פרסומים

שיחות "ששת הצדדים" על תוכנית הגרעין של צפון קוריאה הניבו בראשית פברואר 2007 הסכם על תהליך פירוק תוכניתה הגרעינית. ההסכם הושג אחרי שבשלהי שנת 2005 החליטה צפון קוריאה להשעות את השתתפותה בשיחות האלה, לאחר עריכת ניסוי גרעיני באוקטובר 2006 שגרר החלטה כמעט מיידית של האו"ם להטיל עליה סנקציות ולאחר שחזרה, בעקבות ההתפתחויות האחרונות, לשיחות בחודש דצמבר 2006.

יתכן שההסדר מסמן את התחלתה של דינמיקה חיובית חדשה, אך עדיין מוקדם לקבוע זאת, שכן שאלות רבות נותרו פתוחות, והאפשרות שמכשולים נוספים יתגלו בדרך – גבוהה. סדרת שאלות אחת מתמקדת בהסכם עצמו: היקפו והמרכיבים שלא נכללו בו, ומה עלול עוד להשתבש. תנאי ההסכם קובעים כי צפון קוריאה תקבל בסופו של התהליך כ-400 מיליון דולר בדלק ובסיוע כלכלי אחר, ובתמורה, היא תחל בתהליך של פירוק תוכנית הגרעין שלה. בשלב הראשון, שיארך 60 יום, תקפיא צפון קוריאה את פעילויותיה במתקן ב-יונגביון (Yongbyon), ותאפשר את חזרתם של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בתמורה היא תקבל 50,000 טונות של דלק כבד.

עם זאת, מעבר לשלב התחלתי זה, ההסכם מדבר רק על תהליך שאמור להתבצע על פני תקופת זמן בלתי מוגדרת. בעוד שצפון קוריאה תצטרך להמשיך ולפרק את תוכניתה על מנת לקבל את מלוא היתרונות הכלכליים והדיפלומטיים, פרק הזמן שתהליך זה יארך פירושו סבירות גבוהה למכשולים נוספים בדרך. יתרה מכך, התקשורת בצפון קוריאה התייחסה להקפאת הפעילות במתקן הגרעיני ביונגביון כהקפאה זמנית, ולא כסופית. ההסכם גם אינו מזכיר כלל תוכנית להעשרת אורניום שארצות הברית מאשימה את צפון קוריאה בהפעלתה הסודית. שיחות "ששת הצדדים" נמנעו מהתמודדות עם השאלה החשובה של הנשק הגרעיני הקיים כבר בידי צפון קוריאה.

על פי כמה פרשנויות, כוחות רבי עוצמה דחפו את שני השחקנים הראשיים בדרמה הזו - ארה"ב וצפון קוריאה - לסגור את העסקה בנקודת זמן זו: רצונו של קים ז'ונג-איל בכסף מהיר (יש האומרים לרגל חגיגות יום הולדתו), ורצונו של בוש להציג התקדמות כלשהיא בחזית בינלאומית חשובה. דומה, כי העובדה שהשיחות הבילטראליות בין ארצות הברית לצפון קוריאה, שהתקיימו בברלין בינואר, הם ששברו את המבוי הסתום הדיפלומטי וסללו את הדרך להסכם, מאששת את ההסבר המתמקד בהקשר הבילטראלי ובצורך הדוחק של השחקנים הראשיים. אך השפעתם של צרכים פנים-מדינתיים אלה עשויה גם להסביר מדוע ניסוח ההסכם אינו מוקפד ואינו מקיף באשר להתייחסותו לסוגיה הגרעינית הכוללת.

סדרת שאלות נוספת מתמקדת באופן שבו התקבל ההסכם בארצות הברית. כמה אי בהירויות בהסכם הניבו חילוקי דעות ובלבול מסוים, המבשרים קשיים אפשריים נוספים. לדוגמה, הדמוקרטים טוענים, כי ההסכם דומה בעיקרו לזה שהושג ע"י הנשיא קלינטון ב-1994, ויתרה מכך, ניתן היה להשיגו כבר בשנת 2002, כשמאגרי מלאי הפלוטוניום של צפון קוריאה היו קטנים יותר ומסוכנים פחות. אחרים - ובמיוחד ג'ון בולטון, תוקפים את ההסכם בטענה כי הוויתורים של ארצות הברית כיום מחלישים את הסנקציות שהיא עמלה קשה כל כך להשיגם רק לפני ארבעה חודשים.

