פרסומים

בחירות אפריל 2019 היוו צומת דרכים חשובה מבחינת החברה הערבית בישראל. באירוע הזה נרשם שיעור ההשתתפות השני הנמוך ביותר של הערבים במשחק הדמוקרטי מאז הקמת המדינה – כ-51 אחוזים (שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר נרשם בבחירות 2001 זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר 2000). הנתונים האלה היוו בו בזמן בבואה ותוצאה של מספר תהליכי יסוד המתרחשים בזרמי העומק של החברה הערבית בישראל בשנים האחרונות. במוקדם - ניכור כפול אשר מתעצם בהדרגה: מצד אחד - בין הציבור הערבי למוסדות המדינה, בין היתר על רקע אישור 'חוק הלאום' ותיקון קמינץ (בנושא תכנון הבנייה ואכיפתה); ומהצד השני - בין האזרחים הערבים למפלגות הערביות, על רקע פער מעמיק בהגדרת היעדים וסדר היום הציבורי. בהקשר הזה ניכרת צפייה מחברי הכנסת הערבים להתמקד בסוגיות החברתיות והכלכליות "הבוערות" על פני העיסוק בנושא הפלסטיני, כמו גם להגביר השפעתם והשתלבותם בממשל, דבר שניצב בניגוד לנטיית רוב הפוליטיקאים הערבים להתבדל ממוסדות המדינה ומהמפלגות היהודיות.
הפער בין הציבור הערבי לבין המפלגות הערביות, ולצדו הכמיהה הציבורית הגוברת לקידום ההשתלבות במרחב הישראלי, גולמו בשתי תופעות בולטות בבחירות שנערכו בחודש אפריל האחרון: שיעור נמוך יחסית של הצבעה בקרב האזרחים הערבים למען המפלגות ערביות (40 אחוז), ומנגד - עלייה שחלה בשיעור ההצבעה של הערבים למפלגות היהודיות ובראשן מר"צ (שחבה את כניסתה לכנסת לקול הערבי) ו"כחול לבן".

עוד מגמת יסוד שהשתקפה בבחירות הייתה התסכול העמוק של בני הדור הצעיר בחברה הערבית. אלה כמהים ברובם למימוש עצמי, לביסוס מרקם חיים יציב ולקידום קריירות, לא מעט בהשראת החברה הישראלית. רבים בהם חשים לאות נוכח הסיסמאות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלוחמניות של העבר אשר לא הניבו הצלחות של ממש ולא תואמות את יעדיהם האישיים והקולקטיביים. צעירים רבים חותרים להשתלב בכלל מישורי העשייה של ההוויה הישראלית. בפועל, מידת ייצוגם והשפעתם על המציאות מוגבלים. הדבר ניכר בהיעדרות כמעט מוחלטת של בני הדור הצעיר מהרכב הרשימות הערביות לכנסת, מהרכב המועצות המקומיות, מוועדת המעקב או מהנהגות הארגונים הציבוריים הגדולים. על רקע זה, לא מפליא כי חלק ניכר מבין מחצית אזרחי המדינה הערבים אשר החרימו את הבחירות האחרונות היו בני הדור הצעיר.

ואולם, בצעד נדיר העניקה ההיסטוריה "הזדמנות שנייה" לחברה הערבית בישראל, ובמיוחד לפוליטיקאים בקרבה, עם פיזור הכנסת האחרונה, וההכרזה על עריכת בחירות חדשות בספטמבר הקרוב. השיח המתנהל בחברה הערבית בחודשים האחרונים - הן בהנהגה והן בציבור הרחב - מעלה ארבעה לקחים קולקטיביים מרכזיים שהופקו בעקבות הבחירות האחרונות:

1. הצורך בכינונה מחדש של הרשימה המשותפת: פירוק הרשימה ערב הבחירות האחרונות נתפס בעיני הציבור כמהלך שלילי המשקף את העדפה מובהקת של הפוליטיקאים הערבים את שיקולי היוקרה, האגו והשררה על פני הצורך לייצג את רוב החברה הערבית באמצעות גוף אחד ומאוחד. במסגרת הביקורת הציבורית נגד המפלגות הערביות נטען כי הן מתקשות ללמוד מההיסטוריה ושבות פעם אחר פעם לפלגנות ולפיצולים המחלישים את השפעתה של החברה הערבית בישראל. הפוליטיקאים הערבים מצדם העדיפו להבליט את הלקח הזה בשיח הפוליטי שהתנהל בחודשים האחרונים (ואף להכות על חטא בהקשר הזה), דבר שבמידה רבה היה נוח יותר מאשר העיסוק בפערים בינם לבין הציבור סביב סוגיות טעונות דוגמת מידת השתלבותם של האזרחים הערבים במדינה.

2. תאימות בין סדר היום הציבורי לזה הפוליטי: סקרי דעת קהל שנערכו ערב הבחירות ולאחריהן העלו כי ארבע הסוגיות המרכזיות הנתפסות בעיני הציבור הערבי כחשובות ביותר, וככאלה שמצופה מחברי הכנסת הערבים לטפל בהן הן נגע הפשיעה והאלימות (האיום החריף ביותר בעיני רוב האזרחים הערבים); המאבק נגד הרס מבנים בלתי חוקיים; המאבק נגד האפליה; והטיפוח החברתי והכלכלי של החברה הערבית. כל אלה ניצבו בפער בולט מיתר הנושאים, ובראשם התמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני, סוגיה שלדעת רבים בציבור הערבי תופסת חלק רב מדי בפעילותם של חברי הכנסת הערבים.

