פרסומים

בחירות מרס 2021 עומדות בסימן "הרמת מסך" לגבי תהליכי עומק שמתחוללים בפוליטיקה הערבית ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין המנהיגות הפוליטית הערבית, והחברה הערבית בכללותה. האמירות של חבר הכנסת (רע"מ) עבאס מנסור על נכונות לשתף פעולה עם הימין הפוליטי הישראלי, החיבוק שמעניק ראש הממשלה לחברה הערבית, הודעת הממשלה על התוכנית למאבק בפשיעה, לצד הפיצול ברשימה הערבית המשותפת ואפילו הודעת ההתנצלות של איבתסאם מראענה, מועמדת מפלגת העבודה לכנסת - הם כולם אירועים שבחסות הבחירות הציפו לא רק את ההקשר המצבי של התארגנות החברה הערבית לקראת ההתמודדות האלקטוראלית הקרובה, ולא רק את הניסיונות של הליכוד למצות את הקול הערבי, אלא גם את תהליכי העומק שמתרחשים במשך למעלה מעשור ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי.

ביסודם של אלה עומד מפגש בין הימין הפוליטי הישראלי לבין המנהיגות הפוליטית הערבית. אין המדובר במפגש ערכי-אידיאולוגי, אלא בהצטלבות אינטרסים המעוגנים ביסודות של פרגמטיזם וריאל פוליטיק. ניתן לראות בהקשר זה את ההקבלה בין המתרחש ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי לבין המגמות הדומות שמתחוללות ביחסים בין ישראל לבין מדינות המזרח התיכון השותפות ל"הסכמי אברהם". מבחינה זו, התמורות האופייניות למערכת היחסים שבין המדינה למיעוט הערבי נובעות לא רק מתהליכים בעלי הקשר מקומי, אלא גם צומחות על רקע מגמות אזוריות ואפילו גלובליות שמעניקות רלוונטיות לסיטואציה המקומית.

בהקשר המקומי הישראלי, מפגש האינטרסים בין הימין הישראלי לבין המנהיגות הערבית הוא תוצאה של קווי היסוד של המדיניות הממשלתית. אלה התבססו בעשור ומחצה האחרונים על שני עקרונות יסוד: מצד אחד, התפיסה הכלכלית הניאו-ליברלית שבמסגרתה ראו לנכון ממשלות ישראל להקטין את הסובסידיה הממשלתית והתמיכה בקהילות הנחשלות סוציו-אקונומית בחברה הישראלית, קרי החרדית והערבית, גם באמצעות מהלך לשילוב כלכלי של אותן קהילות בכלכלה הלאומית והפיכתן בשאיפה לגורם יצרני ובלתי תלותי. מצד שני, תפיסת השלום הכלכלי שראתה לנכון לבצע עסקת המרה בין כלכלה ובין פוליטיקה. בבסיסן עמד הרעיון לפיו שיפור איכות ורמת החיים של האוכלוסייה הערבית היא כלי שעשוי לצמצם חוסר נוחות פוליטית ולמתן שאיפות לאומיות שעלולות להציב את המדינה בהתנגשות עם אזרחיה הערבים.

התוצאה של שני הנדבכים הללו הייתה החלטה 922 של הממשלה (דצמבר 2015) ותוכנית החומש לחברה הערבית בעלות חסרת תקדים של למעלה מעשרה מיליארד שקלים. הבשורה הגדולה שנשאה בחובה החלטה 922 הייתה שילוב של הכלכלה הערבית בתוך זו הלאומית והפיכת המיעוט הערבי לגורם שאמור לתרום לתוצר הלאומי הגולמי גם באמצעות השתלבות בענפי תעשיית העילית של חברות ההזנק (היי-טק). מול זאת, פגשה הממשלה את ידה המושטת של המנהיגות הערבית, שגם היא שינתה את פניה בעשור האחרון ואף מצאה את דרכה לשיתוף פעולה פנימי בדמות הקמת הרשימה המשותפת (2015). הקמתה של זו לא הייתה רק מעשה פוליטי טכני שנועד להתגבר על החלטת הכנסת ()2014 להעלאת אחוז החסימה (3.25 אחוז), כי אם ביטאה גם שינוי רעיוני בתפיסת הפעולה של המנהיגות הערבית, שעברה מדפוסים לעומתיים לדפוסים פרגמטיים.

למן שנת 2000 אתגרה המנהיגות הערבית את מדינת ישראל דרך שני מודלים של פעולה, שלמעשה כל אחד מהם קרא תיגר על "פרדיגמת 48", קרי על רעיון  מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי על פי מודל הלאומיות האתנו-לאומית. מודל זה קבע כי הקבוצה האתנית הדומיננטית מעצבת באופן בלעדי את סדר היום הלאומי, מחלקת את משאבי המדינה וקובעת את דמותו של המרחב הציבורי וסמליו. מהלך כתיבת והפצת מסמכי החזון הערביים אתגר את רעיון המדינה היהודית מהצד החילוני-לאומי של המפה, כאשר המנהיגות האינטלקטואלית הערבית הציבה דרישה מפורשת להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית (דמוקרטיה הסדרית). מיזם הר הבית של השיח ראא'ד צלאח מהתנועה האסלאמית/הפלג הצפוני אתגר את רעיון המדינה היהודית מהצד האסלאמי-דתי של המפה.

