פרסומים

מזכר זה נוגע באחת הסוגיות המרכזיות על שאלת הביטחון הלאומי של ישראל, וספציפית – בנושא מערכת היחסים הטעונה בין מדינת ישראל ובין המיעוט הערבי-פלסטיני שחי בתוכה. מערכת יחסים זו מצויה בשנים האחרונות על סדר היום הפוליטי והציבורי במדינה, והתחדדהמאוד על רקע ההידרדרות במצבה הביטחוני מאז סתיו 2015. התפרצות גל האלימות הפלסטיני, שהחל במזרח ירושלים והתפשט לשטחי הגדה המערבית וגם לערי ישראל בתחומי הקוהירוק, הטילה אלומה של אור גם על הנעשה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. זאת, לאחר שצעירים ערבים השתתפו לפרק זמן קצר באירועי מחאה בעלי אופי עממי ביישובי הגליל והמשולש, ובמיוחד נוכח פיגוע הטרור שביצע מוחמד נשאת, תושב ערערה שבוואדי עארה, בליבה של תל אביב, בו נהרגו שלושה אזרחים ישראלים.

{image}   מזכר זה מתמקד בדפוסי ההתנגדות של המיעוט הערבי בישראל, כסוגיה הכוללת את הדרכים, הכלים והאמצעים שבאמצעותם בחר מיעוט זה לבטא לאורך השנים את חוסר הנחת שלו מהמציאות המאפיינת את יחסיו עם הממסד וחברת הרוב היהודית, ויותר מכך, את חתירתו לשינוי מציאות זו בערכים חלקיים או מוחלטים. הבחירה במושג "התנגדות", אינה מקרית ותידון בחלקו הראשון של המזכר, המניח את הפיגומים התיאורטיים לעיסוק בסוגיה. כבר בנקודה זאת אבהיר כי הבחירה במושג זה נעשתה דווקא משום שבמחקר האקדמי מקובל לראות בו מושג המקפל בתוכו מִנעד רחב של תופעות חברתיות, החל באלימות פוליטית וכלה בצעדי מחאה אזרחיים, שבהם משתמשים מיעוטים לאומיים ואחרים כדי לשמר את זהותם ולאתגר כוחות פוליטיים הגמוניים.

הדיון ההיסטורי, הבוחן את דפוסי המחאה של המיעוט הערבי בישראל מאז קום המדינה, אינו מטרתו היחידה של מזכר זה. הניתוח מבקש גם להתבונן אל מעֵבר לממד ההיסטורי, ואף מעֵבר לממד העכשווי, המאפיין את דפוסי ההתנגדות של המיעוט הערבי בניסיונו לקדם את פני העתיד. במילים אחרות, המחקר שמאחורי מזכר זה מנסה להתחקות אחר דפוס התנגדות העתידי של המיעוט הערבי,שעליו יצטרך הדרג המדיני במדינת ישראל, תהיה זהותו הפוליטית אשר תהיה, להגיב.

כדי להבין את ההיגיון העומד מאחורי התפתחות דפוסי ההתנגדות בהקשרים מוגדרים וייחודיים של זמן ותהליכים חברתיים ופוליטיים, המחקר עושה שימוש בכלי הבחינה ההיסטורית המקובלים. מתודה זו נועדה גם לאפשר הערכה לקראת העתיד, להציג את הדילמות שיעמדו לפתחו של הדרג המדיני בישראל בהינתן מציאות עתידית זו, ולגזור על בסיס הניתוח שורה של המלצות למדיניות.

