פרסומים

תחילתה של השנה היהודית החדשה הינה מועד מתאים כדי לשוב ולהתבונן במצב המתפתח בנושא פרויקט הגרעיני האיראני. פרויקט זה מתקדם בעקביות, אם גם בקצב איטי למדי. ואולם, קצב זה מטעה בכך שהוא מעניק את הרושם כי יש עדיין די והותר זמן על מנת למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית דה פקטו. מאז ההערכה האמריקאית הקודמת, לפיה עומדת לפני איראן עוד כברת דרך ארוכה, אומרת ארצות הברית כעת כי זה יקח לכל הפחות שנה עד אשר זו תשיג יכולת גרעינית, אם תפתח ב"מרוץ" כדי להגיע לשם. "שנה אחת היא זמן ארוך מאוד," צוטט מפי פקיד אמריקאי בכיר. עם זאת, במצב העניינים הנוכחי, כאשר יישום הסנקציות נראה כתוכנית הפעולה היחידה, שנה אינה אלא תקופה קצרה. קבוע הזמן הנדרש ליישומן של סנקציות יעילות ולהפעלתם של צעדים דיפלומטיים ארוך למדי, אם משווים אותו לשנה אחת.

עוד לפני שנתעמק בסוגיה האיראנית, חשוב להבהיר מהי "יכולת גרעינית:" מדובר במצב בו שרויה מדינה כאשר היא מסוגלת לייצר נשק גרעיני תוך פרק זמן קצר באופן סביר, למשל שלושה חודשים. במקרה של איראן, לצורך הדוגמה, מצב זה יתממש אם יעלה בידה לאגור כמות מספקת של אורניום המועשר בדרגה של 20% לצורך ייצור אורניום בדרגת העשרה של 90% הדרוש לה לייצור פצצה גרעינית אחת, או אם יוקצו תוך פרק זמן קצר מספיק מערכי העשרה ("קסקדות") לייצורו של האורניום בדרגת העשרה של 90% מתוך המלאי בו היא מחזיקה של אורניום המועשר ב-3.5% אחוזים. נשיא איראן הציע לאחרונה לחדול מן ההעשרה לכדי 20 אחוזים בתמורה לקבלתו של דלק לכור גרעיני. מדובר כאן בסחיטה, שכן הוא לא היה מקבל את הדלק הזה בכל דרך אחרת (אשר בכל מקרה אינו חיוני, מכיוון שאת האיזוטופים הרפואיים הוא יכול לרכוש בשוק החופשי, כפי שעושות זאת מרבית מדינות העולם). כמו כן, הוא נוכח ככל הנראה לדעת כי עשה את הצעד של ההעשרה לכדי עשרים אחוזים מוקדם מדי, והוא חייב כעת לסגת מעמדתו על מנת להרוויח עוד זמן.

מה טומן בחובו, אם כן, העתיד בעת הזו? ישנן מספר נקודות עליהן יש לתת את הדעת. ראשית, הפרויקט הגרעיני הוא ככל הנראה הנושא היחיד לגביו קיים באיראן קונצנזוס כמעט כלל-לאומי. הוא מהווה גם נושא לגאווה לאומית. מוטל בספק עד מאוד האם ממשלה איראנית כלשהי תעז לזנוח את הפרויקט, אלא אם תהיה זו ממשלה שונה בתכלית, חילונית ודמוקרטית, אך תרחיש מעין זה נראה רחוק יותר מדי ובלתי וודאי עד מאוד. לסנקציות אין כל סיכוי להפוך למחמירות דיין עד כי יאלצו את המשטר הנוכחי לשנות את כיוונו. רק וויתור גדול מצד הקהילה הבינלאומית, למשל, בדמות ההסכמה להמשך העשרת האוראניום באיראן תחת השגחה ופיקוח בינלאומיים צמודים, ומתן סיוע בייצורם של מוטות הדלק לכור בבושהר, יוכלו אולי לשכנע את איראן לשנות את דרכה. הסדר מעין זה, עם זאת, כרוך בסכנה, שכן איראן הייתה שומרת על יכולתה להפר אותו ולייצר נשק גרעיני בכל זאת.

