקתי של מדינת ישראל ואין כל אפשרות להתחמק ממנה. ראש הממשלה, מכוח היותו ראשון בין שווים ומכוח הסמכויות המוקנות לו נושא באחריות העליונה לכל ענייני המדינה. אם שר הביטחון לא מתפקד כראוי, מחובתו ובסמכותו של ראש הממשלה לפטר אותו ולהחליפו באחר.

שר הביטחון מופקד, מטעם הממשלה, על הצבא והוא נושא באחריות פרלמנטארית ישירה לכל פעולות הצבא. אם הצבא אינו מתפקד כראוי, מחובתו ובסמכותו של שר הביטחון לפעול ללא דיחוי לתיקון המצב, לרבות באמצעות ביצוע שינויים פרסונאליים בפיקוד הבכיר.

ועדת בדיקה כגון ועדת טירקל, אמורה לאתר את מוקד התקלה וסיבותיה ולא לקבוע אחריות-על. אם בקביעת אחריות-על עסקינן, די היה להצהיר שראש הממשלה ושר הביטחון נושאים בה ולא היה צורך לשם כך בגביית עדויות. ראש הממשלה בעדותו ביקש להבהיר שמפאת העדרו מן הארץ וקשיים צפויים בקשר הרציף עימו ועל מנת להבטיח שהמבצע כולו על כל היבטיו ירוכז בידי גורם אחד, מצא לנכון להטיל על שר הביטחון לרכז את כל הפעילות בקשר לעצירת המשט – דבר אשר נשמע סביר ביותר. שר הביטחון הביע את עמדתו לפיה תהליך קבלת ההחלטות בדרג המדיני היה תקין וההחלטה לעצור את המשט הייתה נכונה והתקלה נעוצה בביצוע כושל של המשימה – דבר שעל פניו נראה גם הוא סביר ואולי גם נכון. אין לראות באמירות אלו התכחשות לאחריות, אשר, כאמור, ממילא אינה אפשרית.

אולם אם ההיטפלות לסוגיית האחריות נראית קנטרנית ולא במקומה, הרי שאמירות אחרות בעדויותיהם של שר הביטחון והרמטכ"ל מעלים תהיות ושאלות לא-פשוטות. אמירתו של שר הביטחון שהוא לא היה מודע למתחים בין גורמי המודיעין השונים (מספן מודיעין בחיל הים, אמ"ן והמוסד) תמוהה. ראשית, הדאגה לכך שגורמי המודיעין השונים יפעלו מתוך תיאום ושיתוף פעולה מלאים היא באחריותם האישית של ראש הממשלה ושר הביטחון. שנית, קיומם של מתחים רציניים בין גורמי מודיעין שונים הוא בבחינת סוד גלוי המוכר לכל אדם שני במדינה וקשה להבין איך עובדה זו נעלמה מידיעתו של שר הביטחון.

אולם, הדבר המפתיע ואולי אף המדהים ביותר בעדויות הוא אמירתו של שר הביטחון לפיה הדרג המדיני קובע את ה"מה" ואילו הדרג הצבאי קובע את ה"איך". פרופ' יחזקאל דרור, חבר ועדת וינוגרד ואחד המומחים הבולטים ביותר לחשיבה אסטרטגית ולתהליכי קבלת החלטות, הגיב לאמירה זו באומרו: "זו טעות גדולה, אין דבר כזה, זה פשוט לא בא בחשבון. זה מקומם...". ואכן האמירה שהצבא קובע את ה"איך" מנוגדת הן לעובדות החיים ולפרקטיקה שהשתרשו בישראל במשך עשרות בשנים והן ליסודות המשטר החוקתי של המדינה.

דוד בן גוריון כבר קבע, במאמרו המכונן על אופיו של צה"ל, כי הצבא אינו קובע מאומה - אפילו את ארגונו הפנימי הוא אינו מוסמך לקבוע וגם לא את מערכות הנשק בהן ישתמש. הצבא יכול להציע אבל מי שמוסמך לקבוע בכל עניין ונושא הוא אך ורק הדרג האזרחי הנבחר. קביעה יסודית זו היא מן המוסכמות שעד היום לפחות לא קמו עליה עוררין.

בדורות קודמים היה אולי מצב בו הדרג המדיני היה קובע את המטרה ומשאיר את דרך השגתה למפקד בשטח. אולם ימים אלו עברו בלי שוב, וזאת משום השוני הרדיקלי באופי המלחמות, במקומה ואופיה של התקשורת ובאופיו של העולם שנהפך לכפר גלובלי. כבר בשנת 1951, דאג הנשיא טרומן להסביר אמת זו לגנרל דגלאס מקארתור וכאשר הגנרל המהולל וגיבור המלחמה לא הצליח להפנים את השינוי – הוא פוטר.

הדבר אמור במיוחד וביתר שאת לגבי ישראל, בה לכל פעולה ברמה הטקטית יכולה להיות השפעה אסטרטגית מרחיקה לכת. אמת זו היא העומדת ביסוד המושג הידוע של ה"רב"ט האסטרטגי", שפירושו הוא שגם לטעות של חייל במחסום ביהודה ושומרון יכולה להיות השלכה ברמה האסטרטגית. והרי האירוע של עצירת המשט הוא אולי הדוגמא הטובה ביותר למקרה בו כשל ברמה הטקטית הסבה לישראל נזק אסטרטגי חמור ביותר. משום כך ברור שקביעת ה"איך" חייבת להימצא בידי הדרג המדיני.

מסקנתה המרכזית של ועדת וינוגרד, כמו גם של שלל ועדות החקירה שקדמו לה, הייתה שחסרה לממשלה יכולת בקרה על הצעות הצבא וחיוני שיהיה גורם אזרחי אשר יוכל להציג לפני הממשלה חלופות להצעות הצבא – חלופות אשר במקרים רבים (וכנראה גם במקרה של עצירת המשט) קיימות בתוך הצבא עצמו או במוסדות ממלכתיים אחרים (דוגמת משרד החוץ) אך אינן מובאות, משום מה, לידיעת הממשלה. לשם כך חוקק חוק המל"ל אשר נתן שיניים למטה לביטחון לאומי שליד ראש הממשלה. לא ברור איפה היה המל"ל בכל הקשור לאירוע המשט.

באשר לעדותו של הרמטכ"ל, תמוהה אמירתו לפיה הלקח המרכזי שהפיק מהפרשה ומהכשלים שהתגלו בביצוע המשימה הוא שבפעם הבאה יש להשתמש בצלפים. הפעולה הייתה כושלת אך ורק משום שבביצועה נהרגו תשעה אזרחים על אוניה אזרחית, וזאת על אף העובדה שודאי לא מדובר באזרחים חפים מפשע. אין מנוס מלשאול אם זאת תגובת העולם כאשר ברור שלוחמי השייטת פעלו מתוך הגנה עצמית ומול סכנת חיים של ממש, מה תהיה התגובה אם צלפים יפגעו בנוסעי האנייה בטרם ניסו חיילי צה"ל להשתלט עליה באמצעים אחרים. האם הלקח המרכזי לא צריך להיות שצה"ל צריך לפתח אמצעי אל-הרג ואמצעים אחרים אשר באמצעותם יהיה ניתן להשתלט על אוניות בלי לגרום למותם של אלו הנמצאים עליהן? והשאלה היותר חשובה היא האם צה"ל באמת הפנים את אופי הלחימה וסוגי האתגרים החדשים בפניהם ניצבת ישראל.