פרסומים

הבולטות התקשורתית שמקבלת תימן, הפעם בשל ניסיון הפיגוע הכושל בטיסה לדטרויט בחג המולד, אינה מקרית. תימן הפכה זה מכבר למוקד של אי יציבות ולהוכחה כי התנגשות בין שחקנים מדינתיים מפנה את מקומה, לפחות במזרח התיכון, לזעזועים אזוריים ואף גלובאליים הנגרמים מחולשתן, ספק התפרקותן, של יחידות לאומיות. ולראיה, הן זליגתה של הלחימה נגד הח'ותים לטריטוריה הסעודית, כמו גם העברת מרכז הכובד האזורי של אל-קאעדה לתימן - הם לא יותר מאשר סימפטומים שעלולים להביא לכך שתימן תהפוך במהרה, אולי כבר הפכה, למדינה כושלת, ולאחת המסוכנות שבהן.

נהוג להגדיר מדינה כושלת (Failed State) כישות החסרה את המונופול על השימוש בכוח בטריטוריה שלה ומכאן את היכולת לשלוט באפקטיביות על שטחה הריבוני. אומנם כל מקרה הוא ייחודי, אך ניתן לומר כי המכנה המשותף לכל המדינות הכושלות הוא: אלימות כרונית, קריסה כלכלית, היגיון שבטי הגובר על הסדר המדינתי והתערבות בינלאומית גוברת בענייניה הפנימיים, אם באופן שלילי (כפי שעושה איראן) ואם למטרות סיוע הומניטארי ולחימה בטרור. על פי הגדרה זו תימן היא לא המדינה הכושלת היחידה במזרח התיכון, אך עוצמת האתגרים עמם היא מתמודדת לאחרונה במקביל, כמו גם הזיקה ביניהם, היא שמייחדת את כישלונה. התוצאה היא שתימן הופכת יותר ויותר לאופציה אטרקטיבית לאל-קאעדה, בוודאי ככל שגובר הלחץ הצבאי האמריקאי באפגניסטן-פקיסטן.

הממשלה בצנעא ריכזה עד כה מאמץ בהכלת שתי המרידות (הבדלנים בדרום והשיעים בצפון) בתחומה משום שבראייתה הן מציבות איום חמור יותר על שלמות ויציבות המדינה מאשר האיום הפוטנציאלי שבפעולת אל-קאעדה מתחומה. ולראיה, כמחצית מהכוח הצבאי עסוק כעת בלחימה במורדים הח'ותים בצפון. משקיפים חיצוניים אף האשימו את ממשלתו של סאלח בגיוס אנשי אל-קאעדה "מנוסים" כדי שיסייעו לה במלחמתה במורדים השיעים, באופן דומה למקלט שהעניק סלאח ולשימוש שעשה בעבר במוג'הדין האפגאנים, כדי שילחמו לצדו במהלך מלחמת האזרחים ב-1994.

כמו במקרים אחרים, גם כאן הגולם קם במידה רבה על יוצרו. מאז, אותם גורמים עושים שימוש במיליוני כלי הנשק המסתובבים במדינה ללא פיקוח בעיקר כדי לפגוע באינטרסים מערביים (חטיפת תיירים ופגיעה בשגרירויות) בין היתר כדי ללחוץ על הממשלה בצנעא במכלול של סוגיות. למרות השוני הרב בין הקבוצות הלוחמות בממשלה, החשש של צנעא הוא שהם ישתפו פעולה כנגדה - גם אם הסבירות לכך אינה גבוהה, אין להוציאה מכלל חשבון.

המדינה הערבית הענייה ביותר כבר מעמידה שורה של אתגרים, לא רק לשכנותיה בחצי האי ערב ובים האדום, אלא, כפי שמעיד העניין הבינלאומי, כלפי העולם החופשי כולו. הימצאותם של מאות אלפי עקורים ופליטים מתימן ומחוצה לה, אלימות בין שבטית ובין-דתית, פשע חוצה גבולות, פיראטיות בימים, שינויים דמוגראפיים משמעותיים (בראשם עיור לא מבוקר ואחוז צעירים לא פרופורציונאלי), רעב ומחלות - הם חלק מהמציאות היומיומית בתימן. זו אומנם שרדה אתגרים בעבר, אך מורכבותם של האתגרים הנוכחייים, עוצמתם שהיא ללא תקדים, הזיקה ביניהם והצורך להתמודד עמם במקביל מייחדים את העת הנוכחית. בין התרחישים המוזכרים: האפשרות שהמדינה (תימן) עלולה להתפורר למחוזות נבדלים בעלי אוטונומיה עצמית "נוסח סומליה" - זה במידה רבה כבר מתרחש.