שנית, סוגית הקווים האדומים שבה ועולה מעת לעת. ואולם, צריך להבין כי לקווים אדומים יש ערך רק כאשר קיימת תוכנית המפרטת מה עושים כאשר קווים אלה נחצים; הם יעילים רק כאשר הם והשלכותיהם מוכרות לצד שמנגד, וכאשר הם פועלים כאמצעי הרתעה מוצלחים. שני הקווים האדומים האפשריים שנותרו הם תרחיש ההתפרצות מחד, והאפשרות של ביצועו של פיצוץ גרעיני תת-קרקעי באיראן. שני התרחישים הם אפשריים, ואיראן אינה חוששת במיוחד בעת הזו מפעולות הגמול שיבואו אחריהם. תגובת העולם לחצייתו של אחד הקווים האדומים על ידי איראן לא תהיה שונה יתר על המידה ממה שאירע במקרים של הודו ושל פקיסטן.

למרבה הצער, נראה כי ממשלו של הנשיא אובמה אינו מתאמץ די הצורך לטפל בסוגיה זו. לא נראה כי הוא הגדיר קווים אדומים או שיש בידיו תוכניות להתמודדות עמם. חלופת ההכלה, כפתרון לחצייתו של קו אדום, אינה אלא אופציה חלולה לנוכח הגישה האמריקאית והמצב האזורי. ההשפעה של איראן גרעינית על מדינות המפרץ הפרסי מחד גיסא, ועל מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאידך גיסא, תהיה משמעותית ומתמשכת. ייקח זמן רב לתקן את הדימוי האמריקאי שייפגע.

בעת הזו נראה, כי הדרך היחידה שתצליח למנוע מאיראן להצטייד בכלי נשק גרעיניים, היא בתקיפה מרחוק עקבית ועיקשת על ידי ארצות הברית אשר תשים לעצמה למטרה פגיעה במתקנים הגרעיניים כמו גם בתעשיות הנלוות להם. רבים הם אלה הטוענים כי לישראל לבדה אין ככל הנראה את היכולת להמיט מכה ניצחת על פרויקט הגרעין האיראני. המרב שיכולה ארצות הברית לעשות מבלי שתמצא עצמה מעורבת במבצע צבאי רחב היקף (הכולל מהלכים קרקעיים) הוא להגביל את הפרויקט האיראני, כאמור, תוך שהיא אינה מאפשרת לאיראן לעשות שימוש ביכולותיה ובפוטנציאל שלה כדי לחדשו. צעד מעין זה ידרוש מאמץ אמריקאי ימי ואווירי ממושך, עד אשר תגיע איראן למסקנה כי לא יהיה זה עוד כדאי מבחינתה להתמיד במאמציה בתחום הגרעיני. לישראל לא שמור למעשה כל תפקיד במאמץ זה. עם זאת, כמעט וודאי הוא, כי היא תשוב לסבול, כפי שסבלה במהלך מלחמת המפרץ של שנת 1991 כאשר היא הותקפה בטילים עיראקיים כפעולת גמול.

האם תפעל מדינת ישראל אם ארצות הברית תימנע מלעשות כן? לכאורה צריכה ארצות הברית לחוש הקלה אם תעשה כן ישראל, שכן במקרה זה היא תוכל להטיל על ישראל את האשמה בכל השלכה שתגיע מכיוונה של איראן או מן העולם הערבי בכללותו, ולהתרחק מישראל עוד יותר. ההימנעות מנקיטת צעדים צבאיים תדרוש כוח רצון רב מצד מנהיגיה של ישראל. בראייה כוללת, מהלך צבאי ישראלי הוא החלופה הפחות רצויה במצב עניינים זה. מאידך גיסא, האם יכולה הממשלה הישראלית להרשות לעצמה שלא לנקוט בכל צעד? העמידה מן הצד תדרוש כושר שכנוע רב כדי שדעת הקהל בישראל תתמוך בה, במיוחד אם אחד הקווים האדומים שתוארו לעיל ייחצה.

מדובר בתחזית עגומה. מאז חודש אוגוסט 2002, בו התפרסם דבר קיומו של פרויקט העשרת האורניום האיראני, הושגה אך השפעה מועטה באמצעות המאמצים הרבים שהתבטאו ב"מגעים", הטלת סנקציות ואיומים. הפרויקט האיראני המשיך להתקדם, כמעט ללא הפרעה חיצונית, עד כי המצב כיום הוא כמעט בלתי הפיך. כל האמירות השטחיות בדבר יכולת גרעינית איראנית "בלתי מתקבלת על הדעת" הן מיותרות כיום. איראן הגרעינית תהפוך למציאות, אלא אם יינקט צעד דראסטי ברגע אחרון זה.