פרסומים

"עסקת המאה" שגיבש ממשלו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מוצגת כפרדיגמה חדשה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לעיצוב ארכיטקטורה מזרח תיכונית חדשה, על בסיס קואליציה ערבית-אמריקאית-ישראלית. התוכנית מעניקה משמעויות שונות לעקרונות אשר ליוו את המשא ומתן להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים בשלושת העשורים האחרונים, ולמעשה מרוקנת אותם מתוכן. בין היתר, נשללים במסגרתה הדרישה הפלסטינית של "הכול או לא כלום" – בפרט "זכות הווטו" הפלסטינית על כל הסדר שלא יספק מענה שלם למאווייהם, או היצמדות לקו הארבעה ביוני 67'. ועם זאת, הסיכוי ליישומה של תוכנית טראמפ נמוך עד אפסי בעליל.

ברמה ההצהרתית, התוכנית מתווה חזון לכינון מדינה פלסטינית בת-קיימא, תוך כיבוד השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. בד בבד, היא מדגיש אי-פגיעה בביטחון ישראל ומניעת הפיכתה של הגדה המערבית למעין רצועת עזה שנייה. אולם, קיים פער ניכר בין החזון לאופן מימושו כמפורט בתוכנית. התנאים להכרה במדינה פלסטינית מחייבים הכרה פלסטינית במדינה יהודית, כלומר: הסדר מוסכם של שתי מדינות לאום – ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ופלסטין כבית הלאומי של העם הפלסטיני, ובתוך כך ביטול "זכות השיבה" של פליטי 48' למדינת ישראל. דרישות מהותיות נוספות הן מיסוד ממשל פלסטיני תקין, דמוקרטי, המכבד זכויות אדם – בסטנדרטים גבוהים, שאין כמותם באף מדינה ערבית; קבלת דרישות הביטחון של ישראל; פירוק חמאס ושאר ארגוני הטרור מנשקם; השבת השליטה ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, שתהא מפורזת מיכולות צבאיות; הפסקת ההסתה הפלסטינית נגד ישראל במערכת הפוליטית, הציבורית והחינוכית. ברי כי את התנאים האלה, כולם כאחד, יתקשה עד מאד הצד הפלסטיני למלא.

התרגום המעשי של עקרונות ההסדר על פי התוכנית:

• פתרון שתי המדינות - בניגוד להצהרות קודמות של מנסחי התוכנית, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, שניכרה בהן הימנעות מהצגת פתרון של שתי מדינות, התוכנית כוללת הקמת מדינה פלסטינית עם ריבונות מוגבלת בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה, וכן שתי מובלעות בנגב המערבי.
• התחשבות במציאות שנוצרה בשטח בחמישה העשורים האחרונים - גושי ההתיישבות שממערב לתוואי המכשול הביטחוני הקיים, ובהם כ-345,000 מתיישבים, יסופחו לישראל. לא יהיו עקירה ופינוי של התנחלויות מזרחית למכשול, אשר בהן כ-100,000 מתנחלים (בכלל זאת 15 מובלעות מבודדות ובהן כ-14,000 נפש). על ההתיישבות בכללה יוכל החוק הישראלי במלואו. בשטח הישראלי יוותרו מובלעות פלסטיניות, שבהן מתגוררים כ-140,000 פלסטינים, שיהיה עליהם לנוע ברחבי הגדה המערבית דרך השטח הישראלי.
• שטח המדינה הפלסטינית – בנוסף לאזורי A ו-B הנמצאים תחת שלטון הרשות הפלסטינית, ורצועת עזה בשלטון חמאס, למדינה הפלסטינית יוקצו כמחצית משטח C, המהווה 60 אחוזים מהגדה המערבית (30 האחוזים הנותרים משטח הגדה המצורף לישראל יכלול: 17 אחוזים - בקעת הירדן; 3 אחוזים - שטח ההתנחלויות; 10 אחוזים - גושי ההתיישבות וצירי התנועה). בתמורה, ישראל תעביר למדינה הפלסטינית שטחים הנמצאים כיום תחת ריבונותה: שני אזורים בנגב שירחיבו את שטחה של רצועת עזה (ההסבר לכך הוא מעיקרו הומניטארי: צמצום צפיפות האוכלוסייה ברצועה) ודרום הר חברון. בנוסף, לישראל תהיה זכות להחליט להעביר שטחים מיושבים שבריבונותה – כפרי וערי המשולש, שבהם כ-250,000 ערבים ישראלים, אזרחי המדינה. בנוסף יוכשר רצף תחבורתי - כבישים, מחלפים ומנהרות - שיחבר בין השטחים הפלסטיניים, כמו גם הישראליים, כדי לאפשר חופש תנועה של אנשים וסחורות, וחיות כלכלית.
• חילופי שטחים ביחס של 2:1 לטובת ישראל – בתמורה ל-30 האחוזים משטח הגדה המערבית שיסופחו לישראל, ישראל תעביר לשליטה פלסטינית שטחים מתוך ישראל (החלטה בעניין זה מחייבת עריכת משאל עם/תמיכה של 80 חברי כנסת), בהיקף השווה לכ-15 אחוזים מהגדה.
• שליטת ישראל בצירים אסטרטגיים - כביש מספר 1 מירושלים לצפון ים המלח; כביש חוצה שומרון מאריאל לבקעת הירדן; כביש 90 לאורך בקעת הירדן; ציר 80 לאורך הרכסים השולטים על בקעת הירדן; כביש 443 ממודיעין לירושלים.
• שתי בירות באזור ירושלים – הבירה הפלסטינית (אל-קודס, או שם אחר שיבחר) תכלול את השכונות שמחוץ למכשול הביטחוני ואת אבו דיס. המשמעות היא הדרה מוחלטת של המדינה הפלסטינית מירושלים המזרחית, ובעיקר מהעיר העתיקה, חרם א-שריף (אל-אקצא) ושכונת שייח ג'ראח.
• סטטוס-קוו במקומות הקדושים בירושלים – יובטח חופש גישה ופולחן לכל הדתות. לישראל תינתן שליטה בלעדית בירושלים. (ישראל צוינה לשבח על שהוכיחה במהלך השנים שמירה על המקומות הקדושים והבטיחה את חופש הפולחן באתרים השונים.)
• אחריות ביטחונית גוברת לישראל באוויר, בים וביבשה, בכל השטח שממערב לנהר הירדן - בתוך כך, בקעת הירדן תהא הגבול הביטחוני המזרחי של ישראל ובריבונותה (הישענות על הריבונות ולא רק על סידורי ביטחון). המשמעות היא שליטה ישראלית על המעטפת החיצונית של המדינה הפלסטינית העתידית והכלתה.
• פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים - יוחל בפלסטין, או על בסיס שיקום במקומות מושבם או במדינה שלישית, ללא "זכות שיבה" לישראל. מספר הפליטים שיורשו להתיישב בפלסטין יקבע בהסכמת ישראל. יוקם מנגנון לפיצוי הפליטים, אך ישראל לא תידרש לפצותם שכן היא השקיעה בקליטתם ובשיקומם של פליטים יהודיים שברחו מארצות ערב לאחר קום המדינה.

