פרסומים
מזכר 185, המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, דצמבר 2018
עקבו אחרינו בגוגל
יצוא בטחוני מסין למזרח התיכון החל ב־1975, היה במגמת ירידה מאז שיאו בשנות השמונים, והוא בעל משקל זניח בהשוואה לאספקת הנשק לאזור מצד ארצות־הברית, רוסיה ומדינות המערב. עם זאת, אפשר שמסתמנת כעת ראשית שינוי מגמה שמקורה בהתלכדות מגמות של התרחבות האינטרסים של סין והעמקת קשריה הכלכליים במזרח התיכון, התעצמותה הצבאית־תעשייתית והבשלת טכנולוגיה צבאית אטרקטיבית מתוצרתה. זו האחרונה מתבטאת ביצוא מוצרים ייחודיים בעלות נמוכה ובאיכות מספקת כגון כלי טיס תוקפים בלתי מאוישים, המוצעים למכירה למדינות באזור ללא מגבלות מדיניות שמטילות מעצמות אחרות.
עבור ישראל יוצרת מגמה מסתמנת זו אתגר בכמה ממדים: פוטנציאל להגעת מערכות נשק מתקדמות לידי אויבי ישראל, בדגש על איראן ושלוחיה; הופעת מערכות נשק ב"שכונה", שההיכרות הטכנולוגית עימן נמוכה ולפיכך רב הקושי לייצר להן מענה; היעדר מחויבות מצד סין (להבדיל מארצות־הברית) לשמירת יתרונה האיכותי של ישראל והיעדר ערוצי שיח עמה בנושא; ותחרות גוברת מצד סין בתחומי יצוא ביטחוני, שהם יתרון יחסי של ישראל. כל אלה מצדיקים הפניית קשב גובר במערכת הביטחון כלפי התעשיות הביטחוניות של סין בכלל ולמזרח התיכון בפרט, כינון ערוצי שיח מתאימים עם ממשלת סין בנושא וליבונו גם בערוצי השיח בין מערכת הביטחון לבין הממשל האמריקאי.