פרסומים

"היית סמל ומופת לנציג של משטרה לאומית. שוטר מוסלמי מסור, אשר אוכף את החוק במקצועיות, במסירות וללא משוא פנים"

מפכ"ל המשטרה רנ"צ רוני אלשיך בהספד לרס"מ סנד זמירו ז"ל, מקלנסווה, שנהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודתו במשטרה.

הספד זה, לכאורה רגיל לאוזני אזרח יהודי, מגלם בתוכו, מבחינת האזרח הערבי, את מהותו של השסע בין המשטרה והחברה הערבית. המילים "משטרה לאומית" ו"שוטר מוסלמי" נאמרו מטעם המפכ"ל במטרה להעביר מסר ברור באשר לאתוס המכונן של המשטרה המכתיב את פעילותה בחברה הערבית, על מנת לחדד את המחלוקות האמתיות בבסיס שסע זה. זו אכן הטענה המרכזית של החברה הערבית כלפי המשטרה: האתוס המכונן שלה הוא אתוס לאומי וביטחוני במהותו. האתוס האזרחי הוא אך נלווה. אתוס זה משפיע באופן מובהק הן על פעילות המשטרה ביישובים הערבים והן על האופן שבו תופסת החברה הערבית את המשטרה.

ההיסטוריה של המפגשים בין המשטרה לחברה הערבית מאששת טיעון זה, שביטויו המובהק ב"שיטור יתר": הפגנה בכפר קאסם (יוני 2017) שמטרתה להמריץ את המשטרה לפעול נגד ארגוני פשיעה ושמירה על חיי המפגינים ומשפחותיהם, הסתיימה בהרוג מבינם; הפגנה אזרחית כזו תהפוך כהרף עין לנושא לאומי, כטענת המשטרה, ואף כראייה לשנאת יהודים, כטענת שר בכיר בממשלה. באירוע זה התקבע המסר שעליונות שמירת הכבוד של המשטרה, כמייצגת את הריבון היהודי, בעקבות שריפת ניידת משטרה, כנושא יותר חשוב מחיי האזרחים הערבים שבקרבם המשטרה אמורה לפעול. זאת, בניגוד לתוצאות שונות בהפגנות סוערות לא פחות בתל אביב ובשכונות חרדיות בירושלים, שבהן האתוס המפעיל של המשטרה הינו אזרחי לחלוטין ושמטרתו שמירה על חייהם וכבודם של המפגינים.

כך גם השוני בהפעלת הכוח השיטורי בשתי משימות אחרות אך כמעט זהות ובפרקי זמן סמוכים: פעילות משטרתית באום אל-חיראן (ינואר 2017), שאליה הגיעו השוטרים חמושים כאילו הם בדרך לפעולה מלחמתית, הסתיימה באזרח ושוטר הרוגים. זו גם מוסגרה באופן מיידי על ידי מפכ"ל המשטרה והשר לביטחון פנים בהקשר לאומני. זאת, בהשוואה לפינוי הרך של ההתנחלות הלא חוקית בעמונה (פברואר 2017) שאליה הגיעו השוטרים עם ציוד מינימלי ובלי נשק, מצוידים בהוראות ברורות לפינוי מתחשב. למקרים כאלה ניתן להוסיף את השימוש שעושה המדינה במשטרה לביצוע משימות הריסת בתים ביישובים הערבים, המבליט בפני האזרחים הערבים את היותה של המשטרה זרועה הארוכה של המדינה לביצועה של מדיניותה המפלה כלפיהם.

 אירועים אלה ורבים דומים מראים על מסגרת תפיסתית של המשטרה המכתיבה את המציאות ביחסים בין המשטרה והחברה הערבית. מציאות זו מתנגשת בשנים האחרונות עם מציאות מקבילה של אלימות גואה ופשע הגובים חיי אדם, מערערים את יציבותה של החברה הערבית ומאיימים לרסקה מבפנים. הנתונים מבהילים: לפי מרכז אמאן, המרכז הערבי לחברה בטוחה, ממוצע הנרצחים השנתי בחברה הערבית הינו 60 קורבנות ואלפי מקרים של פגיעה בגוף וברכוש. לפי סקרים שנערכו בשנים האחרונות נושא האלימות מככב בראש הנושאים המטרידים את האזרחים הערבים. מציאות זו מובילה את החברה הערבית להתחיל תהליך, גם אם איטי ולא עקבי, של חשיבה מחדש על הקשר עם המשטרה, לטובת משטרה אזרחית שתספק שירותי שיטור הוגנים ויעילים. לפי גישה זו המשטרה אמורה להתמקד בטיפול באלימות ובפשיעה, כולל בנושא הנשק הבלתי חוקי והשימוש המופקר בו באירועים פליליים וחברתיים. עד כה פעילות המשטרה בהיבטים אלה התאפיינה ב"שיטור חסר" מובהק.

