פרסומים

גל המחאות שפרץ ב-2011 הביא כל אחת ממדינות צפון מערב אפריקה לפנות לכיוון אחר, ובהתאם השתנה גורלה של כל מדינה בשנים שלאחר מכן. תוניסיה, שבה החלו המהומות, פנתה לתהליך דמוקרטיזציה שנראה מבטיח, אם כי עתיר מכשולים. לוב התדרדרה להתפרקות ועימותים בין אזרחים, וכיום עודנה מדינה כושלת. באלג'יריה, צמצמו זיכרונות מלחמת האזרחים, שהתחוללה עשרים שנה קודם לכן, את ההתלהבות ממחאה רחבת היקף, וב-2011 אף שלחה המדינה יד לכיסיה העמוקים מלאי כספי הנפט וחילקה הטבות שנועדו לשכך כל תסיסה פוטנציאלית. במרוקו, שתושביה יצאו לרחובות בדרישה לכבוד, תעסוקה ועצירת השחיתות, השיק בית המלוכה תהליך רפורמה שהביא לגיבוש חוקה חדשה, אך במקביל הקפיד לשמור על היסודות הפוליטיים והכלכליים של הממלכה.

עד פרוץ גל המחאות הנרחבות באלג'יריה לפני כשלושה שבועות, דומה היה שאזור המגרב מתייצב על קיפאון יחסי, למרות שהבעיות החברתיות, הכלכליות והממשלתיות שבאזור נותרו במידה רבה בלתי פתורות. נראה היה שהציבור שקע ב"נורמליות חדשה", כשהוא נרתע מלהתגייס נגדה לנוכח הכאוס והאלימות שפרצו בחלקים אחרים של העולם הערבי. אולם, התפרצות ההפגנות ברחבי אלג'יריה, שהיא המדינה הגדולה ביותר באפריקה, מרמזת שייתכן שההרתעה נשחקה. עבור ישראל, הסיכוי לחוסר יציבות בצפון אפריקה יציב אתגרים ביטחוניים, אך גם הזדמנויות פוטנציאליות. לקובעי המדיניות בירושלים כדאי להקדיש תשומת לב מיוחדת לחמש מגמות בחודשים הקרובים.

העברת השלטון באלג'יריה

גל המחאות הגדול ביותר באלג'יריה מאז סוף שנות השמונים הוצת על ידי ההודעה של מפלגת השלטון כי הנשיא החולה בן ה-82, עבד אל-עזיז בוטפליקה, ירוץ לכהונה חמישית בבחירות הקרובות. בוטלפיקה עצמו הופיע לעתים נדירות בלבד בציבור מאז שלקה בשבץ ב-2013, ומועמדותו מלמדת שמערך ההנהגה השולט וחסר השקיפות של מפקדים צבאיים, אנשי מודיעין, אנשי עסקים ואליטות פוליטיות השולט במדינה, לא הגיע להסכמה לגבי יורש. אלג'יריה התפתחה בשנים האחרונות להיות מוקד של יציבות אזורית. כוחות הביטחון שלה, המונים 460,000 איש בשירות הצבא, המילואים והמשטרה, מושקעים בריסון ההשפעות הזולגות של המלחמה בלוב ובמניעת התקדמות צפונה לעבר אירופה של ארגוני טרור הפרוסים על פני כל אזור הסאהל. הפרות סדר כתוצאה ממשבר פוליטי באלג'יריה עלולות לערער במידה ניכרת את האזור, והתגובה המתונה עד כה של המשטר למחאות מלמדת כי המנהיגות לא גיבשה עדיין מפת דרכים אפקטיבית ליציאה מהמבוי הסתום.

חולשה כלכלית

המחאות באלג'יריה הן תזכורת כי למרות התהפוכות הפוליטיות ששטפו את האזור, התשתית הכלכלית של צפון אפריקה נותרה דומה מאוד למצבה בסוף 2010 ולכן צפויה להישאר מקור לתסיסה. חוסר יכולת או חוסר רצון לגוון את המשק הותירו את מדינות הנפט והגז - אלג'יריה ולוב - בחסדי תנודותיהם של מחירי הנפט, שעדיין לא התאוששו לחלוטין מהצלילה של 2014. באלג'יריה, התוצאה הייתה ירידה של 50 אחוזים בעתודות מטבע החוץ ופנייה לצעדי צנע לא פופולריים, שעוד לפני ההתפרצות האחרונה כבר הציתו מדי שנה אלפי הפגנות מקומיות. בלוב, התחרות על השליטה במתקני הנפט ובהכנסות המדינה הפכה למניע העיקרי לעימות חמוש, המצוי על סף רתיחה ואינו מראה סימני דעיכה.