משמעויות המפה - מדינה פלסטינית לא רציפה, מחולקת לשישה קנטונים המוכלים לחלוטין בתחום ישראל; שליטה ישראלית בכל צירי החיבור בין השטחים הפלסטיניים; שליטה ישראלית ביטחונית וריבונית במעטפת, כולל במעברים החיצוניים (מעבר אלנבי לירדן ומעבר רפיח למצרים). כן ימתח גבול בינלאומי בין ישראל לפלסטין באורך של קרוב ל-1,400 ק"מ (כמעט כפול מאורך המכשול הקיים, שלפי התוכנית יועתק לתוואי החדש). מתווה זה, משמעותו המעשית עבור הפלסטינים היא קרוב להסכם כניעה.

סוגיית ירושלים, נושא הביטחון וכן ההיבט הכלכלי של התוכנית – דורשים התייחסות פרטנית נוספת, על מנת להבהיר מכשולים צפויים ליישומה.  

סוגיית ירושלים - על פי התוכנית, ליבת העיר ירושלים תישמר מאוחדת, כך שהשכונות שבתוך תוואי המכשול הביטחוני, ובכלל זאת העיר העתיקה, הר הבית, הר הזיתים ועיר דוד, יכללו בבירת ישראל. הבירה הפלסטינית תכלול את אבו דיס והשכונות שמחוץ למכשול הביטחוני.

התוכנית מדגישה את חשיבותה של ירושלים לשלוש הדתות, את חופש הגישה למקומות הקדושים והפולחן, וכן את מחויבות ישראל לשמור על הסטטוס-קוו הקיים בעיר. הר הבית יהא פתוח לתפילת כל הדתות (גם יהודים, ובפועל מדובר בשינוי הסטטוס קוו). עם זאת, בתוכנית ניכרת התעלמות מהמעמד המיוחד של ירדן במקומות הקדושיםHoly Custodian) ). לפיה, הרשות הפלסטינית תמודר לחלוטין מירושלים, ואין בה אזכור למוסדות ולאתרים פלסטיניים בעיר.

תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים שיוותרו בתחומי ישראל, כ-300,000 נפש, יוכלו לבחור בין שלוש אופציות: (1) תושבות ישראלית ללא אזרחות; (2) אזרחות פלסטינית; (3) אזרחות ישראלית. סביר כי פלסטינים בעלי תעודות זהות כחולות (תושבי ישראל), החיים בשכונות מחוץ למכשול הביטחוני המיועדות לבירה הפלסטינית, ביניהן כפר עקב ומחנה פליטים שועפט, יעתיקו את מגוריהם לתוך ירושלים, כדי לממש אחת מהאופציות האלו.