שני המהלכים הללו הגיעו למבוי סתום כאשר התנועה האסלאמית הוצאה אל מחוץ לחוק ואילו אנשי החזונות העתידיים לא הצליחו להפוך את המיזם האינטלקטואלי למיזם פוליטי תכליתי. מציאות זו דחפה את המנהיגות הערבית לאמץ מודל פעולה חדש המבוסס על תפיסה חברתית של העצמה קהילתית. זה ביקש להניח בצד את השאיפות הגדולות לשינוי "פרדיגמת 48", ותחת זאת הציב נושאים כמו איכות החיים ורמת חיים כסוגיות מרכזיות לטיפול במציאות סוציו-אקונומית מתמשכת ובעייתית ופערים קשים אל מול חברת הרוב היהודית. המרת המודל החילוני-לאומי והדתי-אסלאמי במודל חברתי-קהילתי ביטא נכונות לתעדף את ההווה על פני העתיד, ויצר נקודת מפגש כפולה: האחת, בין ממשלות הימין לבין הפוליטיקה הערבית סביב החלטה 922 ואסטרטגיית השילוב הכלכלי, שגם קיבלה חיזוק על רקע השיח החברתי שהפך דומיננטי במדינת ישראל למן מחאת קיץ 2011; והשנייה, בין חלקי המערכת הפוליטית הערבית, שמצאו מכנה משותף רעיוני (קהילתי-חברתי) סביבו יכלו מפלגות חד"ש, בל"ד ורע"מ-תע"ל לשבת זו לצד זו  למרות הבדלי גישות אידיאולוגיים ביניהם.

כך אם כן, נוצר הבסיס לפוליטיקה פרגמטית, מבוססת אינטרסים ותכליות ריאליסטיות, שהגדירה את מערכת היחסים הפנימית של הפוליטיקה הערבית ובעיקר את זו החיצונית בין המנהיגות הערבית של הרשימה המשותפת לבין ממשלות הימין של בנימין נתניהו. התוצאה הייתה התקדמות במימוש תוכנית החומש הממשלתית והפניית קשב רב לענייני הקהילה הערבית, כולל לתופעות שבעבר זכו למיעוט קשב כמו הפשיעה בחברה הערבית. זאת, לצד מיתון האקטיביזם הלאומי-פוליטי ביחסים שבין המדינה לבין המנהיגות הערבית. שיתוף הפעולה הפרגמטי התנהל מאחורי הקלעים ובין הצללים, ולמעשה לשני הצדדים היה עניין, משיקולים פוליטיים פנימיים, לטשטשו. בהיבט הזה, הצהרות חבר הכנסת עבאס מנסור על אי פסילת שיתוף פעולה עם הליכוד ונתניהו היו שלב חשוב בתהליך הרמת המסך על תהליכי העומק.

שלושה גורמים עמדו מאחורי "הרמת המסך": הראשון, תהליכי הבשלה על רקע משבר הקורונה ורמת החיכוך החיובי שנוצרה בין מדינת ישראל ורשויות צה"ל, בעיקר פיקוד העורף, לבין החברה הערבית, במסגרת המערכה לבלימת המגיפה (כפי שהתרחש במקביל מול הקהילה החרדית בישראל); השני, הבחירות בישראל שלמעשה הביאו שחקנים פוליטיים (ראש הממשלה מזה וחבר הכנסת מנצור מזה) לנסות ולתרגם את מודל שיתוף הפעולה המוכחש לתועלות אלקטוראליות שלהם לקראת מערכת הבחירות; השלישי, המגמות במזרח התיכון שאופיינו גם כן בהתפתחות מודלים פוליטיים-מדיניים של מפגשי אינטרסים בין ישראל ובין מדינות האזור, המבוססים על תועלות כלכליות ואחרות. מבחינה זו ההכרזה על הסכמי השלום בין ישראל למדינות המפרץ, סודאן ומרוקו, באה בעקבות עשור מוכחש של שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני כאחד, שהתנהל "מתחת לרדאר" הציבורי בין ישראל ובין מדינות אלה ועתה נחשפו ממדיו ותכולתו.

בחירות 2021 עומדות אפוא בסימן השינויים העמוקים שהתחוללו בשדה הפוליטי-חברתי בין המדינה ובין החברה הערבית ומנהיגותה שהם, כאמור, השתקפות של תהליכי אזוריים רחבים יותר. ייתכן כי אלה סוללים את הדרך למציאויות פוליטיות מסוגן לא נצפו בעבר, של השתתפות פעילה יותר של הפוליטיקה הערבית בזו היהודית במקביל לשילוב הכלכלי. התפתחויות אלו מעלות את סף הציפיות בחברה הערבית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהפגנות האחרונות בנושא האלימות והפשיעה: הדרישה להמשך משמעותי בתהליכים החברתיים שיביאו להעצמת הקהילה הערבית, לא רק במודל הכלכלי שמקדמת המדינה.