פרסומים

שינויים חברתיים והשפעתם על ההשתתפות הפוליטית של הערבים

החברה הערבית בישראל כיום הינה חברה הטרוגנית הנמצאת בתהליכי שינוי מהירים. קיימים בתוכה פערים מעמדיים, חברתיים וכלכליים ניכרים בין קבוצות שונות באזורים השונים. צמח מתוכה מעמד ביניים של אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, יזמים ועצמאיים, וכן פוליטיקאים ברמה הארצית והמקומית. בני מעמד זה הם הגורמים המובילים בחברה הערבית בכיוון של השתלבות במדינה במישורים החברתיים, התרבותיים ולאחרונה גם הפוליטיים. למעמד הבינוני יש שאיפות וציפיות לרמת חיים גבוהה יותר לעצמו והוא חותר לחולל תמורה כוללת במצבה של החברה הערבית בישראל.

בחברה הערבית מתקיימות במקביל סתירות פנימיות. מצד אחד, ניכרת עלייה ברמת החיים, קיים שיפור ניכר ברמת ההשכלה, התעסוקה וההכנסה של הפרט והמשפחה, כל אלה התורמים בעשור האחרון להשתלבות ברמה האישית: יותר ויותר תושבים ערבים משתלבים כיחידים בכלכלה בתחומים שונים: בעבודה בבתי החולים, ברוקחות, בהיי-טק ועוד. מצד שני, מבחינת הקולקטיב, מסתמנת התדרדרות נמשכת: העדר פיתוח מספיק בישובים הערביים, מחסור בבנייה ציבורית, מחסור בקרקע ובעיית דיור חריפה, וכן אתגרים חריפים של פשיעה ואלימות גואה, הפוגעים בביטחון האישי. בעיות אלו מביאות, בין היתר, לתופעת של הגירה מהישובים הערבים לישובים היהודים, במטרה לשפר את איכות החיים. לפי הערכות שונות כמה עשרות אלפי ערבים, יחידים ומשפחות, מתגוררים כיום בישובים יהודים כמו כרמיאל, נהריה, נצרת עלית, באר שבע ואילת. בנוסף לכך, בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, מהנדסים, רוקחים ועורכי דין, מקימים את משרדיהם ופועלים בערים היהודיות. תופעות אלו מקדמות תהליך בו מתפתחת חברה משותפת מבחינה גיאוגרפית, המחזקת בהדרגה את תחושת השותפות והרצון בהשתלבות. הולכים ונוצרים מרחבים משותפים ליהודים ולערבים, המביאים לשיתוף פונקציונאלי במרחב הציבורי. בה בעת החברה הערבית היא מקוטבת והולכים ומתחדדים בתוכה המתחים הפנימיים על רקע פערים מעמדיים, חברתיים וכלכליים.

התפתחות מעמד הביניים השפיעה על התרבות הפוליטית של החברה הערבית: היא תרמה ליצירת פלורליזם פוליטי ולבחירה במודע של רוב האזרחים הערבים בגישה של השתלבות במרקם הישראלי, במקביל לתביעה להסדרת מעמדם כקולקטיב בעל אינטרסים לאומיים בתוך המערכת הפוליטית והתרבותית הישראלית. המשמעות המעשית של גישה זו היא חתירה פעילה להשתתפות פוליטית קולקטיבית, כדי לשנות את המבנה הפוליטי הקיים ולהשתתף בעיצובו של מבנה חדש שייצר שוויון זכויות אזרחי וחלוקת משאבים מאוזנת. אחת התוצאות הבולטות של גישה זו הינה האסטרטגיה בה בחרה המנהיגות הערבית לצורך צבירת כוח פוליטי, בדמות הקמת הרשימה המשותפת על ידי איחוד כוחות של ארבע הרשימות הערביות בכנסת (חד"ש, רע"ם, בל"ד ותע"ל) והליכה  ברשימה אחת בבחירות לכנסת ה-20 (2015) וה-22 (אפריל 2019) ואלה הצפויות לכנסת ה-23 (מרץ 2020).

