למעלה משנתיים חלפו מאז החלה ההתקוממות נגד משטרו של אסאד שקיפחה עד כה את חייהם של למעלה משבעים אלף סורים, הפכה למעלה ממיליון סורים לפליטים מחוץ לסוריה ומספר גדול יותר של סורים לפליטים בתוך ארצם, אך עדיין לא מסתמן פתרון למשבר בין אם בדרך פוליטית או בדרך צבאית. את המצב בשטח ניתן לאפיין כתיקו.המחברים בוחנים את החלופות שמאפשרות פריצת המבוי הסתום ומצביעים על האינטרס הישראלי בנושא זה.
למעלה משנתיים חלפו מאז החלה ההתקוממות נגד משטרו של אסאד שקיפחה עד כה את חייהם של למעלה משבעים אלף סורים, הפכה למעלה ממיליון סורים לפליטים מחוץ לסוריה ומספר גדול יותר של סורים לפליטים בתוך ארצם, אך עדיין לא מסתמן פתרון למשבר בין אם בדרך פוליטית או בדרך צבאית. את המצב בשטח ניתן לאפיין כתיקו. מול המשטר, אשר שומר עדיין על השליטה בערים הגדולות, באזור החוף, באזור ההררי העלאווי במערב ובצירי התנועה ביניהם, עומדים כוחות מורדים לא מלוכדים שהצליחו להשתלט על מרבית שטחה של סוריה, ובעיקר על האזורים הכפריים בצפון מזרח המדינה ובדרומה.
צבאו של אסאד ממשיך להתבסס על סיוע מדיני, צבאי וכלכלי אותו הוא מקבל בעיקר מרוסיה, מאיראן ומבן חסותה – חזבאללה, ובמידה מסוימת (פוליטית בעיקר) גם מסין. המורדים מקבלים סיוע ממדינות המפרץ, מסעודיה, מקטאר, מתורכיה וכנראה גם מכמה מדינות החברות בנאט"ו. אין פיקוד מאוחד לכוחות המורדים ואין שליטה מאוחדת בהזרמת הסיוע אליהם. התוצאה היא שכל מדינה מסייעת לגורמים המקורבים אליה פוליטית. קטאר מסייעת לאחים המוסלמים, סעודיה – לגורמים האסלאמיסטים הסלפיסטים, תורכיה – לאחים המוסלמים וצבא סוריה החופשית, ומדינות המערב נותנות סיוע מוגבל לצבא סוריה החופשית, המרכז את הגורמים הלאומיים הפחות אסלאמיסטים. החלטת הליגה הערבית להכיר במנהיג הקואליציה הלאומית, מועאז אל חטיב, כמי שמייצג את סוריה, הוא צעד סמלי ומוראלי חשוב במאבק לדיסקרדיטציה של משטר אסאד. יחד עם זאת, ספק אם יש בכך כדי להביא לשינוי מכריע ביחסי הכוחות בשטח.
בהעדר הכרעה, צפויה כמובן החרפת המצב ההומניטארי כתוצאה מהמשך הקזת הדם ועלייה נוספת במספר הפליטים, אולם מעבר להיבט ההומניטארי יש למצב זה גם השלכות אסטרטגיות חשובות. ככל שנמשכת מלחמת האזרחים, מתחזקים האלמנטים האסלאמיים-ג'האדיסטים בקרב המורדים, הנהנים מזרימה של מתנדבים ג'האדיסטים זרים, חלקם בעלי ניסיון קרבי עשיר, ומוטיבציה גבוהה. לכך יהיו השלכות על עתידה של סוריה בתקופה שלאחר נפילת משטר אסאד. התמשכות המשבר והפיכתו למלחמת אזרחים עדתית מגבירה את הקושי של כינון מחדש של שלטון מרכזי חזק בסוריה, ומגדילה את ההסתברות של התפוררות נוספת של סוריה והפיכתה למדינה כושלת אשר בשטחה פועלות כנופיות שונות כתופעת קבע. בנסיבות אלה גוברת ההסתברות שנשק כימי ונשק איכותי אחר ייפלו לידי גורמים קיצונים.
בנוסף, המשבר שלא נשאר מוגבל לשטחה של סוריה, גולש למדינות השכנות ומעמיד אותן בפני קשיים כלכליים, צבאיים ופוליטיים גדלים והולכים שעשויים אף לערער את יציבות המשטרים בהן ובכך להגביר את אי היציבות האזורית. הפליטים מעמיסים על התשתית בעיקר בירדן ובלבנון, מחריפים מתחים בין עדתיים ומעמיסים מחיר כלכלי נוסף על כלכלות שהן שבירות ממילא.
ישראל עשתה ככל יכולתה עד עתה להימנע ממעורבות במתחולל בסוריה, ובצדק מבחינתה. אין לה יכולת ממשית להשפיע על המתרחש בתוך סוריה ויש סכנה שהתערבות שלה תגרום לתוצאות הפוכות מהרצויות שיגבירו את האיומים שיכולים להיות מוקרנים מתוך סוריה. הבעיה היא שיכולים להיווצר מצבים שיאלצו את ישראל להתערב. דוגמאות לכך היו הניסיון להעביר מערכות נשק "שוברות שוויון" לחזבאללה בלבנון, שהביא, על פי מקורות זרים, לתקיפת שיירה בתוך סוריה, והתקריות החוזרות של ירי, כנראה לא מכוון, לתוך שטח רמת הגולן. המשטר מאבד שליטה על שטחים ברמת הגולן הסורית, והדבר כבר מתבטא באיום על שלום כוח האו"ם המפקח על הסכם ההפרדה (UNDOF). חלק מהיחידות כבר עוזב, והכוח עלול לקרוס לחלוטין. ישראל יכולה למצוא עצמה במציאות שונה לחלוטין מזו שהורגלה לה מאז 1974, ורמת הגולן הסורית עלולה להפוך לבסיס להתקפות של גורמים ג'האדיסטים ופלסטינים קיצונים.
