פרסומים
מזכר 164, תל אביב, המכון למחקרי ביטחון לאומי, פברואר 2017

חרף הבולטות שלה זכתה בשנים האחרונות תנועת ה־BDS במערב, היא התקשתה לא פעם לכפות את עקרונות הפעולה שלה נגד ישראל (חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות) דווקא ב"מגרשה הביתי" — העולם הערבי. הסיבות לכך היו מגוונות: ראשית, מרבית מדינות ערב כלל אינן מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל. קשרי הצדדים מתמצים בעיקר בנורמליזציה המוגבלת עם מצרים ועם ירדן וביחסי התלות עם הרשות הפלסטינית ועם החמאס, ולפיכך הפעלת מדיניות ה־BDS נותרה ללא משקל מעשי ניכר; שנית, קמפיין ה־BDS הופנה מלכתחילה במסריו ובתכניו לאוזניהם של קהלי יעד במערב. הוא נשען על תרבות שיח כמו־ליברלית של שוויון אזרחי ושל זכויות אדם שאינה נותנת את הטון במדינות ערב; והסיבה החשובה ביותר — המציאות האזורית של השנים האחרונות יצרה זהות אינטרסים חסרת תקדים במישורים האסטרטגי, הכלכלי, הביטחוני והמדיני בין ישראל לבין כמה ממדינות ערב, מה שיצר משקל־נגד למסרי החרם והקהה מעוקצם.