הדרישה לטיפול משטרתי בבעיות החברה הערבית הפכו לנחלתם של רוב התושבים הערבים, כולל המנהיגות הארצית והמקומית. חברי הכנסת מהרשימה המשותפת יזמו בכנסת מספר ישיבות בנושא זה, הפגנות רבי משתתפים אורגנו ביישובים ערביים מוכי אלימות ועצרות רבות אורגנו מול תחנות המשטרה ביישובים אלה. אלה מחזות בלתי נתפסים לאור העוינות ההיסטורית כלפי המשטרה. סקרים שנעשו ע"י יוזמות קרן אברהם מראים כי יש רוב מוצק בקרב האזרחים הערבים הרואים במשטרה את הגורם שאמור לספק להם ביטחון אישי וכי הם מבקשים שהמשטרה תפעל בקרבם לשם מטרה זו.

מנגד, המשטרה נותרה עם תפיסתה המבכרת את האתוס הלאומי על זה האזרחי. המשטרה בחרה בתוכניות לתגבר את שירותיה בחברה הערבית בשני נושאים בלבד, הנמצאים בלב המחלוקת איתה: בגיוס שוטרים מוסלמים ובפתיחת תחנות משטרה. תכניות אלה נתפסות בחברה הערבית דווקא כניסיון לחזק את הממד הלאומי-ביטחוני של המשטרה ולא את הממד האזרחי שלה, כניצול המצוקה לטובת פגיעה בלכידותם הלאומית של האזרחים הערבים ובזהותם. הראיה מבחינת הציבור הערבי היא אי-הצלחת המשטרה לצמצם את ה"שיטור החסר" ולשפר את התוצאות המאכזבות בטיפול בפשיעה, המשתקפת בהמשך העלייה באלימות ועקב כך בתחושת חוסר הביטחון האישי ביישובים הערביים. מגמות אלה מגדילות את חוסר האמון במשטרה למרות הצהרותיה ופעילותה בשטח. זאת, כאשר האווירה הפוליטית העכורה של יחס עוין של הממשלה ושריה מגבירים את אי-האמון.

ניתן לזהות מרחב של קוטביות בין עמדות המשטרה והחברה הערבית: בקצה האחד, טיעון בחברה הערבית, שהאלימות והפשיעה הן תוצר של מדיניות מכוונת שמטרתה לשמר את החברה הערבית ברמה של בעירה פנימית, שתותיר בידי המשטרה אפשרויות של פיקוח ובקרה עליה. לכן, אין לצפות שהישועה לבעיותיהם תבוא מהמשטרה. בקצה השני, טוענת המשטרה שהאלימות טבועה ומובנית בחברה הערבית ולכן, ביחד עם העוינות המושרשת לכל גורם המייצג את הריבון הישראלי, מקשות עליה לשפר את האכיפה על החוק ושמירת הסדר.

בין שני קטבים אלה נמצא מרחב המחייב את המשטרה לבצע שינוי משמעותי בתפיסת עולמה. מתחייב כאן ניסוח מחדש של האתוס השיטורי לטובת הדגשת ההיבט האזרחי והטמעתו בכל שדרת הפיקוד עד לשוטרים בשטח. על המשטרה להשקיע גם מאמצים כנים לטפל בפשיעה ובמוקדי האלימות ולהציג תוצאות כתנאי ליצירת אמון עם התושבים הערבים, כבסיס ותנאי לפעילות המשטרה בקרבם. בד בבד חובה גם לייצר מעגלי היוועצות ברמה הארצית והקהילתית בין המשטרה והאזרחים, כדי שלאלה תהיה נוכחות בקביעת סדר עדיפויותיה של המשטרה ברמה האסטרטגית, הארצית והמקומית, בהתאם למצוקות ולצרכים של הציבור.

עו"ד רדא ג'אבר הוא מנהל מרכז אמאן - המרכז הערבי לחברה בטוחה.