סוגיית הביטחון - התוכנית מספקת מענה למרבית הדרישות הביטחוניות הישראליות, המוצגות כתנאים להסדר, ולוקחת בחשבון את לקחי ההתנתקות מרצועת עזה. זאת, כדי למנוע בגדה המערבית היווצרות של מציאות ביטחונית כזו המאפיינת את הרצועה. אמנם, הסדרי הביטחון הללו מספקים מענה לדרישות ישראל, כפי שהועלו בסבבי משא ומתן קודמים, אך קשה להאמין שהצד הפלסטיני יסכים לקבלם משום שהם יגבילו עד מאד את ריבונותה של המדינה הפלסטינית ויפגעו קשות במרקם החיים בשטחה המיועד. להלן עיקרי הדרישות הביטחוניות:

• מדינה פלסטינית מפורזת מכוחות צבא, ובתוך כך פירוק ארגוני הטרור מנשקם.
• אחריות ביטחונית ישראלית גוברת: ביבשה - חופש פעולה בכל המרחב ממערב לנהר הירדן; באוויר - מרחב אווירי אחוד בשליטה ישראלית; בים - שליטה ישראלית במים הטריטוריאליים של רצועת עזה; במרחב האלקטרו-מגנטי - ישראל תקצה את התדרים לשימוש המדינה הפלסטינית.
• עומק אסטרטגי: ריבונות ושליטה ביטחונית ישראליות בבקעת הירדן ובצירים האסטרטגיים (ירושלים - ים המלח; חוצה שומרון; כביש הבקעה וציר אלון); שליטה באתרים האסטרטגיים (שני אתרים בריבונות ישראל – בעל חצור ומצודות יהודה, וכן תחנת התרעה בהר עיבל).
• מרחב ביטחוני להגנת נמל תעופה בן גוריון: ריבונות ישראלית בשטחים השולטים על נמל התעופה ובעקבה היבשתית של תנועת המטוסים בנתיב הגישה לנחיתה.
• שליטה ישראלית במעטפת הביטחונית: על פי התוכנית, ישראל תכיל את כל קטעי הטריטוריה הפלסטינית, תשלוט בגבולות החיצוניים ותהיה בעלת אחריות גוברת לבידוק ביטחוני במעברים החיצוניים של המדינה הפלסטינית (אלנבי - המעבר לירדן, ורפיח - המעבר למצרים). בשלב ראשון לא יוקם נמל ימי ברצועת עזה, וישראל תתחייב לאפשר שימוש פלסטיני בנמלי ישראל – אשדוד וחיפה, בכפוף לסמכות ישראלית מוחלטות לבידוק ביטחוני.
• התאמת המכשול הביטחוני לתוואי הגבול החדש: באזורים פלסטיניים סמוכים לגבול החדש, לישראל תהיה זכות לאשר תוכניות לשימושי קרקע ובנייה בצד הפלסטיני planning & zoning בהתאם לצרכיה הביטחוניים.
• שיתוף פעולה ביטחוני הדוק בין ישראל למנגנוני הביטחון של המדינה הפלסטינית: התוכנית שוללת שילוב כוחות בינלאומיים בסידורי הביטחון בין המדינות, על סמך ניסיון שלילי לגבי האפקטיביות של כוחות שמירת שלום של האו"ם.
• אחריות ישראלית גוברת בקביעת מדדי הביצוע של מנגנוני הביטחון הפלסטינים ויישומם: זאת, טרם העברת שטחים לשליטתם הביטחונית.

אמנם, בהתאם לתוכנית ישראל תקבל מענה מקיף לדרישותיה הביטחוניות. אולם, תרגום המתווה לתנאים בשטח - קו גבול ארוך ומפותל, מובלעות וישובים מנותקים, עירוב אוכלוסיות - ייצור מציאות שבה יתקשה צה"ל ליישם את הסדרי הביטחון. בין היתר, ייווצר קושי להיערך להגנה רצופה לאורך צירים/כבישים ארוכים וצרים (ללא רוחב ביטחוני), המקשרים בין האזורים ומובילים לישובים המבודדים; יגבר החיכוך עם האוכלוסייה ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים לאורך הצירים; אתגרים נוספים יהיו כרוכים בהגנה על הישובים המבודדים, הכניסות, היציאות והמעברים בין השטחים הפלסטיניים, ולאורך קו הגבול המפותל והארוך. לשמירת ביטחון היישובים, בעיקר אלו שבעומק השטח הפלסטיני ועורקי חייהם, יידרש תגבור ניכר של סדר הכוחות הצה"ליים. בתנאים שייווצרו יהיה סיכוי קלוש בלבד לשיתוף פעולה ביטחוני הדוק ואפקטיבי עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. בנוסף תידרש העתקת המכשול הביטחוני לתוואי הגבול החדש (עלויות תקציביות כבדות); בדרום הארץ יגבר האתגר הביטחוני בציר פילדלפי - הברחות נשק והסתננות גורמי טרור וקיצונים - מחצי-האי סיני לשטח הפלסטיני, שיתרחב למובלעות במערב הנגב. לפיכך, אם תמומש התוכנית במתכונתה הנוכחית, קשה יהיה להבטיח מציאות ביטחונית משופרת ביחס לזו הקיימת כיום.

