פרסומים

לאחרונה נראה היה כאילו הפניקס של רעיון הקונפדרציה הירדנית-פלסטינית קם מהאפר. השיח בנושא זה התחדש בעקבות המשבר ברשות הפלסטינית שבשיאו השתלטה תנועת החמאס בכוח על רצועת עזה. משבר זה יצר תחושה של מצב של חוסר מוצא הנובע מחוסר יכולת של הפלסטינים להתקדם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכוחות עצמם. התחושה עוררה מגמה של נוסטלגיה לתקופה שלפני עלייתה של התנועה הלאומית הפלסטינית לקדמת הבמה כשגורלם של הפלסטינים נקבע על ידי מדינות ערב ובעיקר מצרים וירדן. תחילה זה התבטא ברעיונות שעלו בעיקר בישראל לפיהם מצרים וירדן ישלחו לרצועת עזה ואיו"ש כוחות שישליטו שם סדר, יפסיקו את האלימות ויאפשרו התקדמות להסדר, ועתה זה מתבטא ברעיון הקונפדרציה.

רעיון הקונפדרציה שהועלה לראשונה ב-1972 עלה שוב כמה פעמים בשנים שמאז החלטתו של המלך חוסיין ב-1988 להתנתק מהגדה המערבית ולהכיר באש"ף כגורם האחראי לגורלה של האוכלוסייה בחבל ארץ זה. הירדנים לא דחו על הסף את הרעיון הזה, אולם הדגישו כי קונפדרציה ירדנית-פלסטינית יכולה לקום רק אם הפלסטינים ירצו בה ולכן הדיון בשאלה זו יהיה אפשרי רק אחרי שתקום מדינה פלסטינית עצמאית. הפעם מדובר על הקמת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית כפתרון חלופי מלכתחילה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

הרעיון קיבל עתה תנופה כתוצאה מצרוף של שתי התפתחויות הנובעות באופן ישיר מהמשבר ברשות הפלסטינית. ירדן מוטרדת ביותר מהאפשרות שמשבר זה יגלוש לשטחה. החשש הוא בעיקר מזרימה של פליטים מאיו"ש לשטחה של ירדן. פליטים אלה יצטרפו למספר העצום של פליטים מעיראק שנכנסו לירדן בשנים האחרונות. ירדן מתקשה כבר עתה להתמודד עם פליטים אלה המכבידים על התשתית שלה, אולם בינתיים הם לא מהווים עול כלכלי ופוליטי משום שירדן הקפידה להסכים רק לכניסת פליטים שהם גם בעלי אמצעים וגם סונים. בראיית המשטר הירדני פליטים פלסטינים יהוו איום גדול יותר משום שהם יהיו חסרי אמצעים ויאיימו על האיזון הדמוגרפי העדין בירדן בין אזרחים ממוצא מזרח ירדני ואזרחים ממוצא פלסטיני.

הדאגות הירדניות עוררו דיונים פומביים שזכו לביטוי בתקשורת הירדנית בהשלכות המשבר הפלסטיני. בדיונים שיחק תפקיד פעיל עבד אל-סלאם מג'אלי, ראש ממשלת ירדן לשעבר, שהעלה את רעיון הקונפדרציה כדרך לעקוף את המשבר הפלסטיני ולהתקדם לפתרון. בשלב מסוים התקבל הרושם שהדיון כולו מתנהל ביוזמת בית המלוכה הירדני ומג'אלי הוא שליחו. הרעיון הזה קיבל הדים בתקשורת בישראל ובארה"ב. השיא היה כאשר באתר אינטרנט התפרסם ספור שאין לו ביסוס, לפיו מג'אלי הגיע לישראל כשליח של המלך עבדאללה כדי להציג לראש הממשלה אולמרט תוכנית שלום ירדנית המבוססת על איחוד מחדש של הגדה עם ירדן.

במקביל עלתה התמיכה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית באיו"ש במעורבות ירדנית גדולה יותר וזה מתבטא גם בסקרי דעת קהל. כך לדוגמא בסקר מכון PCPSR ברמאללה מחודש יוני השנה 42 אחוזים מהנסקרים תמכו בקונפדרציה עם ירדן עכשיו או אחרי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אחוז דומה תמך בפרוק הרשות הפלסטינית. גם הרעיונות שעלו בחוגיו של מחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסטינית, להעביר מירדן לאיו"ש את חטיבת צש"פ (צבא השחרור הפלסטיני) בדר על מנת לחזק את ממשלת הפתח חזקו את הפרספציה של נכונות פלסטינית למעורבות ירדנית גדולה יותר, משום שחטיבת בדר היא בעצם חלק מצבא ירדן.

הבלון התפוצץ כאשר עבדאללה מלך ירדן יזם בראשית יולי ראיונות בשני עיתונים ירדנים שהתמקדו במידה רבה בשאלה הפלסטינית ובהם תקף בחריפות ללא תקדים את העלאת רעיון הקונפדרציה. לגבי הקונפדרציה ו"הלחצים האמריקאים והישראליים על ירדן לקבל מחדש אחריות על הגדה" הוא אמר: "עייפתי כבר מהדיון בנושא [...] עמדתנו ברורה וגלויה [...] אנו מסרבים לרעיון הקונפדרציה או הפדרציה. הצעה כזו בזמן הזה היא קונספירציה נגד פלסטין ונגד ירדן כאחת [...] רק לאחר הקמת מדינה פלסטינית על אדמת פלסטין יחליטו הירדנים והפלסטינים מה יהיה אופי היחסים ביניהם." מסתבר אם כך ש"הפיתרון הירדני" לסוגיית השטחים שהלך לעולמו ב-1988 לא קם לתחייה.

האסטרטגיה הירדנית הבסיסית מבקשת לשמור על שלמותה של המדינה הירדנית ומשטרה במצב בו היא מוקפת במדינות חזקות ממנה, ולאחרונה גם באזורי משבר כרוני (עיראק והרשות הפלסטינית) המאיימים לייצא אל ירדן את הבעיות שלהם. ירדן אינה מתייחסת לגדה המערבית כטריטוריה שהיא אבדה ב-1967 והיא שואפת להחזירה לריבונותה, אלא כאזור המקרין איומים תמידיים לקיומה של ירדן כשהאיומים העיקרים מבחינתם הם האיום על המאזן הדמוגרפי בירדן והרעיון שהיה מקובל בחוגי ימין בישראל שירדן היא פלסטין. איחוד מחדש של ירדן עם הגדה המערבית במצב הנוכחי פירושו שירדן תאבד את צביונה ואת הזהות העצמאית שהיא הצליחה לגבש ותהפוך למדינה הפלסטינית. זוהי הסיבה להתבטאות החריפה של המלך. הוא גם חושש שישראל וארה"ב אינן רוצות לעשות מה שנחוץ על מנת לקדם את פתרון הבעיה הפלסטינית וזורקות את תפוח האדמה הלוהט לחיקם של הירדנים.

מבחינת ישראל המשמעות היא שאין לצפות מירדן למעורבות מעבר לפרמטרים המוכרים של סיוע באימון כוחותיו של עבאס וחימושם והסכמה להעברת חטיבת בדר לאיו"ש. בעיני הירדנים, מעבר פלסטינים מירדן לגדה במקום בכיוון ההפוך היא שינוי חיובי.