להתפתחויות אלה יש השפעה ישירה על היחס של המיעוט הערבי למדינה ועל ההשתתפות בפוליטיקה הישראלית. מדובר בתהליך רב ממדי מתמשך של הבניית חברה חדשה, במסגרתו מתקיים קשר בין התהליכים החברתיים הפנימיים בקרב הציבור הערבי לבין הפעילות הפוליטית הכלל ארצית. תהליכים אלה משתקפים, בסופו של דבר, בעמדות הפוליטיות כלפי המדינה, בשיעורי ודפוסי ההצבעה בבחירות הכלליות, ולהבדיל, בתופעות של ניכור ובדלנות מצד אחרים עד כדי החרמה של הבחירות לכנסת.

מדיניות ממשלות ישראל והשפעתה על הפוליטיקה הערבית

למדיניות שנוקטות ממשלות הימין כלפי האוכלוסייה הערבית במדינה השפעות ברורות על הפוליטיקה הערבית. מדיניות זו מתאפיינת בשנים האחרונות בדו-ממדיות: מצד אחד, השקעה ניכרת ב"שילוב כלכלי עמוק" של הפרט (כמו, למשל, הרחבת מעגלי התעסוקה, כולל בחברות ההיי-טק) במגמה להגיע לרמה גבוהה של שוויון. מגמת השילוב נובעת מהיגיון ניאו-ליברלי ורצון להגביר את פוטנציאל הצמיחה הכלכלית של ישראל ובכך להציג מציאות חיובית (גם) כלפי הערבים; ומצד שני, הדרה פוליטית ותרבותית של הקולקטיב הערבי והדרתו מהמרחב הציבורי. מבחינת ממשלות הימין, שני צדיה של מדיניות זו משלימים אחד את השני ואינם סותרים. טבועה בה ההנחה שההשתלבות הכלכלית והקצאת המשאבים לכך (כמו תכנית החומש 922) יספקו את החברה הערבית וימנעו התנגדות של הציבור היהודי.

למדיניות זו יש השפעה ישירה על היחס של החברה הערבית למדינה ועקב כך גם על מאפייני ההשתתפות שלה בפוליטיקה הישראלית. סוציולוגים בכירים, ביניהם פרופ' סמי סמוחה ופרופ' עזיז חיידר, מעריכים כי דווקא על רקע מדיניות ההדרה הפוליטית והתרבותית ודברי הסתה שמשמיעים מנהיגי הימין כלפי הערבים במדינה, מתחזקת והולכת מגמת הישראליות שלהם. ההסבר נעוץ בכך שהתקפות הימין דוחפות את הערבים לחשוב על קיומם כחלק מהמדינה, ולא בכיוון של ניכור ובדלנות. התוצאה היא שבניגוד לציפייה שתחול ירידה בנטייה של הציבור הערבי להעניק לגיטימציה למדינה, למשל על רקע "חוק הלאום", רוב בחברה הערבית מוכן כיום להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ומרוצה מאוד מכך שהוא חי בה ואינו חלק מהמזרח התיכון הערבי.

פרופ' סמי סמוחה טוען כי במקביל לכך מאובחנת מגמת הקצנה בחברה הערבית כלפי המדינה. זאת, על-פי סקר שערך במחצית 2019 (ממצאי הסקר טרם פורסמו) בו באה לביטוי מגמת הרחבה במתן לגיטימציה לשימוש באלימות כאמצעי של מחאה פוליטית לשם הכרה בזכויות הערבים וקידום האינטרסים שלהם. הסבר אפשרי לכך הוא שככל שהערבים משתלבים יותר בחברה ובכלכלה, יש בקרבם נכונות פוחתת להשלים עם תופעות הקיפוח ועל כן, השימוש באלימות להשגת מטרות הוא דרך פעולה ראויה בעיני חלקם. נראה אפוא שאפשר למצוא התאמה בין קבלת המדינה כלגיטימית, לבין מתן לגיטימציה לשימוש באלימות, לא במישור הלאומי בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כבעבר, אלא כמאבק פנימי על זכויותיהם האזרחיות, כתושבי המדינה וכקולקטיב ערבי.