מאז פורסמו מסמכי החזון הערביים בשנים 2006 ו-2007על-ידי קבוצת אינטלקטואלים ערבים-ישראלים בחסות ועד ראשי הרשויות הערביות המקומיות ניכרת החרפה במתח בין מדינת ישראל ובין המיעוט הערבי החי בתוכה. גילויי המחאה ביישובי המגזר הערבי ב-2015,שבהם השתתפו צעירים בני המגזר, פרצו על רקע מה שהוגדר בישראל כגל הטרור שפקד את מזרח ירושלים והגדה המערבית מאז אוקטובר אותה שנה. הם חידדו את השיח הציבורי והפוליטי בכל הנוגע לתמונת היחסים בין המדינה ובין אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל. בשונה מאירועי אוקטובר 2000 (שפרצו על רקע פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה בספטמבר אותה שנה, ובמהלכם התעמתו מפגינים מקרב ערביי ישראל עם אנשי כוחות הביטחון), גורמים בציבוריות הערבית בישראל פעלו ב-2015 כדי להכיל את אירועי המחאה ולמנוע את הסלמתם, אךהדבר לא סייע להפיג את המתח שנוצר ביחסי ערבים-יהודים. האירועים, ובמיוחד הפיגוע שביצע ערבי אזרח ישראל במרכזה של תל אביב (1 בינואר 2016), אשר הסתייע בגורמים נוספים מהציבור הערבי בישראל, חיזקו את סימני השאלה בנוגע לשני היבטים משמעותיים הנוגעים ליחסים בין האוכלוסייה הערבית ובין המדינה.

ההיבט הראשון הוא עתידם של היחסים בין יהודים ובין ערבים במדינת ישראל. מאז שנת 2007 הנהיגו ממשלות ישראל השונות מדיניות דיאלקטית כלפי המיעוט הערבי, שנשענה על שני יסודות עיקריים, לכאורה מנוגדים, אך למעשה כאלה שהשלימו האחד את השני ויצרו היגיון אסטרטגי אחיד: בציר אחד פעלו הממשלות השונות, הן באופן אקטיבי והן בגיבוי שקט, להדרת המיעוט הערבי מהשדה הפוליטי והתרבותי בישראל; בציר השני נקטו הממשלות שורה של פעולות לשילוב המגזר הערבי בכלכלה הישראלית.

הכּנסת הפכה לזירת ההתרחשות העיקרית לקידום הציר הראשון.במסגרת זו הועלו הצעות חוק שונות בעלות גוון אנטי־ערבי, שביקשו לפגוע בזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי. כזו הייתה, למשל, היוזמה של חברי הכנסת ממפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" בקיץ 2014, לביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית במדינה.  שיאו של המהלך לדחיקת הערבים מהפוליטיקה הישראלית היה העלאת אחוז החסימה ערב הבחירות לכנסת ה-20 (שהתקיימו ב-17 במארס 2015) ל-3.25 אחוזים. מהלך זה נועד, בין היתר, לצמצם את מספרן של המפלגות הערביות בכנסת, אך הביא דווקא לאיחוד כוחות במחנה הפוליטי הערבי, ולראשונה בהיסטוריה של הייצוג הערבי, הוביל להקמתה של "הרשימה הערבית המשותפת", לאחר שנים רבות שבהן נמנע שיתוף פעולה פוליטי מסוג זה בשל יריבויות פוליטיות פנימיות.

כאמור, הציר השני היהמכלול פעולות שנקטו ממשלות ישראל, שמטרתן הייתה לקדם את שילובו של המגזר הערבי בכלכלה הלאומית. מכלול פעולות זה השתלב היטב עם תפיסת העולם הניאו־ליברלית של ממשלות הימין-מרכז, שראו לנכון להגדיל את הפריון הלאומי באמצעות שילוב המגזרים החלשים בחברה הישראלית בשוק העבודה. המהלך נעשה במסגרת המאמץ שתכליתו להפחית את התשלומים שמעבירה המדינה למגזרים אלה, ובכך להאט את הפיכתם לנטל על תקציב המדינה ועל מעמד הביניים. ספציפית, המאמץ כוון לשני מגזרים עיקריים, שנמצאו בהם קווים של דמיון בכל הנוגע למעמדם הבעייתי במשק הישראלי: האחד, המגזר החרדי, שבתקופת כהונתה של ממשלת נתניהו-לפיד (ינואר 2013-מארס 2015) נעשה, במקביל למאמץ לשלב אותו מבחינה כלכלית, גם ניסיון להכיל אותומבחינה חברתית, באמצעות צמצום הפטור הגורף מגיוס לשירות צבאי שממנו נהנו תלמידי ישיבה; השני הוא המגזר הערבי, לגביו נעשה מאמץ לצמצם את מאפייני חוסר השוויון הכלכלי-חברתי, באמצעות העלאת רמת ההשקעה הממשלתית בתחומים ספציפיים, כמו רשויות מקומיות, חינוך ודיור.  עיקר המאמץ להכלה כלכלית של האוכלוסייה הערבית נעשה דרך לשכת ראש הממשלה ו"הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי". הרשות הוקמה בעקבות החלטת הממשלה מ-15 בפברואר 2007, ונוהלה מאז על ידי אָיְמָן סייף, שחתר להרחיב את השתתפות המגזר הערבי בשוק העבודה, תוך שימת דגש על עבודת נשים, ולעודד את צמיחתם של עסקים קטנים במגזר זה, כבסיס להגדלת ההיצע של מקומות העבודה.