במרוקו ותוניסיה, מדינות שאינן נשענות על רווחים מנפט (non-rentier), שיעור האבטלה הגבוה ואכזבה עקב אי-מימוש ציפייה לשינוי כלכלי עמוק בעקבות 2011, מלבים אי-שביעות רצון גוברת. שיעור האבטלה בקרב הצעירים במרוקו מגיע ל-18 אחוזים, ותחושת העוול כתוצאה משחיתות ומחוסר הנגישות של שירותים חברתיים בסיסיים עוררה תנועת מחאה באזור ריף שבצפון המדינה, ולאחרונה גם חרם כלל-ארצי על שלוש החברות השולטות בכלכלת המדינה. בתוניסיה, האופטימיות מהליברליזציה הפוליטית אינה מצליחה לחפות על האבטלה המתמשכת (מוערכת בכ-36 אחוזים בקרב הצעירים), אי-השוויון בין האזורים ומחאות נגד צעדי צנע לא פופולריים. התשובה לשאלה האם תנאים אלה יבשילו לכדי גל שני של התקוממות, תלויה במידה רבה ביכולתן של מדינות אלה לספוג ולתעל את חוסר שביעות הרצון הציבורית.

אסלאם פוליטי

חרף כישלון תנועת האחים המוסלמים במצרים ב-2013 והדיכוי המתמשך של התנועות המזוהות עמה בחלק מהמדינות באזור, ההתפתחויות בצפון אפריקה מלמדות שמוקדם מדי להספיד את האסלאם הפוליטי. מפלגות המזוהות עם האחים המוסלמים פועלות כגופים ממוסדים במרוקו ובתוניסיה. בתוניסיה צפויות בסתיו הקרוב בחירות לפרלמנט ולנשיאות, ומוערך כי המפלגה האסלאמית המובילה, א-נהדה, תנחל הצלחה. מנהיג הארגון, ראשד אל-ע'נושי, אף מהרהר באפשרות של ריצה לנשיאות. על אף מיתוגה מחדש של א-נהדה כמפלגה של "דמוקרטים מוסלמים", הצלחה בבחירות הקרובות תאותת לאוהדי ולמתנגדי האסלאם הפוליטי באזור כי ממשיכות דרכם של "האחים" עדיין מגייסות תמיכה משמעותית.

בינתיים, במקומות הפחות סובלניים לגרסאות של האחים המוסלמים, צוברות התנועות הסלפיות האולטרה-שמרניות תנופה וזוכות לתמיכה מצד גורמים רשמיים הלהוטים לאזן את כוחם של "האחים". באלג'יריה עודדה המדינה סלפיזם (לא-פוליטי), בניסיון לבלום חיבורים בין גורמים מיליטנטיים. בלוב חדרו בריגדות סלפיות חמושות, שחברו למנהיג הצבאי החילוני לכאורה, ח'ליפה חפתר, לתחומים המדיניים, הביטחוניים והחברתיים של המדינה. עליית הסלפים בלוב מלמדת שהאסלאם הפוליטי יישאר גורם משפיע בסדר האזורי המתפתח.

פעילות ג'האדית

מה שנראה ב- 2018 כתבוסה צבאית (שעדיין אינה מוחלטת) של הארגון שכינה עצמו 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש) אולי שחרר את המזרח התיכון מיומרת הח'ליפות, אך תנועות ג'האדיות ממשיכות להיות איום בכל צפון אפריקה. בלוב הצליחה מערכה צבאית בגיבוי אמריקני להסיג את לוחמי 'המדינה האסלאמית' ממחוז שהשתלטו עליו בסוף 2016, אך מספר הפיגועים בהשראת הארגון יותר מאשר הוכפלו בשנה האחרונה, וכיסים של הארגון פועלים בדרום שאינו בשליטת הממשלה. חמושים המזוהים עם אל-קאעדה במגרב האסלאמי מצאו גם הם מקלט בדרום לוב והם ממשיכים לבצע פיגועים נגד כוחות הצבא של תוניסיה בהרי המערב של מדינה זו, הנאבקת לייצב את הדמוקרטיה. במרוקו, שם גורמים רשמיים מכריזים השכם והערב על אודות חשיפה וסיכול של מזימות טרור, בדצמבר 2018 הרגו חמושים שנשבעו אמונים ל'מדינה האסלאמית' שתי תיירות מסקנדינביה.