לא קל להצביע על הבעיה הבוערת ביותר בתימן. עם התדלדלות מאגרי הנפט הקטנים ממילא (שאחראיים ל-70% מהכנסות המדינה), מחסור חמור במים, מצב בו כמחצית מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני ואינה יודעת קרוא וכתוב - תימן תלויה יותר ויותר בתמיכה חיצונית ממדינות ערב, מהמערב ומגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע. קריסתה של תימן עלולה להביא לפגיעה לא רק באינטרסים ביטחוניים של המדינות באזור, אלא, בשל מיקומה בסמוך למפיקת הנפט החשובה בעולם ולאחד מנתיבי השיט הרגישים בעולם (מייצרי באב- אל-מנדב בהם עוברים מעל שלוש מיליון חביות נפט ביום) גם לפגיעה חמורה בביטחון הסחר והאנרגיה בעולם.

תימן לא עמדה עד כה בראש סדר העדיפויות האמריקאי במזרח התיכון, היקף הסחר בין המדינות הוא שולי, רוסיה וסין הן ספקיות הנשק המסורתיות שלה ומרבית ראשי השבטים לא רואים בעין יפה את המעורבות האמריקאית באזור. לאחר הפיגוע במשחתת קול ב-2000 ובשגרירות האמריקאית ב-2008, חיזקה הממשלה התימנית את שיתוף הפעולה עם ארצות הברית: אנשי צבא אמריקאיים מציידים ומדריכים את כוחות הביטחון התימנים ומסייעים להם באיסוף מודיעין ובמקרים מסוימים, כמו שאירע פעמיים בחודש האחרון, אף מתקיפים ישירות מעוזי מחבלים מן האוויר.

יש להדגיש כי הגברת המעורבות האמריקאית, בוודאי אם אחת התוצאות שלה הוא הרג אזרחים, תורמת כשלעצמה להגברת האנטגוניזם כלפיה ועלולה להגדיל עוד את שורות המתגייסים החדשים לאל-קאעדה. זאת ועוד, לעיתים הציוד הצבאי לא משמש למטרה לשמה נועד - לחימה בגורמים המזוהים עם אל-קאעדה - אלא הוא משמש את הממשלה התימנית להיאבק באויביה הפוליטיים, כפי שקורה בלחימה נגד השיעים הח'ותים.

ביקורו השלישי בתימן מאז נכנס הגנרל פטראוס, מפקד פיקוד המרכז האמריקאי, לתפקידו בשנה שעברה, מעיד על החשיבות הגוברת של תימן בראייה האמריקאית. ולראיה, אם הקונגרס יאשר, עתידה ארצות הברית להכפיל את הסיוע הביטחוני לתימן ולהעמידו בשנת הכספים 2010 על כ-150 מיליון דולאר. למרות ההגדלה המשמעותית של הסכום, הוא עדיין לא מתקרב להיקף התמיכה האמריקאית במדינות דוגמת פקיסטן. ככלל, צעדים אלו משולים למתן כדור להורדת חום לחולה שימיו ספורים, משום שבעיות הביטחון, עמן נועד הסיוע להתמודד, הן לא יותר מסימפטומים של כשל מדינתי עמוק.

מה ניתן לעשות? אין פתרונות קלים. אך בל נטעה, האחריות רובצת ראשית לכל לפתחה של הממשלה התימנית שהייתה עסוקה בשנים האחרונות בשחיתות ונפוטיזם והזניחה את הטיפול בבעיות המדינה. אם הממשלה לא תפעל - בעוד 5 שנים צפויים להיגמר מאגרי הנפט, אז גם לא יהיה באפשרות הממשלה לספק מים לאוכלוסיה שצפויה, על פי קצב הגידול הנוכחי, להכפיל את עצמה בסוף העשור הבא ולהתייצב על 40 מיליון נפש.

המצב מצריך עריכת רפורמה שלטונית הכוללת בין השאר את מיגור השחיתות, חיזוק שלטון החוק, הפרדת רשויות, פיקוח אזרחי על מנגנוני הביטחון וקידום איטי ומבפנים של תהליכי דמוקרטיזציה - תהליכים שתימן אינה מסוגלת לקחת על עצמה ללא סיוע (ולחץ) חיצוני. הפתרון הוא במידה רבה גם אזורי והוא עומד לפתחן של שכנותיה הערביות, בעיקר מדינות המפרץ השבעות, שבעיותיה של תימן הן במידה רבה בעיותיהן, ושגם אצלן הכנסות הנפט מסתירות חולשות מבניות שעתידות להביא בעתיד לחוסר יציבות שלטונית.

תימן מנסה זמן רב להצטרף כחברה במועצה לשיתוף פעולה במפרץ, המוסד האזורי המאגד את מדינות המפרץ הערביות, אך ללא הועיל. הסרת התנגדותן של כווית וסעודיה (בעקבות תמיכת תימן בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה) עשויה להקל על הצטרפותה של תימן לארגון: לספק כוח עבודה תימני זול למדינות המשוועות לו, ולסייע להן לצרף את תימן לגוש הפרגמאטי. עבור ארצות הברית ולא רק עבורה - הגדלת הסיוע הביטחוני לתימן חשובה בפני עצמה, אך אין היא תחליף לשיתוף פעולה בינלאומי בפתרון מקיף של תחלואי המדינה הכושלת לפני שהם יהפכו לנחלת הכלל.