פרסומים

לאחרונה התפרסם דוח מסכם של היחידה לחקר התעסוקה של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל על תכנית החומש (הקודמת 2016-2012) לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב (בתקציב מקורי רב-שנתי של 3.26 מיליארד שקל, שני שליש ממנו תקציב תוספתי. לפי גרסה ממשלתית מעודכנת התקציב לא עלה על מיליארד שקל). מדובר בדוח חשוב, מפורט, מנותח בקפידה ומבוסס על כלי מחקר מקצועיים. יש לו תרומה רבה להבנת מצבם הקשה של הבדואים בנגב וללימוד סוגיה מרכזית: באיזו מידה משכילה ממשלת ישראל לקדם את מצב האוכלוסייה הבדואית בנגב באמצעות מנופים כלכליים מערכתיים?

המחקר בוחן את יישום החלטת הממשלה (מס' 3708) מ-11 בספטמבר 2011 ואת תוצאותיה בשטח, תוך זיהוי הישגים ואתגרים שעדין נותרו בעינם. תמציתו: בוצעו בשטח פרויקטים חשובים, שעיקרם מכוון לקידום תעסוקה הולמת לבדואים בנגב, ביניהם סלילת כבישי גישה לאזורי תעסוקה, פיתוח תכניות חינוך חדשות וקידום תכניות של הכשרה לתעסוקה. זאת, על בסיס העובדה שמדובר באחת האוכלוסיות החלשות ביותר בישראל, כאשר כל הישובים המוכרים (הישובים הבלתי-מוכרים, החלשים יותר, לא נכללו בדוח) נכללים באשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר – אשכול 1. אחת הסיבות העיקריות לכך היא רמת תעסוקה ירודה: שיעור התעסוקה בגילאי העבודה העיקריים (54-25) נמוך ועמד בשנת 2016 על 65 אחוזים לגברים ועל 25 אחוזים לנשים, לעומת 85 אחוזים ו-83 אחוזים בהתאמה בקרב האוכלוסייה היהודית בדרום.

הדוח מציג שלושה חסמים עיקריים ליישום החלטת הממשלה: א) קשיי התפקוד של הרשויות המקומיות הבדואיות, הכוללים קשיים תקציביים, איוש בלתי-מתאים של תפקידים וקשיי התנהלות מול גורמי ממשל; ב) מחסור בכוח אדם מקצועי, בעיקר במערכת החינוך וברשויות המקומיות; ג) מחסור בתשתיות, כולל תשתיות תחבורה ובמתקנים ציבוריים.

כל אלה, בנוסף לגורמי יסוד מעכבי פיתוח הקשורים למבנה החברתי והתרבותי הייחודיים של החברה הבדואית, למעמד הנשים, למחויבות לשבט ולמשפחה המורחבת ולסדרת סכסוכים על פי המסורת. בצד זאת מציג הדוח גם את הקושי הנובע מחוסר תיאום וחוסר קשר בין התכניות של משרדים שונים מול הבדואים בדרום. תכנית החומש החדשה, לשנים 2021-2017, מתייחסת למגוון אמצעים להתמודד עם חסמים אלה.

מהנושאים הרבים המנותחים בדוח אפשר להתרשם כי הבעיה העיקרית המעכבת, ואולי אף חוסמת לחלוטין, את פריצת הדרך לקידום מצבם של הבדואים בנגב היא סוגיית הבעלות על הקרקעות והיישובים הבלתי מוכרים. הדוח קובע כי "המחלוקת סביב הבעלות על הקרקעות וההשלכות הנובעות ממנה, כולל הריסות בתים, יוצרת מתח בין האוכלוסייה לבין המדינה ומקשה על יצירת אמון ושיתוף פעולה מצד התושבים. המחלוקת סביב הבעלות על הקרקע מעכבת משמעותית את פיתוח הישובים בתחומים בהם נדרשת קרקע, כמו פיתוח אזורי תעשיה, בניית תשתיות תחבורה והקמת מבני ציבור".

ב-12 בפברואר 2017 אישרה הממשלה את תכנית החומש השנייה לאוכלוסייה הבדואית, בתקציב של 3 מיליארד שקל. בהזדמנות זו קבע שר החקלאות, האחראי על המגזר הבדואי בנגב, כי "אסור להשלים עם המציאות הקיימת בקרב החברה הבדואית בישראל. המשך המצב יפגע במדינת ישראל, בחברה הבדואית ובעתיד הנגב... השקעה במגזר הבדואי... היא אינטרס של מדינת ישראל... כך אזרחי ישראל הבדואים יתקרבו יותר למדינת ישראל והחברה הישראלית תתקרב לחברה הבדואית."

מלים כדורבנות. האם התכנית החדשה תביא לפריצת הדרך המיוחלת, ללא הסרה מוקדמת של החסמים הידועים היטב? ספק רב מאוד.