התרחבות ההשפעה הרוסית

אם השנים האחרונות מצביעות על מגמה, הרי שרוסיה תמשיך להרחיב את נוכחותה ברחבי צפון אפריקה כשהיא מונעת משילוב של אינטרסים גיאו-אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים. אזור המגרב מציע למוסקבה דריסת רגל גוברת בים התיכון, חוזים רווחיים בענפי האנרגיה והתשתית והזדמנות לבסס עצמה כמתווכת בסכסוכים הפוליטיים באזור. אלג'יריה היא עדיין הלקוח השלישי בגודלו של רוסיה לציוד צבאי, לרבות לספינות בעלות ביצועים מוכחים בזירה הסורית. מדווח שכוחותיו של חפתר בלוב נהנים מהסיוע הרוסי ועסקים רוסים ממשיכים לבסס השפעה על כל המפלגות, כדי להבטיח קשר לזו שתזכה בסופו של דבר בדומיננטית. במרוקו ובתוניסיה, שורה ארוכה של הסכמים כלכליים שנחתמו בשנים האחרונות מעידים כי מוסקבה מנצלת את האפשרות לירידה בנוכחות האמריקאית באזור ורואה בהן שער לשווקים באפריקה.

השלכות לישראל

מקורות לחשש מיידי ביותר עבור ישראל הם הסיכוי שהמחאות האחרונות באלג'יריה יתעצמו לכדי אירוע מערער יציבות בקנה מידה רחב יותר, התוהו ובוהו המתמשך בלוב, וכן הישארותם של מקומות מקלט במגרב לג'האדיסטים ופלגים אסלאמיסטיים נוספים, העוינים לישראל. אי-יציבות בצפון אפריקה כבר הייתה רקע למעבר חמושים ונשק לחצי-האי סיני, ולפי דיווחים – גם לרצועת עזה. ישראל צריכה לכן לבחון הזדמנויות לשיפור שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות האזור, שהן הנפגעות ביותר מחוסר יציבות זה, ומגלות את המוכנות הרבה ביותר לשיתוף פעולה עם ירושלים. שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי, למשל, יכול להתרחב ולכלול למשל תיאום באיסוף מודיעין, על מנת לאבטח את גבולה המערבי של מצרים. אם להאמין לדיווחים חדשותיים, פריצת הדרך המדינית שהתרחשה לאחרונה בין ישראל לצ'אד נבעה בין היתר מרצונה של צ'אד בסיוע ישראלי בבלימת זליגת האלימות מלוב. ישראל תעשה נכון אם תנצל - בשקט - הזדמנויות דומות במקומות נוספים באזור.

באמירה כללית יותר, יצוין שאמנם המגמות שתוארו מתרחשות בצפון אפריקה, אך הן אינן ייחודיות למגרב. יסודות כלכליים שבירים, מנהיגות מזדקנת ותרחישי העברת שלטון לא יציבים, המאבק בין המחנה האסלאמיסטי ללא-אסלאמיסטי, האיום המתמשך מצד הג'האד והמעורבות הגוברת של רוסיה – הם כולם תנאים המאפיינים כיום את רוב המזרח התיכון הערבי. לאור זאת, לישראל אינטרס לפתח הבנה מקיפה יותר של השתקפותן של התפתחויות אזוריות באירועים בצפון אפריקה ושל השפעתן על המדינות השונות ובכללן אלה הקרובות אליה. אם שמונה השנים האחרונות הן אות לבאות, נראה שהמושגים 'מרכז' ו'פריפריה' מערפלים יותר מאשר מבהירים את הדינמיקה האזורית, שאליה על ישראל להיערך, ושהיא עצמה צפויה להפוך במסגרתה לשחקנית פעילה הרבה יותר.