פרסומים

בעשרה בפברואר 2009 הלכו 3.4 מיליון ישראלים לקלפי כדי לבחור את חברי הכנסת השמונה-עשרה. התוצאות משקפות את מורכבותה של המציאות הישראלית: דמוקרטיה חיה ונושמת – מושא הקנאה של רבים – לצד שיטת ממשל המובילה לאי-יציבות מובנית, וציבור בוחרים המחולק כמעט שווה בשווה בכל הקשור לעמדות בסוגיות המרכזיות שבפניהן ניצבת המדינה בעת הזאת.

הבחירות עצמן היו חגיגה של דמוקרטיה, ואולם תוצאותיהן מבלבלות למדי ולא חד-משמעיות. תהליך הבחירה התנהל ללא תקלות ואחוז הבחירה – למרות היום הגשום והסוער – אף עלה על זה שנרשם בבחירות הקודמות. אחוז ההצבעה האמיתי עמד על 72 אחוזים – פחות מן השיעור המקובל בשנים עברו, אבל דומה לקיים בקרב דמוקרטיות מערביות אחרות. תוצאות הבחירות הסופיות פורסמו על ידי ועדת הבחירות המרכזית תוך 45 שעות משעת סגירת הקלפיות.
המסקנה העיקרית והמצערת אליה תוצאות אלה מובילות, היא, כי הבחירות לא הכתירו מנצח ברור, ותחת זאת הותירו את הציבור הישראלי מבולבל ומתוסכל. השיטה הרב-מפלגתית הישראלית בשילוב שיטת הבחירות היחסית הולידה מצב בו מלאכת הרכבת ממשלה תהווה אתגר של ממש, וספק רב אם בכלל ניתן יהיה להקים ממשלה ברת-קיימא ויציבה.

הכנסת הנכנסת מורכבת מלא פחות מאשר שתים עשרה מפלגות, כאשר שבע מתוכן מונות חמישה חברים או פחות. הקושי העיקרי טמון בכך, שלהבדיל מן המצב ששרר בעבר (כפי שהיה המקרה עם יצחק רבין בשנת 1992 או עם אריאל שרון בשנת 2003), אין בנמצא כיום מפלגה המחזיקה בארבעים מושבים או יותר – מפלגה שהיה עולה בידה להרכיב קואליציה עם מפלגה אחת או שתיים קטנות יותר. קיימות שתי מפלגות בינוניות בגודלן: קדימה עם 28 מנדטים והליכוד עם 27 מנדטים, שלוש מפלגות קטנות יותר עם מעל מעשרה מנדטים כל אחת: ישראל ביתנו עם 15 מנדטים, מפלגת העבודה עם 13 מנדטים וש"ס עם 11 מנדטים. לכך יש להוסיף שבע מפלגות קטנות. מדובר במשימה קשה במיוחד בעבור כל מי שינסה לבנות קואליציה יציבה שתהיה מסוגלת לתפקד ביעילות לאורכן של ארבע שנים.
המצב כה מסובך עד כי אין תשובה חד-משמעית באשר לשאלה מי באמת זכה בבחירות. ציפי לבני טוענת כי היא זו שזכתה, בזכות היתרון של מנדט אחד, וכי היא מייצגת את העדפתו של הציבור למשרת ראש הממשלה. בנימין נתניהו, מאידך, טוען כי הוא זה שזכה מכיוון שהוא המנהיג של גוש הימין והדתיים, אשר לו רוב ברור בכנסת (65 מנדטים בהשוואה ל-55 מנדטים לגוש המרכז – שמאל), וכי רק הוא יהיה מסוגל להקים קואליציה ברת קיימא. נראה כי ציפי לבני מוצאת את עצמה במצב דומה לזה בו היה שרוי אל גור בשנת 2000 – היא זכתה במניין הקולות, ואולם בגלל השיטה (שיטת האלקטורים האמריקנית והגושים וממשלות קואליציוניות בישראל) ייתכן מאוד שהיא הפסידה את הבחירות.