כךפעלה המדיניות הממשלתית בשני כיוונים: האחד דחק את המיעוט הערבי מהמרחב הפוליטי והתרבותי במדינה, והשני קידם את הכלת האוכלוסייה הערבית באמצעות שילובה הכלכלי. שני המהלכים נעשובו־זמנית, ולמרות הניגוד ביניהם, הם פעלו ככלים שלובים. במידה רבה, המהלך לשילוב כלכלי נועד להקטין את האפקט השלילי של מהלך ההדרה הפוליטי-תרבותי, ולמנוע תסיסה במגזר הערבי באמצעות יצירת אופק כלכלי לאוכלוסייה הערבית, המבוסס על שיפור רמת חייה והגברת פוטנציאל התעסוקה שלה. במדיניות זו ניתן לראות פיתוח של התפיסה הממשלתית העקרונית כלפי המיעוט הערבי מאז סוף שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר אל מול המאמץ הממסדי לדכא את התפתחות הרגש הלאומי-פלסטיני בקרב הערבים אזרחי ישראל, הציעו ממשלות ישראל לחלקים מן האוכלוסייה הערבית מעין פיצוי בדמות מימוש עצמי על בסיס אישי. זאת, באמצעות פתיחת שערי הבירוקרטיה הממשלתית עבור חלק מקבוצת המשכילים הצעירים במגזר הערבי,וזאת במיוחד בפתיחת תפקידים שונים במשרדי הממשלה בפניהם.

המדיניות שאומצה על ידי ממשלות ישראל מאז שנת 2009 והתבססה על הדרה/הכלה של המיעוט הערבי, נשענה במידה רבה על מצע רעיוני שעוצב למן קום המדינה, גם אם רכיבים מסוימים בתכולתה השתנתו במעט על ציר הזמן ההיסטורי. כך, המאמץ שחרתו על דגלן הממשלות הראשונות בישראל למניעת התגבשותו של המיעוט הערבי כמיעוט לאומי פלסטיני נפרד, הוחלף על ידי המאמץ להרחקתו של מיעוט זה מהשדה הפוליטי-תרבותי הישראלי. עם זאת, התכלית האסטרטגית נותרה דומה: ביסוסו של המרחב הציבורי-אזרחי בישראל כמרחב בדומיננטיות יהודית מוחלטת. זאת ועוד, את מקומו של המאמץ לשילוב משכילים ערבים בממסד ובבירוקרטיה הישראליים, שאפיין את שנות השבעים של המאה הקודמת, החליף בעשור האחרון המאמץ לשילוב המגזר הערבי בכלכלה הישראלית. גם הפעם נותרה בעינה התכלית האסטרטגית – יצירת מרחב שבאמצעותו תוכל האוכלוסייה הערבית להתפתח, תוך עמעום המשמעות העיקרית הנגזרת ממהלך הדרתה הפוליטית.

אירועי המחאה שפקדו את המגזר הערבי על רקע התפרצות גל האלימות במזרח ירושלים ובגדה המערבית ב-2015, עוררו סימן שאלה סביב הקשר בין המחאה שנקטו צעירי המגזר ובין דפוס המדיניות שאומץ מאז שנת 2009 על ידי ממשלות ישראל  כלפי המיעוט הערבי. באופן נקודתי יותר, השאלה שהתעוררה היא עד כמה ניתן לראות במחאה הערבית ביטוי למורת רוח מפורשת של המיעוט הערבי בישראל מן המדיניות הממשלתית שאומצה כלפיו בעשור האחרון?