ההערכה המסתמנת כי יש אולי בכוחם הפוליטי הפוטנציאלי של הערבים להביא להפלת שלטון הימין, שהביא לדידם לריקון מתוכן של אזרחותם, דרבנה רבים בחברה הערבית להשתתף בבחירות והביאה לגידול ניכר בשיעור הצבעתם בבחירות לכנסת ה-22. ניכר היה, שרוב בציבור הערבי תולה תקוות לזכות בייצוג פוליטי בכנסת שיחולל שינוי במציאות חייו במדינה. תרמו לעידוד ההצבעה הבטחות ראשי הרשימה המשותפת כי יתמקדו בכהונתם בכנסת בנושאי פנים, כמו בריאות, חינוך, דיור, תעסוקה, ומיגור האלימות והפשיעה. זאת, על פי סדר העדיפויות המובהק של רובם.

תופעת החרמת הבחירות וההימנעות מהצבעה

עם כל זאת, החרמת הבחירות אינה תופעת שוליים בציבור הערבי: שליש מהמשתתפים הערבים בסקר שערך פרופ' סמי סמוחה (במחצית 2019) תמכו בהחרמת הבחירות. סיבות ההחרמה, לרוב, הן אידיאולוגיות - לאומיות ודתיות. החרמת הבחירות באה לביטוי בבחירות לכנסת ה-21 ביתר שאת בהשוואה לעבר, וכללה גם מסע מאורגן שקרא לציבור לא להשתתף בהצבעה בבחירות. יחד עם זאת, נראה שאין תכלית ממוקדת להחרמה זו, מעבר להסבר של מוביליה שהם אינם מוכנים לשתף פעולה עם הדמוקרטיה הישראלית "המזויפת". העלייה בתופעת ההחרמה שיקפה אז, לדעת סוציולוגים, גם את הקיטוב המעמיק בחברה הערבית: בין אלה הדוגלים בהחרמה לבין רבים יותר בציבור המעוניינים באינטגרציה חברתית ובהשתלבות בפוליטיקה הישראלית.

בצד ההחרמה ניכרה תופעה של הימנעות מהצבעה (במיוחד לכנסת ה-21), על רקע פסימיות בציבור הערבי לגבי מידת האפקטיביות של הצבעתו. פסימיות זו נבעה מהמעמד המודר של הערבים ומפלגותיהם בפוליטיקה הישראלית במשך שנים רבות, וחוסר יכולתם להשפיע על ההכרעות וההתפתחויות ברמה הלאומית, גם כאשר הגיעו להישג של 13 מנדטים (בכנסת ה-20). הציבור הושפע אז מעמדות הליכוד וכחול-לבן (לקראת הבחירות לכנסת ה-21) אשר שללו בפומבי שיתוף-פעולה פוליטי עם הערבים בכנסת: הליכוד הכריז כי אינו מעוניין בקואליציה עם ערבים, ואילו כחול-לבן דחתה אפשרות להישען על גוש חוסם ערבי. מצד שני, ההודעה של המפלגות הערביות שהן אינן מעוניינות להיות חלק מהקואליציה וישקלו אם להוות גוש חוסם (או לא) – התפרשה בציבור הערבי כאילו נציגיהם ויתרו מלכתחילה על האפשרות להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות. במצב עניינים זה, ונוכח הפיצול בייצוג המפלגתי, אכן נרשמה ירידה בשיעור השתתפות של הערבים בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 2019).

המצב היה שונה לקראת הבחירות לכנסת ה-22 (ספטמבר 2019), כאשר המפלגות הערביות התאגדו שוב ברשימה משותפת. ראש הרשימה הצהיר שהחברה הערבית בשלה להיות שחקן משפיע בפוליטיקה הישראלית ולתרום את תרומתה להחליף את שלטון הליכוד - לכינון אלטרנטיבה שלטונית לגוש הימין ולהגנה על ההישגים והערכים הדמוקרטיים בישראל. דברי ההסתה של הימין במערכת הבחירות נגד הערבים (כולל סוגיית הצבת המצלמות בקלפיות), דחף את הציבור הערבי להשתתף בבחירות, מתוך תחושה של "מאבק על הבית" ועל הקיום שמתחיל להיות בסכנה.

שאלת לגיטימיות הקול הערבי והשותפות בקואליציה

מסע הבחירות שניהלו ראשי הרשימה המשותפת לכנסת ה-22, התאפיין בהתלהבות ולווה בתחושות של תקווה שהפעם קיים סיכוי להשפיע על המפה הפוליטית בישראל. ברם, תקוות הציבור הערבי והרשימה המשותפת שמפלגות השמאל-מרכז יהיו בשלות לשיתוף פעולה פוליטי עם הערבים, במיוחד לאור שיחזור ההישג של 13 מנדטים, נכזבו לאחר הבחירות. שאלת הלגיטימיות של הקול הערבי והשותפות הפוליטית בקואליציה ממשלתית התחדדה במהלך הדיונים שנערכו לאחר הבחירות בין הרשימה המשותפת לכחול-לבן ועמדה למבחן – אך לא בהצלחה.

