פרסומים

מאמר זה עושה שימוש בגישת הסוציולוגיה של המידע כדי לחקור את השפעתה של מלחמת ששת הימים על התפתחות החשיבה האסטרטגית־צבאית של ישראל. מעט נכתב על השלכותיה הצבאיות־אסטרטגיות של המלחמה, ומאמר זה הינו הצעד הראשון בסגירת פער אמפירי זה.  המאמר מקיים את קריאתם של אייל ובוכהולץ לעבור מן "הסוציולוגיה של האינטלקטואלים" ל"סוציולוגיה של ההתערבות", תוך הגדרת האחרונה כ"התמקדות בדרכים השונות בהן ניתן להחדיר את הידעוהניסיון לספרה הציבורית ובסוגי ההשפעות השונים שיהיו לכך".  ברלינג ובויגר הבחינו כי בכול הנוגע לביטחון, "מומחיות היא משאב המַפתח ביצירתם של קווימדיניות, ומומחים הם שחקני צל רבי־עוצמה בתהליך הפוליטי".  המאמר מנתח את בנייתה מחדש של "החשיבה האסטרטגית־צבאית" כפעולה של התערבות ציבורית מצד "אינטלקטואלים צבאיים", כלומר עיצובם (מחדש) של "התפקידים, הנורמות והרעיונות החברתיים המנחים, אך גם מרסנים, התנהגות חברתית" של מומחי ביטחון.  לכן, החשיבה האסטרטגית־צבאית מוגדרת כ"מוסד" ומוסברת על פי הלוגיקה הדיסקורסיבית־המוסדית.

המאמר כולל שלושה חלקים. החלק הראשון, המשמש כנקודת מוצא, בוחן את החשיבה האסטרטגית־צבאית המסורתית של ישראל ואת תרומתה להצלחה במלחמת ששת הימים. החלק השני דן בקיפאון האינטלקטואלי הארוך בעקבות הניצחון ב־ 1967 , עד לתחייה החלקית של החשיבה האסטרטגית־צבאית בשנות התשעים של המאה העשרים ובתחילת שנות האלפיים. החלק המסיים את המאמר מנתח את ההתפתחויות מאז מלחמת לבנון השנייה ( 2006 ), ששיאן היה גיבושה מחדש של החשיבה האסטרטגית־צבאית של ישראל.