פרסומים

ב- 5 באפריל 2009 הציג הנשיא אובמה בפראג אסטרטגיה שאפתנית בת שלושה חלקים להתמודדות מול האיום הגרעיני הבינלאומי: 1) הצעת אמצעים להפחתת מאגר הנשק הגרעיני הקיים, ובסופו של דבר, לחיסולו; 2) חיזוק האמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT) ועצירת הפצת נשק גרעיני למדינות נוספות; ו- 3) מניעה מטרוריסטים לרכוש נשק גרעיני או חומרים גרעיניים. הנשיא אובמה הציג תאריך יעד של ארבע שנים לאבטחת כל החומרים הגרעיניים הרגישים בעולם. ב- Nuclear Posture Review (NPR) שפרסם מזכיר ההגנה של ארצות הברית ב- 6 באפריל 2010 מוגדר היעד העיקרי של ה-NPR כ"מניעת הפצה גרעינית וטרור גרעיני". החלק השני של יעד זה שימש כהקדמה לפסגת הביטחון הגרעיני שכונסה בוושינגטון הבירה על ידי הנשיא אובמה ב-12 באפריל 2010.

המטרה המפורשת של הפסגה הייתה "דיון בטיבו של האיום, ופיתוח צעדים שיכולים להינקט ביחד על מנת לאבטח חומרים רגישים, להיאבק בהברחות גרעיניות, ולהרתיע, לגלות ולמנוע כל ניסיון של טרור גרעיני", ו"הסכמה על הצהרה משותפת של מחויבות למאמצים להשגת הרמה הגבוהה ביותר של ביטחון גרעיני, שהוא חיוני לביטחון הבינלאומי כמו גם לפיתוח ולהרחבת השימוש באנרגיה גרעינית לצרכי שלום בעולם". הצהרת מחלקת המדינה של ארצות הברית הוסיפה עוד ש"על פי הבית הלבן, הפסגה תתמקד באבטחה של חומרים גרעיניים, ותשאיר נושאים רחבים אחרים, כמו אי-הפצה, פירוק נשק, ואנרגיה גרעינית לצרכי שלום לפורומים אחרים". ארבעים וארבע מדינות ושלושה ארגונים בינלאומיים השתתפו בפסגה. ישראל, הודו ופקיסטן, שלושת המדינות שאינן חתומות על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, היו בין המוזמנות; צפון קוריאה, איראן, סוריה, לוב ואחרות, שאינן ידידותיות למארגנים, לא הוזמנו, משום שתוצאות הפסגה היו צריכות להתקבל בהסכמה. בנאומו בפסגה ב-13 באפריל אמר הנשיא אובמה כי "הסיכון לעימות גרעיני בין אומות ירד, אולם הסיכון למתקפה גרעינית עלה". הצהרה זו נתונה אמנם לוויכוח, בהינתן ההתקדמות המהירה של איראן לעבר השגת יכולת של נשק גרעיני, אך אין ספק שהאבטחה של חומרים גרעיניים היא נושא רציני שיש לטפל בו, ואם הדבר לא ייעשה כראוי, תהיינה התוצאות מרחיקות לכת.

שני מסמכים יצאו מהפסגה: "הצהרה מפסגת וושינגטון לביטחון גרעיני", ו-"תכנית העבודה של פסגת וושינגטון לביטחון גרעיני".[1] ההצהרה משמשת כמבוא לתכנית העבודה. היא מדגישה את החשיבות של הטיפול בנושא של ביטחון גרעיני. תכנית העבודה "מהווה מחויבות פוליטית של המדינות המשתתפות להוציא לפועל, על בסיס של פעולה מרצון, חלקים ישימים של תכנית העבודה שעולים בקנה אחד עם החוקים הלאומיים המתאימים ועם מחויבויות בינלאומיות בכל ההיבטים של אחסון, שימוש, הובלה וסילוק של חומרים גרעיניים, ובמניעת השגת המידע הנדרש משחקנים שאינם מדינתיים לשימוש בחומרים כאלו למטרות זדוניות".

כך מהווה תכנית העבודה הסכם מרצון בין המשתתפים לעבוד ביחד ולחוד באופן אינדיבידואלי, אם כי לא בדרך פורמאלית או מחייבת, לצמצם את האיום של טרור גרעיני. הסכם זה מתייחס במיוחד לכלים המשפטיים הבאים ולפעילויות אחרות שיש להן תפקיד לשחק במאמץ זה: האמנה הבינלאומית למניעת טרור גרעיני The International Convention for the Suppression of Acts of Nuclear Terrorism; האמנה להגנה פיזית על חומרים גרעיניים; החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1540 על מניעת שחקנים שאינם מדינות מהשגת נשק להשמדת המונים (WMD), אמצעים לאספקה שלהם וחומרים הקשורים לנשק זה; הפעילויות של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA); הפעילויות של האו"ם ושל יוזמות כמו היוזמה הגלובלית למאבק בטרור גרעיני, השותפות הגלובלית של G-8 כנגד הפצה של נשק וחומרים להשמדת המונים; ואחרון, אך לא פחות חשוב, האחריות של כל מדינה ומדינה לשימוש ולניהול של כל החומרים והמתקנים הגרעיניים שבתחום הסמכות השיפוטית שלה.