כלכלה - הפרק הכלכלי של תוכנית טראמפ הוצג בסדנה שנערכה בבחריין ביוני 2019. במרכזו של פרק זה הקמת קרן השקעות בסך 50 מיליארד דולרים, מתוכם 28 מיליארד להשקעה בשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה, השאר במדינות השכנות כדי לרתום אותן לתמיכה בתוכנית: 7.5 מיליארד בירדן ו-9 מיליארד במצרים. המסגרת הכלכלית אמורה להניח יסודות לישות פלסטינית עצמאית ומתפקדת, וכן לשמש "פיתיון" שיעשה אותה נחשקת בעיקר בעיני הציבור הפלסטיני וכך לרכך התנגדויות. המענק לפלסטינים יתפרס על פני עשור - 2.8 מיליארד דולר לשנה. יצוין שההבדל בין סכום זה לבין סך כל התרומות השנתיות לרשות הפלסטינית מהמדינות התורמות, יחד עם תקציב לארגון הסעד והפליטים של האו"ם (אונר"א), אינו גדול. בתוכנית מוזכרים קרוב למאתיים פרויקטים בתחומים שונים, ביניהם תשתיות (בכלל זאת מעבר תחבורתי יבשתי בין רצועת עזה לגדה המערבית), בריאות, משפט, חינוך ותעסוקה. כלומר: התוכנית שאפתנית עד מאד, כשלא ברורים מקורות המימון לה. ובנוסף, לוחות הזמנים לקידום היעדים החשובים המוזכרים בה - הכפלת תמ"ג, יצירת מיליון מקומות עבודה, הקטנת האבטלה לאחוז חד ספרתי בעשור - אינם סבירים.

זאת ועוד, התיחום בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית על פי התוכנית - הגבול המפותל והארוך ומובלעות של שני הצדדים - יקשה על הפרדת הכלכלות ותידרש מעטפת מכס מאוחדת, שכן לא תהיה דרך להילחם ביעילות בהברחות.

(בווידאו: הכרזת טראמפ על תוכנית השלום, 28 בינואר 2020)

קשיי יישום מהותיים אמורים להתעורר עקב הדחייה הפלסטינית הגורפת את התוכנית:  

הרשות הפלסטינית ואש”ף הם בחזקת "נוכח הנפקד" מתוכנית טראמפ, המתיימרת לקבוע את העתיד הפלסטיני הלאומי. משמעות המתווה המוצע היא תבוסת המאבק הפלסטיני למימוש הזכויות הלאומיות, משום שבין היתר הוא מערער על האמונה כי הזמן פועל לטובת הפרויקט הלאומי הפלסטיני וכי בחלוף הזמן תכפה הקהילה הבינלאומית על ישראל את התנאים הפלסטינים להסדר. לפיכך, אין זה מפתיע כי כל הפלגים הפלסטיניים דוחים נחרצות את התוכנית. מבחינתם, התוכנית והשלכותיה הן איום קיומי ממשי על הישגיהם עד כה ועל חזון המדינה הפלסטינית העצמאית, שתיהנה מריבונות מלאה. קשה להצביע על מנהיג פלסטיני בהווה ובעתיד, שיסכים למתווה של מדינה פלסטינית מוקטנת, מפוצלת, מוכלת בשטח ישראל, שבירתה בשכונות קצה של מזרח ירושלים. נציגי העם הפלסטיני, שסירבו לכל הצעות ההסדר שהונחו עד כה על סדר היום, אינם יכולים לקבל את מתווה טראמפ, שמשמעותו הברורה עבורם היא כניעה וגלום בה איום מוחשי של אובדן מוחלט של לגיטימציה ציבורית.