3. קידום ההשתלבות: כתוצאה מצפיית הציבור הערבי לטיפול בסוגיות "הבוערות" במישורים האזרחי, הכלכלי והחברתי, עולה דרישה מתעצמת מחברי הכנסת הערבים להעמיק את השתלבותם במוסדות השלטון, על מנת להרחיב את השפעתם ובכך לאפשר הגדלת משאבים המוקצים לציבור הערבי. כל זאת, תוך דרישה לרכך את הניכור המובנה של חלק ניכר מחברי הכנסת הערבים כלפי המדינה, מבלי לוותר על זהותם או יעדיהם הלאומיים. הלקח שהועלה בהקשר הזה היה לצמצם את הפער בין מגמת ההשתלבות המקודמת "מלמטה", בתמיכת הציבור, לבין התפיסות ודפוסי הפעולה של חברי הכנסת הערבים המפגרים במידה רבה אחר הציבור ולבחון מהלכים שעד כה היו בגדר "טאבו", ובכלל זאת: לציין בפני נשיא המדינה מיהו המועמד המועדף להרכבת הממשלה, לטפח יחסי שותפות עם המפלגות היהודיות ואף לבחון השתלבות בממשלות עתידיות.

4. ייצוג הדור הצעיר: בבחירות האחרונות הומחשה השפעתו הגוברת של הדור הצעיר בחברה הערבית, וזאת דווקא בהיעדרותו הרחבה מהמשחק הדמוקרטי. הבחירות היוו עדות לפער העמוק בין הצעירים לבין כלל מקורות הסמכות בחברה הערבית, ובכלל זאת המפלגות הפוליטיות, אך גם מוסדות ההנהגה החברתיים וכן ההורים. מבחינת המפלגות הערביות, הבחירות שיקפו תלישות של רבים מהצעירים והעלו לקחים לגבי הצורך לפתח עימם ערוצי תקשורת, ובעיקר להרחיב את השתתפותם, גיוסם וייצוגם בכלל מישורי העשייה בחברה הערבית.

מימוש הלקחים מתבצע עד כה באופן חלקי ואטי. זאת, בין היתר נוכח התמורות העמוקות שהגורמים הפוליטיים נדרשים לבצע, המגלמות לא פעם מתח גבוה ביחס למשנה הרעיונית שעליהם הם נסמכים. הכינון מחדש של "הרשימה המשותפת" - כאמור גולת הכותרת של תהליך הלקחים בחברה הערבית - אומנם מומש בסופו של דבר, אולם לווה בריבים פנימיים מרים שפגעו בדימויה הציבורי, ובעיקר באמון כי תצליח לפעול באופן מאוחד ולקצור הישגים משמעותיים. סימן מעודד יותר ניכר בשיח אודות השתלבות האזרחים הערבים במדינה. בהקשר הזה בלטה השתתפותו של איימן עודה, ראש רשימת חד"ש-תע"ל, בהפגנת האופוזיציה בתל-אביב שמוקדה בביקורת נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו (25 במאי). ההשתתפות התקדימית באירוע מחאה פוליטי, ביחד עם מפלגות יהודיות, הצטיירה בעיני רבים בציבור היהודי והערבי כעדות לנכונות להעמיק את המעורבות בזירה הפוליטית בישראל, לפרוץ את קווי התיחום המגזריים המבודלים, ובעיקר לבחון שיתוף פעולה עם מפלגות יהודיות. ברקע לכך, שיח ציבורי ותקשורתי ער בחברה הערבית שעסק בשאלה כיצד להגמיש את מגבלות העבר שהשיתו הערבים על עצמם, אשר מנעו מהם השפעה וקבלת משאבים. השיח התפתח במקביל לדיון בקרב הציבור היהודי באשר ליחסים עם החברה הערבית, שלווה גם בהפגנת סלידה בקרב קבוצות נרחבות, מהדרת הערבים, וכן בנכונות לפתח קשרים עם הציבור הערבי (ראה מינוי חבר הכנסת רם בן ברק מ"כחול-לבן" לאחראי על הקשר בין המפלגה לבין החברה הערבית). הדבר מעיד במידה רבה על הבנה בקרב חלק מהמפלגות היהודיות כי אין תאימות מוחלטת בין הציבור הערבי למפלגות הערביות וכי נדרש פיתוח של שיח ישיר עם הציבור הערבי. בכל הנוגע לשינוי סדר העדיפויות של הפוליטיקאים הערביים ולייצוגו של הדור הצעיר בעשייה הכוללת בחברה הערבית ניכר עד כה שינוי קל בלבד, אם בכלל.

פחות מחודשיים לפני הבחירות, על היהודים ועל הערבים במדינה להיות ערים לעובדה כי קו המגע בין שתי החברות הולך ומתרחב בשנים האחרונות באופן חסר תקדים בהשוואה לעבר, ומחייב אותן להגדיר מחדש את הזיקות ביניהן ולהכיר האחת את השנייה. את המציאות הזאת ניתן לראות בכלל מישורי החיים במדינה: החל ממשרדי הממשלה, עבור בספורט, התקשורת והאומנות וכלה בבתי החולים, בתי הספר ומקומות הבילוי והקניות. הן הממשל הישראלי והן המפלגות הערביות חייבים להיות ערים ללקח המרכזי שעלה מהבחירות האחרונות: כמיהת ההשתלבות של האזרחים הערבים במרחב הישראלי, שנראית כחסרת תקדים, אך נתקלת עד כה בחסמים רב-ממדיים גם מתוך החברה הערבית וגם מצד המדינה. חסמים אלה עלולים להביא למפל צפיות חריף בקרב הציבור הערבי וליצירת משקעים הרסניים של תסכול וייאוש.

מיכאל מילשטיין הוא הוא עמית מחקר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין ללימודי המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת ת"א.