כך שהכוונות הטובות כבר קיימות, אך האם הן תהיינה אפקטיביות? אין ספק שהפסגה תשמש זרז למדינות לנקוט במעשים, ולסגור כל פרצה במערכות ניהול המלאי והאבטחה של החומרים הגרעיניים שלהם. אולם, המדינות עצמן ככל הנראה לא ישנו את ההליכים שלהם בצורה דרמטית, וודאי שלא יחשפו כל חריגה לעולם שמחוצה להם. עדיין, הבעיה הבסיסית היא עד כמה האיום של טרור גרעיני הוא ממשי.[2] למרות שהיו דו"חות שאומתו על סחר כלשהו בשוק השחור בחומרים גרעיניים, האיכות והכמויות המעורבות לא היו משמעותיות. היו שמועות רבות ביחס לגורלו של נשק "טקטי" של ברית המועצות שהלך לאיבוד, אך אין הוכחות לשמועות אלו. אפשר לתהות באם זוהי סכנה ברורה ומידית, או פשוט פחד מהתוצאות הנוראיות באם ארגון טרוריסטי ישיג את היכולת לגרום לפיצוץ גרעיני. מלבד העניין הברור של ארגוני טרור בהשגת נשק גרעיני, לא הוצגו ראיות קונקרטיות לכך שהם נמצאים בדרך להשגת הצלחה במאמץ זה. כשלעצמה, הפסגה עסקה במאמצי מניעה משותפים. היבט אחר חשוב של הפסגה היה ניצול ההזדמנות שנקרתה לנשיא אובמה להיפגש עם כמה מעמיתיו, כולל נשיאי סין ורוסיה, במאמץ לפרוק מתחים ולהשיג הסכמות בדבר פעולות שיש לנקוט במלחמה מול התכנית של איראן לפיתוח נשק גרעיני. אולם, נראה שלמאמצים אלה הייתה הצלחה מוגבלת.

אחת הסיבות המשוערות שמיוחסת לאי רצונו של ראש הממשלה נתניהו להשתתף בפסגה היה החשש שפגישה זו תשמש כבמה להשתלח בישראל על תכנית הגרעין שלה. למעשה, לא כך היו פני הדברים. הפעם היחידה שעלתה תכנית הגרעין הישראלית הייתה במסיבת העיתונאים המסכמת של הנשיא אובמה. הוא נמנע מכל מסר ישיר שהוא, אך חזר על העמדה הידועה היטב של ארצות הברית שקוראת לכל המדינות להצטרף לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני – ה-NPT. כך נמצאת ישראל באותה קטגוריה כמו הודו ופקיסטן, שכמעט אף פעם לא נוקבים בשמם בהקשר הזה.

ארצות הברית ורוסיה החלו לצעוד בדרך הנכונה להשגת יעדו הראשון של אובמה על ידי חתימה על אמנה START Treaty החדשה, שעוסקת בצמצום הדדי של נשק גרעיני אסטרטגי. על פי אמנה זו, צמצום הנשק הגרעיני יושג תוך שבע שנים מיום שהאמנה נכנסת לתוקף. כך אפשר יהיה לומר שהייתה התחלה טובה לגבי שניים מתוך שלושה מהיעדים, הראשון והשלישי. אך מה באשר ליעד השני, זה שעוסק בעצירת הפצה גרעינית? האם אין זה הנושא הדחוף ביותר היום? מהם "הפורומים השונים" שאליהם מתייחס משרד המדינה? אולי זוהי הוועידה לבחינה מחדש של האמנה לאי הפצת נשק גרעינית Review Conference NPT 2010, שתתכנס בניו יורק ב-3 במאי? אם כך הוא הדבר, אין לשגות באשליות שפורום זה ישיג משהו בעל ערך בתחום זה.

אנו מגיעים לקונפליקט הידוע היטב בין האידיאליסט והפרגמאטי: הראשון יראה בפסגה צעד גדול קדימה בתכנית הרחבה יותר. האחר יראה שלנושאים הלוחצים ביותר שעל סדר היום לא מוקצות העדיפויות שהם ראויים להם. במקרה של איראן, אנחנו נמצאים מספר צעדים מאחור. האם לא נושא זה היה צריך לקבל עדיפות עליונה?

[1] ניתן למצוא את הטקסטים השונים באתר america.gov.
[2] יש להבחין בין נשק גרעיני ובין נשק רדיולוגי. השני עוסק בפיזור חומר רדיואקטיבי שאינו מלווה בפיצוץ גרעיני. תחום האפקט של אירוע כזה הוא מסדר הגודל של פיצוץ רגיל. לפיכך, אין לכלול נשק כזה בקטגורית נשק להשמדה המונית.