עם פרסום התוכנית נעשה ניסיון לתאם עמדות ודרכי מאבק בה בין הרשות הפלסטינית לשלטון חמאס ברצועה, בעיקר מול האפשרות של סיפוח שטחים חד-צדדי על ידי ישראל. אך הצדדים לא השכילו להתעלות על המחלוקות והניגודים ביניהם. בינתיים, מחמוד עבאס רשם לזכותו גינויים לתוכנית, שנשמעו בזירה הבינלאומית ובעולם הערבי. בה בעת, הוא מהווה מטרה לביקורת מהציבור הפלסטיני על שום אזלת ידו הדיפלומטית מזה, ועל הימנעותו מחיכוך מוגבר עם כוחות הביטחון של ישראל מזה, ואינו מצליח להניע הפגנות מחאה עממית. לפי סקר דעת קהל שערך מכון המחקר הפלסטיני PCPSR, 94 אחוזים מהמשיבים הביעו התנגדות לתוכנית, הגם שלא נרשמה הסלמה ניכרת בהפגנות בגדה המערבית או בפיגועים נגד ישראל. לעת עתה, מחמוד עבאס דבק במדיניותו השוללת טרור ואינו פוגע בתיאום הביטחוני עם ישראל, מחשש שהתפרצות טרור בגדה תגרור תגובה ישראלית חריפה, תערער את מעמדה של הרשות הפלסטינית ואת הישגיה המדיניים עד כה. אלא שעל אף השקט היחסי וחוסר התלהבות של הציבור לצאת לרחובות ולנקודות החיכוך עם כוחות הביטחון של ישראל, סיפוח שטחים חד-צדדי בגדה המערבית על ידי ישראל צפוי לדחוק את פת"ח ואת חמאס לפינה ולאלצם לנקוט אלימות (אם כי היקפה ועוצמתה של התפתחות בכיוון זה תהיה תלויה בהיקף ובמיקום הסיפוח).

קשיים נוספים אמורים להתעורר נוכח התגובה האזורית והבינלאומית הצוננת לתוכנית טראמפ (אם כי התנגדות לה היא בעיקרה פועל יוצא של גיבושה בלי שיתוף הצד הפלסטיני ודחייתה הנחרצת על ידיו):  

עמדת ירדן - ירדן היא החוליה החלשה במערכת הבין-ערבית. הממלכה ההאשמית ניצבת בפני דילמה כבדת משקל – היא תלויה כלכלית וביטחונית בארצות הברית, אך חוששת מאד שמימוש התוכנית יסתום בפועל את הגולל על פתרון שתי המדינות ואז יעלה מחדש הרעיון של ירדן כמולדת הפלסטינית החלופית. בנוסף, ההיבט הדמוגרפי הפלסטיני בתחומי הממלכה מקשה על בית המלוכה להביע עמדה העלולה להיתפס כפוגעת בעם הפלסטיני. על אף הדילמה, המלך עבדאללה התקשר למחמוד עבאס עם פרסום התוכנית כדי לגבות אותו והבהיר תמיכה ירדנית ברעיון שתי המדינות, לפי הפרדיגמה המסורתית והמקובלת על העולם הערבי. בה בעת, בית המלוכה לא מאפשר הבעת ביקורת ציבורית נגד המשך קשרי השלום עם ישראל.

עמדת מצרים – עמדתה הרשמית של מצרים לא התייחסה במפורש לפרטי התוכנית אלא הביעה תמיכה בניסיונות התיווך האמריקאים וברצון לקדם לפתרון. הקושי המרכזי של מצרים נובע מהצורך לגבות את הפלסטינים, וזאת עשתה כחלק מהליגה הערבית ובפגישה בין א-סיסי ועבאס, ובה בעת מרצון לשמור על היחסים הבילטרליים הטובים בין קהיר לוושינגטון. מספר רכיבים בתוכנית עונים על אינטרסים מצריים: התפרקות חמאס מנשקו וחזרת שלטון הרשות הפלסטינית לרצועת עזה; רעיון השלום הכלכלי ובעיקר ההשקעה המובטחת של 9 מיליארד דולר בפיתוח מצרים – בכפוף ליישום התוכנית; בתוכנית אין פגיעה בריבונות מצרים בצפון חצי-האי סיני; יש בה התייחסות לצרכי הביטחון של מצרים. אך הביקורת המצרית מתמקדת בכך שהתוכנית הוצגה במעמד צד אחד ולכן היא נתפסת כמהלך של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

