מוכנות החזית האזרחית בישראל למלחמה -- סיכום כנס

{image} מלחמת לבנון השנייה ב-2006 כמו גם מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008-ינואר 2009 הוכיחו בבהירות את מרכזיותה של החזית האזרחית בעימות צבאי נרחב בין ישראל לאויביה. הלקח המרכזי והבולט משני אלה, הוא, כי במקביל להתכוננות המדוקדקת וארוכת הטווח הנדרשת להכנת המכונה הצבאית, נדרשת גם השקעה מורכבת ורצופה בהכנת החזית האזרחית לעימות. במזכר זה נבחנים ההיבטים השונים של מוכנות העורף, כפי שהוצגו בכנס שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בנושא בשיתוף עם רשות החרום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון. האיומים על העורף, המוצגים במזכר זה, יחייבו את מדינת ישראל לשנים רבות של התמודדות עם האתגר ועם הסיכונים ההולכים ומחריפים על האוכלוסייה האזרחית. כל אלה חייבים להדאיג גם על רקע התמונה המצטיירת ולפיה בזירה ההגנתית, הזוכה לעדיפות פחותה, מקבל המיגון האקטיבי עדיפות ברורה על פני המיגון הפסיבי, ושניהם ביחד זוכים לעדיפות מובהקת על פני המוכנות של המערכות האמורות לטפל באוכלוסייה. יש ויכוח נוקב מה צריכה להיות הגישה האסטרטגית לסוגיית ההתגוננות האזרחית בתנאים המיוחדים של ישראל. ויכוח זה עולה מתוך המאמרים במזכר, המציגים אספקלריות שונות, לעתים מנוגדות. אולם המכנה המשותף להן וגם המסר הציבורי לאומי הטמון בהן ברור וחד: החזית האזרחית בישראל מחייבת השקעה ניכרת, תכנון מדוקדק, תרגול רצוף, שיתוף פעולה הדוק ומעל לכול – מבנה מוסדר ומוסכם שיעניק מענה אופטימלי לצרכים הייחודיים של "חזית העורף" בשעת מבחן. על ההתכוננות צריכה להיות מופקדת המדינה, ובראש המאמץ ראוי שיוצב גורם אזרחי, ממלכתי, בכיר; על ההתנהלות בעת משבר צריכה להיות מופקדת הרשות המקומית, ועל הממשלה לספק לה את התקציבים והכלים הנדרשים. רק מענה כזה, המתוסף על בניית יכולותיו של צה"ל בתחומי ההגנה האקטיבית, יוכל לשכנע את הציבור שהמדינה עושה את הנדרש למען ביטחונו בתרחישי עימות עתידיים.