כך, בעוד החברה והמערכת הפוליטית הערבית מבקשות לאמץ את כללי המשחק ולהשתלב בפוליטיקה הישראלית כגורם לגיטימי המייצג חמישית מאוכלוסיית ישראל, עמדות הרוב בציבור היהודי ובמפלגות הימין והמרכז ביטאו רתיעה משתוף פעולה פוליטי עם הרשימה המשותפת. מבחינת הנהגת הימין העמדה היא ברורה ונחרצת: אין לחזור לדוגמה של ממשלת יצחק רבין ולאפשר למרכז-שמאל להגיע לשלטון בעזרת הערבים. מכאן הדה-לגיטימציה המובהקת של החברה הערבית והדרת נבחריה הפוליטיים.

דה-לגיטימציה זו נחלה הצלחה בכך שהרתיעה גם את מחנה המרכז מלשתף פעולה עם הרשימה המשותפת, גם במחיר של וויתור על האפשרות להקים ממשלה. יחד עם זאת, בתוך מחנה המרכז ממשיך להתקיים הוויכוח בסוגיה זו, ששיאו היה בהזמנת ראש הרשימה המשותפת לנאום בהפגנה של גורמי האופוזיציה. נראה כי בתוך כחול-לבן ישנם גורמים המצדדים בשיתוף-פעולה עם הרשימה המשותפת ודוחפים להכשיר בדרך זו או אחרת מהלך בכיוון זה. ראשי כחול-לבן נועדים עם איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, ובוחנים עימו אפשרויות שונות. לדברי עודה, חלק מבכירי כחול לבן היו מעוניינים לאחר הבחירות האחרונות שהרשימה המשותפת תהווה גוש חוסם כדי לאפשר הקמת ממשלת מיעוט, אלא שחברים אחרים במפלגה טרפדו זאת.

בהקשר זה מסבירים מנהיגים פוליטיים מהימין והמרכז, שהם אינם מתנגדים לערבים ככאלה, אלא לגישתם הלא ציונית. הסברים מסוג זה נתפסים על-ידי הציבור הערבי כאמירה גזענית, שכן גם החרדים אינם ציונים ובכל זאת הם כשרים ומוזמנים להשתלב בקואליציה.

נראה כי בתוך החברה הערבית, וגם בשמאל הישראלי, טרם החל שיח פוליטי משמעותי בנוגע ללגיטימיות של הקול הערבי ועדיין לא נבחנו אסטרטגיות אפקטיביות להשיג את המטרות הפוליטיות המשותפות להם ובעיקר להחליף את שלטון הימין. כך למשל, אינטלקטואלים ואנשים מבני המעמד הבינוני בחברה הערבית, נוטים לטעון שהבעיה של זכויות אדם, ובתוך כך שלילת הלגיטימיות של הקול הערבי, היא בעיה של היהודים וקשורה לשאלה האם הם רוצים להיות חברה צודקת או חברה גזענית.

כיום ישנה תמיכה רק בקרב חלקים לא גדולים בציבור היהודי, במרכז-שמאל, הרואה את הקול הערבי כלגיטימי ומוכן לתמוך בשותפות פוליטית עם הערבים בכנסת. בצד זאת נעשים ניסיונות בקרב ארגוני חברה אזרחית יהודים וערבים (דוגמת 'עומדים ביחד'), לייצר מודלים של שותפות יהודית-ערבית מלמטה, מתוך כוונה שהדבר יוביל לתמיכה בפוליטיקאים שירצו להקים בבוא היום מבנים פוליטיים יהודים-ערבים יותר משמעותיים.

