פרסומים
סיכום כנס, מזכר 128, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, יוני 2013

הוצגו כאן בעיות חמורות. אין זה נכון לצפות ולדרוש ממדינת ישראל לפתוח את גבולותיה לכול, גם אם הבאים טוענים שהם מבקשי מקלט. בתנאים של הגנה קולקטיבית, לא יהיה נכון למדינת ישראל לבדוק את כולם פרטנית. מתקני השהייה, אם הם זמניים והוגנים ומאפשרים למבקשי המקלט ביטחון בתנאים הוגנים, עם שירותי רווחה וחינוך בסיסיים, הם דרך לא רעה להתמודד עם הבעיה הזאת. לבתי המשפט יש כאן תפקיד קשה וכמעט בלתי אפשרי מכיוון שהמדינה אינה משדרת מדיניות הוגנת, עקיבה וברורה. לעתים קרובות הם נאלצים להתערב כדי לפעול נגד התנהגות שרירותית וחסרת לב של רשויות. אבל בעיקרו של דבר אין עליהם לקבוע בעבור המדינה את מדיניות ההגירה שלה. עם זאת, נדמה שיש היום במדינת ישראל נטייה לעשות הון פוליטי מהבעיה הזאת. פוליטיקאים פונים לרגשות תסכול של הציבור, ומעוררים כעס ואלימות כלפי המהגרים. יש נטייה להתעלם מהאחריות שלנו כמדינה וכחברה להיווצרות המציאות הזאת. מותר לישראל והיא אף חייבת לגבש מדיניות הגירה אחראית ועקיבה. מותר לישראל לאכוף אותה בנחישות. אבל בה בעת אנו חייבים לגנות נמרצות ולהפסיק כל גילוי של הסתה נגד המהגרים או מי שמסייע להם. עלינו לזכור שאנחנו פועלים כאן לא רק על־פי האינטרס הלגיטימי שלנו, אלא גם על־פי החובה לנהוג בהם כבני אדם בעלי כבוד וזכויות. אמנם אין להם הזכות להישאר בארץ הזאת או להתפרנס בה, אבל יש להם הזכות שננהג בהם בדרך שמכבדת את צלם האנוש שלהם.