ייתכן כי בישראל יימצאו גורמים שחושבים שהמשך מלחמת האזרחים בסוריה משרת את האינטרס של ישראל משום שהוא מונע מסוריה להוות איום צבאי רציני מול ישראל. אולם נראה, כי סוריה נמצאת ממילא כבר במצב שבו היא חדלה מלהוות איום צבאי משמעותי לישראל לשנים רבות, והתמשכות מלחמת האזרחים רק תתרום להתגברות האיומים הצבאיים מסוג אחר הנובעים מהאפשרות שסוריה תהפוך למדינה כושלת ומהתערערות היציבות האזורית. מכאן, שלישראל צריך להיות אינטרס בסיום מוקדם ככל האפשר של מלחמת האזרחים והתייצבות משטר מרכזי בעל אופי אסלאמי מתון בסוריה. נשאלת אם כך השאלה כיצד ניתן לשבור את התיקו הצבאי בין המשטר והמורדים לטובת המורדים המתונים ובכך ליצור הזדמנות להכריע את המאבק הצבאי או לחילופין לקדם פתרון פוליטי. ישראל עצמה אינה יכולה לעשות זאת אך חשוב לה להבין מה האפשרויות ולדון בהן עם בעלות בריתה בקהילה הבינלאומית.
החלופות לשבירת התיקו לפי רמת ההסלמה הן: הסרת האמברגו המערבי על אספקת נשק למורדים, כינון אזורים אסורים לטיסה צבא סוריה ומעורבות אווירית בסיוע למורדים.
על פניו נראה כי הסרת האמברגו על משלוחי נשק הינה האפשרות הפחות בעיתית מבין האפשרויות לעיל, וזאת למרות טענות נגד. הטענה הראשונה היא שהנשק עלול ליפול לידיים הלא נכונות, דהיינו לידי הגורמים הג'האדיסטים, משום שאין יכולת טובה לזהות בין הקבוצות השונות של המורדים ולשלוט ביעדו הסופי של הנשק. טיעון זה אינו חזק, ראשית, מכיוון שבמציאות הנוכחית המורדים האסלאמיסטים נהנים ממילא מאספקת נשק על ידי מדינות המפרץ ודווקא לגורמים האחרים אין מקורות אספקת נשק סדירה. שנית, משום שעם הזמן מצטבר מידע טוב יותר על הקבוצות השונות ועם מאמץ מודיעיני מתאים אפשר להגיע לתמונה טובה יותר. טענה שנייה היא ש"הסרת האמברגו תיתן לרוסיה, איראן ואולי גם למדינות נוספות עילה להגביר את משלוחי הנשק (למשטר) ובכך נתרום להגברת הלחימה" – ציטוט משיחה עם דיפלומט אירופי בכיר. ספק אם מדינות אלו זקוקות לעילות נוספות להספקת נשק למשטר הסורי, ויותר סביר שהספקת נשק איכותי כמו נשק אנטי טנקי ואנטי אווירי שיפגעו בתחומי היתרון של כוחות המשטר עשויה לשנות באופן מהותי את יחסי הכוחות הנוכחיים. נראה כי ההתנגדות נובעת פחות מהנימוקים שמושמעים ויותר מחשש מפני "מדרון חלקלק" שתיצור המחויבות לסיוע צבאי למורדים. יש כבר כרסום בעמדת ההתנגדות המערבית, אולם קריאתן של צרפת ובריטניה לאיחוד להסיר את האמברגו אינה זוכה (לפחות לא לפי שעה) לתמיכה גורפת מצד יתר חברות האיחוד (בראיון שנתן נשיא צרפת לפני זמן מה הוא אף סייג את קריאת צרפת להסרת האמברגו). משיחות עם דיפלומטים אירופים לא נראה כי האיחוד, כגוף, צפוי בזמן הקרוב לקבל החלטה להסרת האמברגו.
בנאום שנשא אל-חאטיב בכינוס הליגה הערבית בדוחא הוא קרא לנאט"ו להרחיב את התחום הגיאוגרפי של ההגנה האווירית שסוללות הפטריוט הפרוסות בדרום תורכיה מעניקות גם לאזורים הצפוניים בסוריה, הנמצאים בשליטת כוחות הקואליציה. היענות מצד נאט"ו לקריאת אל-חאטיב תהווה צעד ראשון לכינון אזורים אסורים לטיסה לצבא הסורי, אלא שהתנגדות נאט"ו לנקיטת צעד כזה ללא החלטת מועצת הביטחון שתיתן לו לגיטימציה בינלאומית, עדיין עומדת בעינה, ואין סיכוי שרוסיה וסין יסירו את התנגדותן להחלטה כזאת.
על רקע הרתיעה מפני הפעלת אזורים אסורים לטיסה ברור ששאלת התערבות צבאית יותר פעילה לצד המורדים אינה עומדת על הפרק. למודות ניסיון ממלחמות עיראק ואפגניסטן, ארצות הברית בפרט ויתר חברות נאט"ו בכלל, נזהרות מלהיכנס להרפתקה צבאית מבלי אסטרטגיית יציאה ברורה והערכת סיכונים נמוכה.
לסיכום, התארכות לחימה אינה משרתת את האינטרס הישראלי. הסרת האמברגו על העברת נשק לכוחות המתונים נראית כדרך הריאלית היחידה לסייע לשבירת התיקו הצבאי ובכך לקדם את סיום המשבר שסופו אינו נראה באופק.
הדעות המובעות בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי הן של המחברים בלבד.