במונחי התוצאות בפועל, יש מקום להעיר כמה הערות. ראשית, למרות שהמדינה נותרה חצויה, ניכר מעבר ברור לגוש הימין. בכנסת היוצאת היו לגוש הימין – הדתי 50 מנדטים לעומת 63 מנדטים לגוש המרכז – שמאל. מפלגת הגמלאים, עם שבעה מושבים, לא הזדהתה באופן פורמאלי עם גוש כלשהו, אך היא זוהתה ברובה כנוטה לעבר גוש המרכז – שמאל. כתוצאה מן הבחירות, המאזן נע כעת לטובת גוש הימין – דתיים. תנועה זו ימינה משקפת, קרוב לוודאי, את אכזבתם של הישראלים מתהליך השלום ומתוצאותיהן של הנסיגות החד-צדדיות, כמו גם את התסכול מן המצב הביטחוני השורר בדרום הארץ. אזור עוטף עזה והדרום בכלל, שספג את התקפות הקסמים והטילים של החמאס, בחר ברוב מכריע במפלגות הימין.

המעבר של הבוחרים ימינה יכול לשקף גם רצון לשינוי וחוסר שביעות רצון מן התפקוד הכולל של הממשלה הנוכחית. עם זאת, ההפרש בין הגושים קטן מזה שצפו הסקרים, והוא בהחלט הפיך. תנועה של 5 אחוזים בלבד מקולות הבוחרים יש בכוחה לשנות את התמונה כולה.
שנית, ביוצא מן הכלל אחד, כל מפלגות הימין והשמאל, וכך גם המפלגות הקטנות ספגו הפסדים: העבודה הפסידה כמעט שליש מכוחה, מר"צ – בקצה השמאלי – כמעט ונמחקה, והן המפלגות הימניות הדתיות הציוניות והמפלגות החרדיות הפסידו מנדטים (מפלגת האיחוד הלאומי הימנית קיצונית ירדה בכוחה משישה לארבעה מושבים, דהיינו הפסד של שליש). שתי המנצחות האמיתיות היו שתי מפלגות המרכז המובילות: הליכוד, אשר הכפיל ואף יותר את ייצוגו תוך שהוא עולה מ-12 לכדי 27 מושבים, ומפלגת השלטון קדימה, אשר שמרה על כוחה.
שלישית, הפתעת הבחירות הייתה ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, אשר הגדילה את כוחה בשליש והפכה למפלגה השלישית בגודלה. למרות שמדובר בהתפתחות חשובה, אין צורך להגזים במשמעותה. אמצעי התקשורת, בישראל ומחוצה לה, אכן הפריזו בניתוח תוצאה זו. מפלגתו של ליברמן נותרה במידה רבה מפלגה סקטוריאלית – כשני שליש מן התמיכה בה מקורה בקהילת העולים מחבר המדינות. ישראל ביתנו קלטה גם חלק חשוב מהצבעת המחאה, תופעה שלא בהכרח תחזור על עצמה. בניתוח הסופי, זכה ליברמן בפחות מ-12 אחוזים מן הקולות.
ציפי לבני אינה מסוגלת להקים ממשלה ללא הליכוד, ולליכוד אין כל כוונה ליטול חלק בממשלה של לבני. לפיכך, אפשר להניח כי ראש הממשלה הבא אכן יהיה מר נתניהו. עם זאת, בפני בנימין נתניהו עומדת החלטה קשה, והיא, איזו קואליציה עליו להקים. יש בידו שתי אפשרויות, ושתיהן כרוכות בסיכון. הוא יכול להקים קואליציה צרה (65 חברי כנסת), שתורכב רק ממפלגות הגוש הימין-דתי, או לחילופין הוא יכול להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה יחד עם קדימה ועם ליברמן, בתוספת אפשרית של מפלגה דתית אחת או שתיים (70-84 חברי כנסת). במקרה הראשון, הוא יגלה כי מלאכת השלטון הופכת קשה מאוד, ויהיה כמעט חסר יכולת לפעול ביעילות בחזית המדינית או הכלכלית. באפשרות השנייה, יהיה עליו לחלוק את השלטון באמת ובתמים עם קדימה – לרבות, כנראה, רוטציה בראשות הממשלה. כל אחת מן האפשרויות דלעיל מציגה תוצאה שאינה מיטבית, ואולם ברור כי מר נתניהו יהיה חייב לבחור באחת מן החלופות האלה, אשר כל אחת מהן לא נוחה מבחינה פוליטית.