עמדת מדינות המפרץ - הוגי התוכנית ציפו שהמשטרים הערביים המקורבים לארצות הברית יפעלו לשכנע את ההנהגה הפלסטינית לגלות גישה חיובית ולא יידחו אותה על הסף. אך ציפייתם נכזבה ולמעשה פרסום התוכנית הניע התייצבות ערבית ומוסלמית פומבית לצד הפלסטינים ותמיכה בהתנגדותם למתווה המוצע. על אף הצהרות נגד התוכנית שנשמעו משורות הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי והליגה הערבית, שדחתה אותה רשמית, אין תמימות דעים בין המדינות החברות בפורומים אלה בהקשר זה. חלקן אף רואות בה בסיס למשא ומתן, או לחילופין - תרחיש בלתי סביר, ולכן אינן רואות סיבה להסתכסך בגינה עם ממשל טראמפ. אולם, אף לא אחת מהמדינות שהביעו תמיכה בתוכנית לא קיבלה אותה כפי שהיא. נציגים מאיחוד האמירויות, עומאן ובחריין, אשר נכחו בטקס הצגתה בבית הלבן, טענו לאחר מכן שלא הכירו את פרטיה  וקיבלו הזמנה לאירוע על בסיס הבטחה שהעקרונות החשובים לעולם הערבי – בירה פלסטינית בירושלים והקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה – מיושמים בה. לאחר פרסום התוכנית התבהר שעקרונותיה רחוקים מציפיות מדינות ערב וכן שהיא גורסת שינוי במעמד המוסלמי במסגד אל-אקצא ואישור של תפילת יהודים בחרם א-שריף. על אף היחסים הקרובים בין ממשל טראמפ לערב הסעודית, הממלכה לא הביעה תמיכה בתוכנית או הכרה בה כבסיס למשא ומתן, ובשיחה עם מחמוד עבאס הביע המלך סלמן אל-סעוד תמיכתה בלתי-מסויגת בעם הפלסטיני. כווית וקטאר הסתייגו מהתוכנית, אך שיבחו את הממשל האמריקאי על מאמציו. מול חתירתה של ישראל בעשור האחרון לנורמליזציה עם העולם הערבי, ניכר רצון הדדי לקדם את היחסים על יסוד אינטרסים אסטרטגיים משותפים, אלא שמבחינתן אין בכך די כדי להיענות בחיוב לתוכנית שלום בנוסח מתווה טראמפ.

עמדת הקהילה הבינלאומית - מרבית הקהילה הבינלאומית לא שותפה להתרגשות הישראלית-אמריקאית מהתוכנית והיא נדחתה על ידי מספר גופים ומדינות חשובים, אמנם לא בכל מקרה באמירת גינוי. לאחר דחיית התוכנית על ידי הליגה הערבית, דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, התבטא נגדה בנימוק שהיא נוגדת את החלטות האו"ם בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינה ניתנת ליישום מבחינת הפלסטינים והעולם הערבי. האיחוד האירופאי מתקשה אמנם לגבש עמדה משותפת של כל המדינות החברות ולא הביע עמדה רשמית נגד התוכנית, אך הנציג העליון לענייני חוץ וביטחון של האיחוד, ג'וזף בורל פונטלס, הזכיר את מחויבותו של הארגון לפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67', עם מדינה פלסטינית עצמאית ורציפה, וכך דחה למעשה את הנוסחה המוצעת. בה בעת, האיחוד רואה בתוכנית הזדמנות לחידוש המשא ומתן הישראלי-פלסטיני. יצוין שגם בקונגרס האמריקאי נשמעו קולות נגד התוכנית: 107 נציגי המפלגה הדמוקרטית הגישו מכתב לנשיא טראמפ, בו נטען שהתוכנית לא מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. החתומים העירו שהתוכנית נטולת רצון טוב, ועל כן לא ניתן להתייחס אליה ברצינות.

השלכות לישראל

תוכנית טראמפ מתארת למעשה מצב סיום, הגם שהממשל האמריקאי - בין היתר הנשיא טראמפ עצמו בעת הצגת התוכנית וגם השגרירה האמריקאית לאו"ם, קלי קראפט, בעת הדיון בה במועצת הביטחון – הגדירו אותה כ"חזון" הקורא לישראל ולצד הפלסטיני לגשת למשא ומתן על אודות הפרטים והיישום. ואכן, אפשר שגורם מתווך במשא ומתן יציע מצב סיום כהצעת גישור כשיש הסכמה עקרונית בין הצדדים על מתווה ההסכם. אולם, מצב כגון זה לא מתקיים כיום בזירה הישראלית-פלסטינית עקב הפערים הבלתי ניתנים לגישור בעמדות הפתיחה של הצדדים. היעד של סופיות הסכסוך וסיום התביעות, כמוגדר בתוכנית, אינו מעשי כל עוד כל אחד הצדדים אינו מאמין באמת ובתמים שהצד השני עושה מאמץ עילאי, בתום לב, להיענות גם לצרכיו הוא. על כן, ניתן לזהות בתוכנית מידה רבה של תמימות, המשתקפת באמונה כי הפרמטרים המוצגים בה יועילו לכונן מערך אזורי חדש, משותף לישראל ולמדינות ערב המתונות, וכי ניתן לפתור סכסוך אתני-רגשי-יצרי, כזה המאפיין את היחסים בין ישראל לפלסטינים, באמצעות הצעת נדל"ן ופיתוי כלכלי מרחיק לכת ככל שיהיה.

