פרסומים

ההצהרה של ראשי המדינות החברות באחוד האירופי (8.12.2009) על התהליך המדיני במזרח התיכון אינה סיבה לחרדה אך גם לא לתגובות מזלזלות ורצוי לבחון את המשמעות ארוכת הטווח.

במהלך הנשיאות התורנית של האחוד האירופי במחצית השנייה של 2009, ניסתה שבדיה להביא לשנוי גורף במדיניות האחוד כלפי הסכסוך הישראלי- ערבי. השנוי המרכזי שאליו חתרו השבדים היה הכרה של האחוד האירופי במדינה פלסטינית תוך התייחסות לקווי 67 כגבולותיה ולירושלים המזרחית כבירתה. הנוסחה הסופית שאותה אמצו ראשי המדינות החברות, רחוקה מהטיוטה השבדית הראשונית. יש בהשוואה בין שני הטכסטים כדי ללמד הן על הלכי רוח מסוימים באחוד האירופי, הן על המגבלות של מדינות מסוימות חברות האחוד האירופי לגבש מדיניות על פי תפיסתן הן, אך נוסח ההחלטה הסופית מלמד גם על סחף בעמדות מדינות רבות ביחס לישראל. מן הראוי שממשלת ישראל לא תתעלם מסחף זה וסיבותיו.

במשפט המפתח בהצהרה מה- 8.12.2009 נאמר, כי המועצה האירופית  (European Council)  חוזרת על תמיכתה במשא ומתן שיוביל למדינה פלסטינית, במאמצים והצעדים שיובלו לתוצאה זו והמועצה מביעה את נכונותה להכיר במדינה פלסטינית ב"עיתוי נאות". בהזכירה כי מעולם לא הכירה בסיפוח מזרח ירושלים, קבעה המועצה האירופאית, כי חייבת להיות דרך, באמצעות משא ומתן, לפתור את הסוגיה של מעמד ירושלים כבירה העתידית של שתי המדינות. פרושה של נוסחה זו הוא שהאחוד האירופי קובע בה, שהדרך להקמת מדינה פלסטינית עוברת דרך המשא ומתן. צרוף האזכור למזרח – ירושלים ואי הכרה בסיפוחו לישראל מלמד שהאחוד האירופי מייעד את החלק הזה של העיר לבירת המדינה הפלסטינית. המועצה האירופית אינה מתחייבת להכיר במדינה פלסטינית אך לא ברור אם הרתיעה מאמירה מפורשת בדבר ההכרה, מתייחסת להכרזה על מדינה פלסטינית כתוצאה הנובעת מהמשא ומתן, או שהרתיעה נוגעת להכרזה פלסטינית חד-צדדית. מאחר והכרה במדינות חדשות נשארה עדין בסמכות הבלעדית של כל מדינה ומדינה החברה באחוד האירופי,יש להניח שלא כל המדינות החברות תכרנה במדינה פלסטינית אם זו תוכרז באופן חד-צדדי ושלא כתוצאה ממשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אקט קולקטיבי, של האחוד האירופי, יעשה כאמור בהצהרה, בעיתוי נאות. רמז לפרוש של "עיתוי נאות" או למצער, הפרשנות השבדית לו, ניתן לראות בפסקה בהצהרה שבה מביעים ראשי המדינות החברות תמיכה בתכניתו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד לבניית מוסדותיה של המדינה הפלסטינית שבדרך. אליבא דפיאד, בנית המוסדות אמורה להתבצע בשנתיים הקרובות.

ההתניה האירופית, רופפת ככל שתהיה, של ההכרה האירופית במדינה פלסטינית, בהיותה של מדינה זו תוצאתו של משא ומתן מזכירה במידה מסוימת את מכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון מאפריל 2004. באותו מכתב נאמר ששינויים בקווי 67 על, מנת שגושי ההתיישבות היהודית יכללו בתחומה של מדינת ישראל, יהיו כפופים למשא ומתן. כשם שישראל ראתה בהבעת העמדה האמריקאית הישג מדיני, יכולים גם הפלסטינים לראות בהבעת העמדה האירופית, מרוככת ככל שתהיה, הישג מדיני משלהם.
גורם נוסף הראוי לתשומת לב בהקשר זה הוא ההודעה שפרסמו ראש האחוד לפני יותר מעשר שנים בתום דיוניהם בברלין ב-23-וב- 24 במארס 1999. כבר אז עלה הרעיון של הכרה אירופית במדינה פלסטינית והאחוד האירופי הכיר בזכות הפלסטינים למדינה וקרא לצדדים לנהל משא ומתן אך מבלי לפגע בזכות זו "שאינה כפופה לאף ווטו" ומיד אחר כך באה הפסקה בהצהרת ברלין מ-1999 לפיה:

"האחוד האירופי משוכנע כי הקמת מדינה ריבונית, דמוקרטית וברת קיימא על בסיס ההסכמים הקיימים ובאמצעות משא ומתן, היא הערובה הטובה ביותר לביטחון ישראל וקבלתה כשותף שווה באזור. האחוד האירופי מכריז על נכונותו לשקול הכרה במדינה פלסטינית בעתיד בהתאם לעקרונות הבסיסים שצוינו לעיל".

קריאת שני המסמכים - ברלין 1999 ובריסל 2009 - מלמדת שהשנוי העיקרי בעמדות האחוד האירופי מתייחס למעמדה של ירושלים והיותה בעתיד בירה של שתי המדינות, פלסטין וישראל. כבר בעבר הביעו ראשי האחוד האירופי התנגדות לצעדי ישראל בירושלים. זו היא מאידך, הפעם הראשונה שבה האחוד מביע באופן רשמי את תמיכתו ברעיון כי בירת המדינה הפלסטינית תשכון בירושלים. מי שיבקש נחמה בהצהרה האירופית ימצא אותה בהכרה האירופאית שגם לישראל הזכות לקבע בירתה בירושלים.

בהצהרה מה- 8.12.2009 יש כמה נקודות אחרות בעלות עניין. ההתייחסות, החיובית יחסית, להחלטה של ממשלת ישראל להקפיא חלקית וזמנית את הבניה בהתנחלויות מסתיימת באמירה כי המועצה "מקווה שהיא תתרום לחידוש המשא ומתן המשמעותי". מאחר ויש בהצהרה דרישות נוספות מישראל אך חידוש המשא ומתן מתקשר ישירות רק להקפאה ניתן לראות זאת כתמיכה מסוימת בתביעת ארצות הברית וישראל שהפלסטינים יחדשו את המשא ומתן בעקבות החלטת ההקפאה. על מנת להסיר ספק בדבר עמדתו העקרונית, האחוד האירופי ממשיך לדרוש הפסקה לאלתר של הבניה בירושלים "ובשאר הגדה המערבית" (היינו, ירושלים בראיה של ראשי האחוד האירופי היא חלק מהגדה). כמו כן תובעים הם הסרת כל המאחזים הבלתי חוקים שנבנו מאז מארס 2001.

האחוד האירופי אינו מסתיר תמיכתו באבו מאזן וקורא לפלשסטינים לעמוד מאחוריו. האחוד האירופי יברך על קיומן של בחירות פנימיות "כאשר התנאים יאפשרו זאת" היינו, האחוד האירופי מקבל את המשך כהונתו של אבו מאזן גם ללא בחירות.

בטווח המיידי נמנע משבר רציני ביחסי האחוד האירופי לישראל. השפל ביחסי ישראל ושבדיה העמיק פי כמה אך זו כבר תופעה רבת שנים. בתוך שנתיים ובהעדר התקדמות משמעותית במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, (או לחלופין במשא ומתן בין ישראל לבין סוריה) עלולים חילוקי הדעות בין ישראל לכל האחוד האירופי להחריף והדבר עלול למצוא ביטוי בהיבטים המעשיים של היחסים הבילטראליים.

אך מעבר לכל אלו צריך לזכור כי האחוד האירופי מהווה מעין משכוכית. 13 שנה לפני שישראל ואש"ף פתחו במשא ומתן ישיר, הכריז האחוד האירופי בהצהרת ונציה מ-1980 על הכרתו בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. עוד לפני שנבחר אהוד ברק לראש הממשלה ב-1999 ולפני שחידש את המשא ומתן על הסדר הקבע בסוף אותה שנה, כבר יצא האחוד האירופי בהצהרת ברלין בדבר הכרה אפשרית במדינה פלסטינית. כזכור הגיע נשיא ארה"ב להצהרה בדבר הצורך בפתרון המבוסס על שתי מדינות רק ב-2002. ב-2009 פרץ האחוד האירופי בהצהרה על ירושלים כבירת שתי המדינות. התקדימים חייבים להדאיג את כל אלו המתנגדים לפשרה כלשהי בירושלים.