ההיבט השני הנוגע ליחסים בין מדינת ישראל ובין המגזר הערבי בה,צף ועלה על רקע האירועים הביטחוניים של סתיו-חורף 2015/16 ומתייחס לאפיון דפוסי הפעילות של המיעוט הערבי בישראל ולזיקה בין אלה ובין המדיניות הממשלתית. מאז 1948, כאשר הערבים היו למיעוט במדינת ישראל, הפך המתח והשסע הלאומי לאחד מן המתחים המרכזיים המגדיר את החברה הישראלית.  נוכחותו של מיעוט לאומי לא מבוטל מבחינה דמוגרפית,  המחובר רגשית והיסטורית לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, אשר נמצאת בסכסוך מתמשך עם ישראל, הפכה את מערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים למורכבת מאוד ורגישה. תהליך התקבעות נוכחותו של המיעוט הערבי במדינה, שהואץ בעקבות מלחמת ששת הימים, והבנת הממסד הישראלי והמיעוט עצמו כי המציאות הפוליטית של מיעוט ערבי-פלסטיני במדינה יהודית אינה הפיכה כפי שקיוו חלק ממנהיגי ישראל וחלק מהציבור הערבי עצמו, לא הקלו במאומה על מערכת המתחים הלאומית. גם ניסיונה של ישראל להחליש את הזהות הפלסטינית של המיעוט הערבי, לנתק אותו מהמערכת הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ולהפוך את הפלסטינים בישראל ל"ערבים ישראלים", לא הביאה לשילובו המלא של המיעוט הערבי במדינת ישראל.

לאורך עשרות השנים שחלפו מאז האירועים המכוננים שהפכו את האוכלוסייה הערבית מרוב דמוגרפי בשטחה של ארץישראל למיעוט במדינה היהודית, המשיכה אוכלוסייה זאת לבטא את חוסר הנחת שלה מהנסיבות ההיסטוריות שהביאו להפיכתה מרוב למיעוט לאומי במדינה יהודית. אולם, לא פחות מכך הופנתה המחאה כלפי המדיניות השוטפת של כלל הממשלות בישראל, אשר סימנו את האוכלוסייה הערבית כאיום ביטחוני וכ"גיס חמישי" פוטנציאלי, תוך שמרביתן מעמיקות את מאפייני חוסר השוויון הכלכלי-אזרחי של אוכלוסייה זאת.

יכולתו של המיעוט הערבי בישראל לבטא את הסתייגותו מהמצב הקיים הושפעה ממגוון של גורמים, בהם מידת הפיקוח הממסדי והביטחוני עליו. לאורך השנים מאז 1948 פיתח המיעוט הערבי כלים מגוונים ונקט צורות שונות של התנגדות. תכליתם של אלה הייתהלבטא באופן פסיבי-משהו את חוסר שביעות רצונו מהמצב הקיים, ולעתים קרובות גם לערער עליו ולחתור באופן אקטיבי לעיצובו מחדש. החתירה להגדרה מחודשת של המציאות באמצעות כלי התנגדות, נועדה להשיג אחד מהשניים: לתקן את המציאות הקיימת בערכים חלקיים, למשל על ידי חתירה לשינוי במדיניות הענקת התגמולים הממשלתיים לאוכלוסייה הערבית; למִצער, לשנות מיסודם את התנאים המגדירים את יחסי ערבים-יהודים בישראל. זאת, למשל, באמצעות הדרישה האזרחית-דמוקרטית לשינוי אופייה של המדינה ויסודות המשטר בה, המנציחים את אפליית הערבים ויוצרים"תקרת זכוכית", שיש בה כדי למנוע את הפיכת המיעוט הערבי לחלק מהותי ושלם מן החברה הישראלית.

חרף המנעד הרחב למדי של פרקטיקות ההתנגדות שפיתח המיעוט הערבי בישראל, עיקר תשומת הלב המחקרית הוקדשה לדפוסים של התנגדות פוליטית אלימה שלו. גם בציבוריות היהודית, וכמובן בגופי הביטחון והמודיעין, עיקר הקשב כוון לעיסוק ברכיב האלים הקיים בדפוסי ההתנגדות של המיעוט הערבי. השאלה המרכזית שעולה לפרקים בדיון הציבורי והביטחוני כאחד היא האם תתחולל התפרצות אלימה במגזר הערבי, ובעיקר מה יהיה עיתוייה של התפרצות כזאת, בדומה לשאלה זהה הנשאלת לפרקים בהקשרה של המציאות הפלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. התייחסות זאת מעידה על תפיסה המציגה את החברה הערבית בישראלמנקודת מבט יהודית כגורם של סיכון ביטחוני. תפיסה זו מבוססת כמובן על הזיכרון ההיסטורי של שורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת (אירועי 1929 ואירועי 1939-1936), וכנראה גם על יסודות פסיכולוגיים עמוקים הנוגעים לדמותה של החברה הישראלית, נסיבות הקמתה ומפלס החרדות הלאומי שהצטבר בה בשל כך.

