פרסומים

שבעה עשורים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, וכמיעוט של יותר מעשרים אחוזים מכלל החברה הישראלית, הערבים אזרחי המדינה עודם מגששים את דרכם הפוליטית והחברתית בצל מציאות מורכבת ומרובת פנים.

המיעוט הערבי שנשאר בישראל אחרי 1948 עבר תחנות מגוונות לצידה ובצלה של מדינת ישראל, החל ממיעוט שנמצא תחת ממשל צבאי עד 1966, עבור באירועים מכוננים, דוגמת יום האדמה בשנת 1976, וכלה במצבו הנוכחי, אשר דורש השתלבות עם החברה הישראלית, כלכלית וחברתית. דמויות רבות של מנהיגים צמחו בקרב הערבים אזרחי מדינת ישראל, דוגמת הפוליטיקאי והסופר המנוח אמיל חביבי, ראש עיריית נצרת וח"כ מטעם חד"ש תאופיק זיאד ואחרים. אך קיימת תחושה חזקה ברחוב הערבי בישראל כי קיים, בתקופה זו, משבר מנהיגות. החברה הערבית בישראל עברה תמורות מרחיקות לכת. המרכיב העיקרי היה היעדר מרכזים אורבאניים. מתחילת הדרך הייתה זו חברה פלאחית, של איכרים פשוטים, לא מלומדים ברובם ומנותקים מהמרחב הערבי הסובב אותם. המרקם החברתי המתחדש הוביל להצמחת זרמים חדשים שניסו לגבש זהות חדשה מאחדת ולהעניק פתרונות למצבים המתפתחים.

מתוך עבודתי כעורך דין, כפעיל חברתי, כחוקר סכסוכים אתניים וכראש לאחת העיריות הגדולות בחברה הערבית (באקה אל-ע'רביה), נוכחתי לגלות כי אכן קיים משבר של מנהיגות בקרב החברה הערבית בישראל, אשר ממשיכה לחפש אחר מודלים של מנהיגים שיכולים להוביל את החברה הערבית בישראל אל חוף מבטחים, כאלה המסוגלים לתת מענה לצרכים האמתיים של אוכלוסייה המונה מעל לחמישית מכלל אזרחי המדינה.

האם החברה הערבית בישראל לא מצליחה ליצור מנהיגות חזקה, בעלת השפעה, כריזמטית, מובילה, לא מתפשרת, דיפלומטית, בעלת חזון כוללני, מעורה בחברה ממנה היא באה ומיטיבה לדבר עם האחר הישראלי-יהודי? התשובה היא מורכבת. החברה הערבית בישראל זקוקה למנהיג ייחודי, שמסוגל להכיל הרבה תכונות בו בזמן, וכן לקיים דיאלוג מאתגר, גם פנים-חברתי, וגם עם האחר הישראלי. בשונה מההנהגה הערבית בעבר, על מנעדה הרחב, ההנהגה של היום שונה בדרישותיה ובתנאיה, מול תמורות כלכליות, פוליטיות וחברתיות מאתגרות.

חשוב לציין כי אחד מסודות ההצלחה של המנהיגות הערבית הנחוצה היא השילוב בין העבר, ההווה והעתיד. זאת, במובן של הישענות על העבר, כנדבך מכונן בגיבוש הזהות, הבנת אתגרי ההווה, על מכלול המורכבות שבו, והגיבוש של תכנית וחזון עתידיים. במלים אחרות, המנהיג הערבי המיוחל הוא אדם שלא נצמד אל העבר בלבד, אלא גם מבין את ההווה ויודע לחזות את העתיד. השיח הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הערבית בישראל השתנה, אך הוא עודנו כלוא בכמה מקומות חשובים: כל מנהיג שברצונו להוביל ולקדם את חברתו זקוק לביקורת עצמית, להבנת ה"אני" הקולקטיבי ולהצבת פתרונות לבעיות העיקריות.

הדור הצעיר של הערבים אזרחי מדינת ישראל הוא תובעני יותר בבקשותיו מהמנהיג ומהמתכונת שבה הוא צריך להתנהל ולהוביל. דור הצעירים דורש מנהיג אכפתי לחברתו, רגיש לבעיותיה, דואג לבעיות היומיום, לא מוותר אל מול תכתיבי המציאות המורכבת, ומנסה להציב פתרונות - אפילו ברגעים שנראים כרגעי שפל. הצעירים דורשים כי המנהיג יהיה מעורה בחברה ממנה הוא בא, כמו גם להיות מעורה במוסדות השלטון, במטרה לחלץ זכויות ותנאי מחיה טובים יותר עבור הציבור. חשוב מכול הוא שההנהגה הראויה לא תאמץ שיח חד-סטרי, בין אם זה יהיה שיח לאומני, או שיח השתלבות במוסדות המדינה, אלא תבין שנחוץ עכשיו שיח כוללני שיאגד בתוכו גם את הזהות העצמית (הערבית-הפלסטינית) וגם לקבל את האחר, במטרה להבין אותו, לייצר עמו דיאלוג ולהישמר מפרופיל של הנהגה מנותקת ממוסדות המדינה. הדור הצעיר של הערבים בישראל דורש הנהגה עם שיח מודרני, בעלת מודעות מורכבת, אינטליגנציה חברתית גבוה ותוכניות עבודה ריאליות. אל לה להנהגה שתהיה מנותקת מבני החברה אותה היא אמרוה לייצג, ואל לה להיסגר בבועות של אליטה אינטלקטואלית שחיה במגדל שן. להיפך, עליה להיות משכילה, נוכחת, מכבדת, מכילה, מחויבת ופועלת למען האזרח.

חובה על ההנהגה הערבית הנוכחית להיות קשובה לדור הצעיר. ללא קשב כזה, ההנהגה תפיל את עצמה אל שיח לא דמוקרטי. כיום, כבר ידוע כי החברה הערבית בישראל התברכה בכישרונות רבים בקרב בנותיה ובניה, בכול תחומי הדעת והמקצועות השונים. אך עובדה חיובית זו רק מעצימה את תחושת הצורך בהנהגה צעירה חדשה מובילה, עם אג'נדה חברתית, פוליטית וכלכלית ברורה, שתוכל לנצל ולקדם את היכולות של בני החברה הערבית. הדור הצעיר מחפש מנהיגות ללא מס שפתיים ריקני, ללא סיסמאות מיושנות, שמקדשת את האינטרס הכללי, שאינה מושחתת ומשחיתה, שאינה מדירה את הטובים והמקצוענים ומקדמת את המקורבים אליה בלבד.

* מורסי אבו מוך הוא עורך דין, דוקטורנט וחוקר בנושא סכסוכים אתניים, וראש עיריית באקה אל-ע'רביה.