למרות שהמתווה אינו באמת מבחן הוגן עבור הפלסטינים, דחייתו על ידם – בהמשך לדחיית הצעות ההסדר שהונחו בעבר על שולחן המשא ומתן – תחזק בישראל את הנרטיב של העדר פרטנר לשלום. לנוכח תגובות הנגד הרפות לתכנית בזירה האזורית, ובמיוחד משום שהצגתה לא עוררה בגדה המערבית וברצועת עזה התפרצות אלימה נרחבת, אפשר שגורמים בישראל, המבקשים הזדמנות לספח שטחים, יפעלו בנחרצות להנעת התהליך. כך יעמיק התהום הישראלי-פלסטיני ויגבר הקושי לנסח בעתיד תנאיי פתיחה לחידוש ההידברות, שניתן יהיה למלאם. לא זו בלבד, אלא שהתוכנית מאיימת לערער קשות את המצב הקיים, הגם שאינו אופטימאלי, בעיקר אם ישראל תחליט ליישם את הפרקים שנוחים לה בתוכנית ללא מאמץ כן ללכת לקראת הפלסטינים והתגמשות כדי לשכנעם להצטרף לתהליך.

יתר על כן, אין בתוכנית מנוף אמיתי ליצירת מדינה פלסטינית מתפקדת, יציבה ואחראית, או כדי לגשר על הפיצול הקיים במערכת הפלסטינית, בעיקר בין פת"ח לחמאס ובין הגדה המערבית לרצועת עזה. חסרה בה מתכונת להתמודדות עם הפיצול השלטוני וגם עם הדרישה לחזרתה של הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית ופירוק חמאס מנשקו, כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית. גם אם יתגברו הצדדים המעורבים על כל המגבלות, ישראל והפלסטינים יקיימו את כל ההתניות ותוקם מדינה פלסטינית – היא תהיה מפוצלת לשישה קנטונים – מצב שיקשה לייצבה כמדינה בת-קיימא (ההיסטוריה מלמדת כי מדינות ללא גבולות רציפים נוטות להתפרק). קושי צפוי של הנהגה פלסטינית לשלוט במדינה שעל פי התוכנית תיפרס על שטח כה מורכב יעשה את ישראל אחראית לתנאי החיים הבסיסיים של כשלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית - יהודה, שומרון וירושלים, נוסף לכ-2 מיליון ברצועת עזה (גם לאחר ההתנתקות מהאזור). הנטל הביטחוני, הכלכלי, האזרחי והמדיני שיוטל אז עליה יהיה כבד ביותר. מכאן, שגם מימוש התוכנית לא יציע אלא פתרון ביניים. על ישראל יהיה להמשיך ולנהל את הסכסוך, ובתנאים מסובכים אף יותר מאלה הקיימים כיום.

אמנם לראשונה, ממשל אמריקאי מקבל את הדרישות הישראליות לסידורי ביטחון בהסדר וגם לסיפוח כל ההתנחלויות - שטח גושי ההתנחלויות ובקעת הירדן עד למעלות השולטים ממערב לבקעה. שגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן, הסביר כי ישנן שתי עסקאות: מסמך "עסקת המאה של טראמפ", ובנוסף "דיל בתוך הדיל". לדברי פרידמן, ישראל תחכה עד תום עבודת ועדת השישה, שתכלול שלושה אמריקאים ושלושה ישראלים. הוועדה תתאים את המפה המוצעת בתוכנית טראמפ למציאות בשטח כדי להפכה ישימה, ותקפיא את הבנייה באזורים המיועדים למדינה פלסטינית. אז, תכיר ארצות הברית בריבונות ישראלית באזורים שאינם מיועדים למדינה פלסטינית. כלומר, הממשל האמריקאי בונה תנאים שיאפשרו לישראל לספח שטחים ללא הסכמה פלסטינית.

ועם זאת, בתוכנית גלום איום ממשי על חזון המדינה היהודית והדמוקרטית, שכן לפיה, קרוב ל-450,000 פלסטינים נוספים ייקלטו בתחומי ישראל. ואם בעקבות מהלכי סיפוח ישראליים הרשות הפלסטינית תקרוס, תיאלץ ישראל לשאת באחריות לכלל האוכלוסייה הפלסטינית. המשמעות הבלתי-נמנעת תהיה גלישה למציאות של מדינה אחת הלכה למעשה. במקביל תואץ מגמה הקיימת בקרב הציבור הפלסטיני, הצעיר בעיקר, של חתירה למציאות של מדינה אחת, עם תביעת שוויון זכויות לכל.

זאת ועוד, על פי תנאיה של המפה המוצעת, ישראל נדרשת למסור בתמורה לשטחים המיועדים להחלת ריבונותה שטח משמעותי מתחומה בנגב המערבי, עם אפשרות להעביר למדינה הפלסטינית גם את אזור המשולש - "הבטן הצרה" של מדינת ישראל (הגם שזו אופציה שסבירות יישומה אפסית). באיזה פורום בממשלת ישראל הוחלט כי סיפוח של התנחלויות מבודדות בעומק השטח הפלסטיני חשוב יותר מאשר שמירה על שטחים בנגב - המהווים עומק אסטרטגי לישראל, ובאזור המשולש – בליבה של ישראל? באיזה פורום התקיים דיון במשמעויות המורכבות, כבדות המשקל ועתירות התקציבים, הכרוכות בצורך לאבטח גבול של כ-1,400 קילומטרים, ובתוך כך לצרף לתחומי ישראל כ-450,000 פלסטינים? כל זאת, בלי לשתף את מערכת הביטחון ולהנחותה לעריכת עבודת מטה ובירור ההשלכות.