ואולם, קשה להתעלם מכך שהתבוננות זו לוקה בחד־ממדיות בכל הנוגע לאופן שבו הממסד הישראלי והציבור היהודי קורא את החברה הערבית בישראל. ראייה צרה זו מביאה לכך שמוחמצת האפשרות להתבונן על האוכלוסייה הערבית באופן מורכב יותר וגם שלם יותר, ולו רק נוכח העובדהשאוכלוסייה זאת ביטאה במשך עשרות השנים מאז קום המדינה את חוסר שביעות רצונה מיחסיה אתה. התבוננות מחודשת על דפוסי ההתנגדות של המיעוט הערבי, עשויה לא רק לשפוך אור חדש על החברה הערבית בישראל וללמד פרק שלם בתמורות שהתחוללו בה מאז הפכה לחלק מהחברה הישראלית מבחינת מאפייניה החברתיים והפוליטיים, אלא גם ללמד פרק חשוב על תהליכי ההשתנות שעברהמיעוט הערבי. התבוננות כזו היא משמעותית, בעיקר עבור דרג מקבלי ההחלטות בישראל, מאחר שבאפשרותה לספק כלים חשובים לניתוח החברה הערבית, לצד מתן יכולת לזהות, אפילו באמצעות בחינה של דפוסי ההתנגדות שלה, את ההזדמנויות הפוטנציאליות לקידום יעדי המדיניות הממשלתית כלפי אוכלוסייה זאת.

מזכר זה מביא בחשבון את המגמות בהתפתחות דפוסי ההתנגדות במגזר הערבי בראייה היסטורית, עומד על הגורמים המשפיעים עליהם, ממפה את דפוסי ההתנגדות השונים ובוחן אותם בראי ההקשר החברתי-פוליטי הישראלי מאז 1948 ועד ימינו אלה, ובעיקר מנסה להעריך את השלב הבא הצפוי מבחינת מאפייני ההתנגדות של המיעוט הערבי בישראל. חלקו הראשון של המזכר עוסק בסימון גבולות המחקר ובהגדרות הקריטיות להמשך הניתוח. חלקו השני מפרט את גורמי ההשפעה על דפוסי המחאה של המיעוט הערבי. בחלקו השלישי מוצגים הדפוסים השונים של ההתנגדות על פי ההקשר ההיסטורי-פוליטי. חלקו הרביעי מתמודד עם שאלת דפוסי ההתנגדות העתידיים.

יצוין כי הניתוח במזכר אינו עוסק בציבור הבדואי בנגב. אמנם, בשנים האחרונות, בלטובקרב ציבור זה תופעות של התנגדות, חלקן בעלות מאפיינים אלימים, וזאת נוכח התוכניות הממשלתיות להסדרת מעמד האוכלוסייה הבדואית בנגב, ועל רקע השינויים שמתחוללים בתת־אזורגיאוגרפי זה, ובמרכזם התכנסות בסיסי צה"ל לאזור. עם זאת, האוכלוסייה הבדואית היא ייחודית בהקשרים גאוגרפיים, חברתיים ותרבותיים, ולמרות עניינם של גורמים במגזר הערבי לפרוס עליה חסות ולחבר אותה למגזר הערבי-מוסלמי, נשמרו בכל זאת בשנים האחרונות קווי התיחום וההפרדה בין שתי האוכלוסיות. זו הסיבה שבגינה ראוי שסוגיית דפוסי ההתנגדות בתת־המגזר הבדואי תיבחן בנפרד, ולא כחלק מעבודה זו. מנימוקים דומים, גם האוכלוסייה הפלסטינית-ערבית של מזרחירושלים אינה חלק ממזכר זה, הגם שאין בכך כדי להפחית מחשיבות העיסוק בה, קל וחומר על רקע העובדה כי גל האלימות המלווה את מדינת ישראל מאז סתיו 2015 החל במזרחה של ירושלים.