סיכום: המשך התקדמות על פני הרצף ביחסי הערבים עם המדינה

ניתן להבחין כי בבחירות לכנסת ה-22 התקיימו שני סוגים של הצבעות מקבילות בקרב הערבים: האחת, הצבעה מעמדית שבבסיסה הרצון להשתלב בחברה, בכלכלה ובתהליכי קבלת ההחלטות במדינה; והשנייה, הצבעת מחאה נגד שלטון הימין, מתוך רצון לחולל מהפך שלטוני במדינה. אלה תרמו לשיעורי ההצבעה הגבוהים, יחסית, בבחירות אלה שהעידו על כך שהרצון בחברה הערבית להעמקת ההשתתפות בהוויה הפוליטית הישראלית ממשיך להתחזק.

המשך קיומה של הרשימה המשותפת ודבקות בסדר יום חברתי-כלכלי אזרחי העונה על רצון וצורכי הציבור הערבי, וכן הצבת מתמודדים שיהיה ביכולתם לפנות לכל שכבות החברה, בדגש על הדור הצעיר ולזכות באמונם – כל אלה עשויים להביא למיצוי גדול יותר של הפוטנציאל האלקטוראלי של הציבור הערבי לכנסת ה-23. זאת, גם אם לא יהיה בו, כנראה, כדי לשנות לחיוב, באופן משמעותי, את משקלם הפוליטי של הנבחרים הערביים.

יש לזכור שחברי הכנסת הערביים ונציגי הציבור שותפים בשנים האחרונות יותר ויותר בתהליכים של קבלת החלטות, במיוחד בנושאים שקשורים לחברה הערבית. המדיניות הפרגמטית של הרשימה המשותפת, המובילה קו לאומי ערבי-פלסטיני תוך שהיא דוגלת בהשתלבות הערבים בחברה ובכלכלה הישראלית - מהווה בסיס לשיתוף פעולה בין המנהיגות הערבית לבין מוסדות המדינה וחלק לא מבוטל מקרב הפקידות הממשלתית הבכירה לצמצום ממדי אי-השוויון האזרחי, ולקידום השתלבות הערבים בתחומי החיים השונים.

הדבר מוכיח שנמשכת התנועה קדימה, על פני הרצף ביחסי הערבים עם המדינה: בין המאמץ להישרדות ושמירה על הקיים בנקודות ההתחלה, ההשתלבות הגוברת והולכת במרקמי החיים השונים בשנים האחרונות, על אף הקשיים הרבים, ועד לשאיפה להגיע לחברה משותפת שוות זכויות. כך, על אף ההחרפה שחלה בעשור החולף ביחסי המדינה והציבור היהודי עם החברה הערבית, משקלם של תהליכי ההשתלבות של הערבים בחברה בישראל נותר המרכיב המכריע המשפיע על יחסם למדינה. תהליכים אלה העמיקו בשנים האחרונות בתחומי החיים השונים והעובדה היא ששתי החברות, היהודית והערבית, מקיימות קשרי גומלין בתחומים רבים ומנהלות שגרת חיים המושתתת על אינטרסים הדדיים. שילוב פוליטי של אזרחי ישראל הערבים גם במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, יעמיק את תחושת שייכותם ואחריותם למדינתם, בלי לפגוע בזהותם התרבותית והקהילתית, ותשרת את האינטרס הלאומי של ישראל, בין אם יושג פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין אם לאו.

על קברניטי המדינה להכיר בכך שהדרך להפיכת החברה הערבית למנוע צמיחה עבור המשק הישראלי, מחייבת התרחקות מאפליה ומהדרה ממוסדת על רקע אתני. הדבר כרוך ביישום תכניות החומש, בגיבוש תכנית חומש שנייה על בסיס לקחי ההצלחה והכישלונות של הראשונה, ויישום הרפורמה בתחום הקרקעות והבנייה באופן שיהלום את מאפייניה וצרכיה של החברה הערבית. לא פחות מכך חשוב להביא לשינוי האווירה והיחס של הנהגת המדינה והציבור היהודי כלפי המיעוט הערבי. נדרש לאמץ חזון וראייה כוללת ביחס לסגירת הפערים בין החברה הערבית לחברה היהודית ולהשגת השתלבות חברתית, כלכלית ופוליטית מלאה של הערבים במדינה, כאזרחים שווי זכויות וחובות. זה לא רק חזון כלכלי חשוב, אלא מדיניות נכונה וצודקת שתחזק ערכית ומעשית את המרקם המדינתי בישראל ותגביר את היציבות החברתית והפוליטית בה.