(בווידאו: דיון בתוכנית טראמפ במהלך הכנס הבינלאומי ה-13 של המכון למחקרי ביטחון לאומי)

חלופות לישראל

בעקבות פרסום תוכנית טראמפ עומדות בפני ישראל שלוש חלופות לפעולה - כולן רלוונטיות לאחר הבחירות והקמת ממשלה חדשה:

1. ראיית התוכנית כהזדמנות, אולי חד-פעמית, לעיצוב מציאות בתנאי ישראל בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במצב זה, דחיית התוכנית על ידי הפלסטינים והגיבוי האמריקאי ייתפסו בישראל כלגיטימציה בזירת הפנים וחלקית גם בזירה הבינלאומית ליישום סעיפים הכלולים בתוכנית על פי האינטרסים שלה. יוחל החוק הישראלי בבקעת הירדן ובהתנחלויות (לפי מתווה התוכנית) באבחה אחת ובהתעלמות מוחלטת מההתנגדות הפלסטינית והירדנית, וכן מהתנגדות בינלאומית. המשמעות: סגירת הדלת בפני הסדר מוסכם בעתיד; ערעור היחסים המיוחדים עם ירדן ואפשרות לפגיעה בהסכם השלום עמה; התגברות הטרור והאלימות מהצד הפלסטיני; האטת תהליכי נורמליזציה עם מדינות ערב; בידוד ויתכן אף חרם במערכת הבינלאומית. תגובה מסוכנת יותר לצעדי סיפוח חד-צדדיים תהיה התפרקות הרשות הפלסטינית ו"החזרת המפתחות" לידי ישראל - התפתחות שתוביל למציאות של מדינה אחת, על כל השלכותיה השליליות לישראל בתחום הביטחוני, הכלכלי, החברתי, וגם הרעיוני.
2. קבלה עקרונית של התוכנית, ללא נקיטת צעדים מעשיים עד הקמת ממשלה חדשה והבעת נכונות מצד הרשות הפלסטינית לחזור למשא ומתן. ישראל תוכל להציב תנאים חדשים לקידום הסדר על בסיס תוכנית טראמפ, שיכללו: חתירה לביסוס אמון בין הצדדים; חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני; שיפור המציאות הכלכלית והאזרחית ברשות הפלסטינית; העמקת והרחבת היחסים בין ישראל למדינות ערב – מצרים, ירדן והמפרציות; חיזוק המעורבות האזורית ביחסים בין ישראל לפלסטינים וגיוס סיוע בין-ערבי ביצירת תנאים לכינון מדינה פלסטינית בת-קיימא ומתפקדת (גם כתמורה לאי-סיפוח חד-צדדי מצד ישראל). המשמעות: תוכנית טראמפ תיוותר "על המדף", בגיבוי אמריקאי וכנקודת ייחוס חדשה למשא ומתן עתידי, תוך עיגון הדרישות הביטחוניות החיוניות של ישראל כפי שהן מנוסחות בתוכנית, וגם תוך גילויי גמישות ישראלית אשר לממד הטריטוריאלי והפונקציונאלי של הישות הפלסטינית.
3. ישראל תראה בתוכנית הזדמנות לעיצוב אסטרטגי, במגמת היפרדות מהפלסטינים, בד בבד עם חתירה לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית ורתימתה ליישום הסדרי מעבר. ישראל תקרא להנהגת הרשות הפלסטינית ולאש"ף ללמוד את התוכנית ולשוב לשולחן המשא ומתן על בסיסה. בד בבד, יובהר שסרבנות פלסטינית למשא ומתן, שנקודת הייחוס שלו מכילה גם את מתווה טראמפ, תביא ליישום חלקים מהתוכנית בשלבים, במגמת היפרדות ולא ערוב אוכלוסיות, אך תוך הותרת הדלת פתוחה למשא ומתן ולתאום עם הרשות. ישראל תתחיל בסיפוח אינקרמנטלי של התנחלויות וגושי התיישבות, שלגביהם קיים קונצנזוס ציבורי והם תואמים את מגמת ההיפרדות. בתמורה, ישראל תעניק לרשות הפלסטינית שטחים בעלי ערך דומה באזור C (שטחים מיושבים בפלסטינים ומייצרים רציפות טריטוריאלית פלסטינית). אם הרשות הפלסטינית תדבק בסרבנותה לחדש הידברות, ישראל תמשיך בעיצוב מציאות של היפרדות טריטוריאלית, מדינית ודמוגרפית מהפלסטינים, זאת, בהתאם למתווה האסטרטגי לזירה הישראלית-פלסטינית, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (אוקטובר 2018).