פרסומים

באפריל 2018 פורסם המסמך "אסטרטגיית צה"ל", ובו הובעה ההערכה כי "בשנים האחרונות ובמבט לשנים הקרובות המעמד האסטרטגי של ישראל מבוסס ובעל מאזן חיובי העדיף על פני כל אויביה במרחב". על פי המסמך, משמעותו של המאזן הזה היא "דעיכת הפוטנציאל למלחמה מול קואליציה צבאית־מדינתית". ואכן, הן מניתוח המכלול האזורי (הסביבה שבה שוכנת ישראל) והן מניתוח פרטני (של המדינות העלולות להיות איום ייחוס מרכזי) עולה כי ישראל אינה צפויה להתמודד בטווח הנראה לעין עם קואליציה אזורית ערבית־אסלאמית רחבה שתשים לה למטרה להציב איום חמור עד קיומי לביטחונה. הסיבות לכך מגוּונות: היעדר אידיאולוגיה הגמונית ומוסכמת שזו מטרתה; יתרונה הצבאי של ישראל ומחסור בעוצמה ובמשאבים בקרב אויביה הפוטנציאליים; פילוגים ושסעים פנימיים עמוקים ובלתי ניתנים לגישור בקרב המחנות הערבי והאסלאמי; התמיכה האמריקאית הגדולה בישראל; היחלשות המסגרת המדינתית והמיקוד פנימה בקרב מדינות האזור; התפיסה של חלק ממדינות ערב שלפיה ישראל היא בעלת ברית — גם אם בלתי פורמלית — בהתמודדות עם אתגרים אסטרטגיים משותפים שבעיניהן חשובים יותר מהסכסוך עם ישראל; היחלשות האפקטיביות של השימוש בישראל )"הישות הציונית"( כבקולב שעליו תולים את בעיות הפנים ומסיחים את דעת הקהל הציבורית מהמשטרים לעבר אויב חיצוני.

תמונת המצב הזאת עלולה להתהפך רק בעקבות שינויים אזוריים דרמטיים, שסבירותם בטווח הקצר נמוכה, כמו הפחתת ההתמקדות — שמאפיינת את מדינות ערב מאז "האביב הערבי" — בענייניהן הפנימיים; שיכוך העימות הסוני־שיעי; נפילת משטרים פרגמטיים ידידותיים. בהיעדר התהליכים האלה, אפילו אירועי קיצון נקודתיים שיעוררו תגובה רגשית אנטי־ישראלית קשה בדעת הקהל במדינות האזור — כמו פגיעה במסגד אל־אקצא, הרג רחב היקף של פלסטינים שייוחס לישראל או לישראלים או סיפוח חד־צדדי של שטחים ביהודה ושומרון — אינם צפויים להביא את משטרי האזור לשנות את מדיניותם עד כדי הקמת קואליציה אזורית רחבה שתשאף להעמיד איום קיומי בפני ישראל (אם כי בוודאי יהיו גינויים וצעדי ענישה חריפים שיכוּונו לישראל כמו החזרת שגרירים וקירור יחסי השלום).