''מכרה זהב'' בלי גדר — הוויכוח בין הדרגים המדיני והצבאי לגבי מדיניות הביטחון באזורי הגבול טרם מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הקפיאה את הקו הירוק ממזרח לישראל (הגדה המערבית) ובדרום־מערבה (רצועת עזה). רק כשקו זה הופשר סביב רצועת עזה ב־ 1994 , וכן לאורך מה שהתקרא תחילה "מרחב התפר" בגזרת המרכז (מ־ 2002 ואילך), הוקמה עליו גדר, ובקטעים עירוניים מסוימים חומה. הגדר, שהייתה שנויה במחלוקת בדיוני ממשלת אריאל שרון, בעיקר מחשש שתסמן את גבול השליטה הישראלית, נעטפה בעשור וחצי שמאז תחילת פריסתה בהסכמה לאומית נרחבת. יעילותה בצמצום חדירות לפיגועים הוכחה, הן כשלעצמה והן מתוקף העובדה שקטעים בלתי מגודרים בירושלים ובהר חברון שואבים אליהם את יתרת הפעילות העוינת. הגדר נחשבת להצלחה ביטחונית וראיה ליכולת להסתגל לסביבה משתנה ולפתח פתרונות מקומיים לבעיות חדשות. בכירים ישראליים מתגאים בה ובאחיותיה בגולן ובנגב. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אף אימץ את רעיון הגדר לאורך גבול מצרים, החוסמת מעשי חבלה, הברחות ומהגרי עבודה, כמופת לחומה הדרומית שהבטיח להקים בגבול ארצות הברית עם מקסיקו.

דווקא נוכח היותה של הגדר למותג במאה ה־ 21 , מאלף להיווכח כמה לא רצה בה צה"ל בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ובמיוחד באמצע שנות השישים, כשהגנה סמיכה יותר מפני פעילות חבלנית עוינת הייתה יכולה להשפיע על התהליך שהסלים אל מלחמת ששת הימים. הדרג המדיני, ששיקוליו רחבים יותר, רצה אז להוסיף למגוון האמצעים ההתקפיים גם הגנה, אך צבא ההגנה לישראל לא רצה בה וגייס נימוקים שונים, תקציביים כתורתיים, כדי להצדיק את התנגדותו לבנייתה.

מאמר זה דן בהתפתחות הדיון שהתקיים בין הדרג המדיני והצבאי בישראל סביב ההתמודדות עם איומים ומתיחויות שמקורם בצבאות אויב ובארגונים לא־מדינתיים באזורי הגבול, ובתרגומים האופרטיביים של ההמלצות השונות למדיניוּת. הניתוח יוביל למסקנה כי תוצאת הוויכוח בין הדרג המדיני, שביקש לבחון פריסה של חגורת הגנה, ובין הצבא, שנשא בדגל ההגנה וההתקפה, הייתה הסלמה למלחמה. מקורות הציטוטים השזורים במאמר הם דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, ביולי־אוגוסט 1966 , השמורים בארכיון המדינה, ודיון פורום מטכ"ל עם ראש הממשלה ושר הביטחון ב־ 20 בינואר 1967 , השמור בארכיון צה"ל.