שאלות נוספות מתמקדות באסטרטגיה שננקטה: האם הייתה שיטה ברורה לפיה התנהלו השיחות, אשר הנחתה למשל את ההחלטות ביחס למשקלם היחסי של הגזרים והמקלות, או האם התהליך התנהל רק כסדרה של החלטות אד-הוק בתגובה לאירועים המתפתחים? שאלות אלה מצדיקות בחינה רצינית אולם בדיקה מהירה של ההתפתחויות במהלך ארבעת החודשים האחרונים מחזקת את המסקנה, כי הצעדים ננקטו על בסיס אד-הוק, עם תשומת לב מועטה לשיטה או לאסטרטגיה לטווח הארוך.

לבסוף, הגישה הכוללת שננקטה ביחס לצפון קוריאה מעלה שאלות גם ביחס להשלכות תהליך זה על אסטרטגיות ההתמודדות עם מדינות אחרות השואפות להגיע לנשק גרעיני, ובפרט איראן. אף על פי שהשיחות עם צפון קוריאה נעדרו אסטרטגיה מתוכננת ויסודית והניבו הסכם הרה סיכונים, הצופן בחובו עיכובים ומכשלות עתידיים, הרי שהן הצליחו בכל זאת להניב הסכם שצפון קוריאה מעוניינת בו. אם התהליך המוסכם ימשיך לנוע בכיוון חיובי, ייתכן שצפון קוריאה תשתכנע לוותר על יכולותיה הגרעיניות. אבל במקרה של איראן, בנקודת זמן זו אין עדויות לכך שקיימת הצעה כלשהיא שתצליח לשכנע אותה להצטרף להסכם דומה. מצב עניינים זה רק מדגיש את הנקודה שאסטרטגיות של משא ומתן מול מדינות השואפות להגיע לנשק גרעיני צריכות להיתפר לכל מדינה בנפרד, ואינן ניתנות ליישום גורף לכל המצבים שבמבט שטחי נתפסים כדומים.

עם זאת, הניסיון עם צפון קוריאה עשוי ללמד אותנו שיעור חשוב להתמודדות עם איראן במובן אחר. אף על פי שצפון קוריאה התמקדה בעיקר בקשריה עם ארצות הברית, ועומדת על כך שצריך לשפר את הקשרים הבילטראליים, מעשיה נידונים בסופו של דבר במסגרת אזורית, עם תשומת לב למציאות וליחסים האזוריים. יפן גלתה חוסר נכונות ליטול על עצמה את נטל הסיוע לצפון קוריאה בגלל הסוגייה שעדיין לא באה על פתרונה, של אזרחים יפנים שנחטפו בידי צפון קוריאה לפני שנים. כפועל יוצא מכך, שיפור היחסים הבילטראליים בין יפן לצפון קוריאה היו חלק מן ההסכם. היה צורך לשכנע את סין, כי האינטרס שלה בצפון קוריאה מפורקת מנשק גרעיני, הוא אינטרס עליון מבחינתה, וזה מה שדחף אותה למלא תפקיד פעיל וחשוב בגיבוש ההסכם. יחסיה של צפון קוריאה עם דרום קוריאה מהווים גם הם שיקול מרכזי, ונשיא דרום קוריאה אמר, כי ההסכם עשוי להוביל בסופו של תהליך לשלום של קבע בין שתי המדינות. לפיכך, היחסים האזוריים נמצאים ללא ספק בלב העניין, וההשלכות הפוליטיות של הסכם גרעיני באזור צפויות להתרחב הרבה מעבר לסוגיית הגרעין בלבד.

יחסים אזוריים הם אפילו בולטים יותר במקרה של תוכנית הגרעין האיראנית, שאותה איראן עצמה תופסת כאמצעי לקידום ולביסוס המטרות ההגמוניות שלה באזור. לנוכח החששות ששאיפותיה של איראן מעוררות באזור, הצורך להתייחס לאתגר שאיראן מציבה במסגרת אזורית עשוי להתברר כמרכיב חשוב שניתן יהיה ללמוד מתהליך ההתמודדות עם צפון קוריאה.